טקסי ימי הזיכרון ליצחק רבין ולרחבעם זאבי אמנם בוטלו, אבל ישיבות אֵבֶל היו גם היו - באולפני גבעת הערוצים אור ליום רביעי. אני לא חושב שמאז פטירתו ללא עת של ח"כ ראובן ברקת השתרר אבל כזה. כן. מי היה ראובן ברקת. הוא אולי יו"ר הכנסת האחרון, שנהנה מהפריבילגיה של הכרזת אבל לאומי שנמשך לנצח עם מותו. אכן, טראמפ וגלנט בכרטיס אחד - זה יותר ממה שוועדת האולפנים יכולה לעכל.
אפשר לטעון שהדמוקרטים באסטרטגיה הקשוחה, הקיצונית, שלהם נגד טראמפ החל מ־6 בינואר 2021, בנו את טראמפ מחדש כמועמד ריאלי לחזור לנשיאות; ואפשר לטעון גם שהדמוקרטים הם שאפשרו את בחירתו ביום שלישי על ידי ההתנהלות הלא כל כך דמוקרטית שלהם סביב הנשיא ג'ו ביידן ובחירת קמלה האריס כמחליפתו.
נאום הניצחון של טראמפ | Washington Examiner
אבל קודם כל ולפני הכל בחירתו של טראמפ נוחתת על העולם כרעם. לא ביום בהיר, כי זאת לא הפתעה. אבל זה אירוע פוליטי ובינלאומי מחולל רעידת אדמה, ולכל מבעירי התבערות בעולם יש סיבה לעצור ולחשב מחדש את צעדיהם. קודם כל הנשיא הרוסי פוטין והאייתוללה חמינאי. כל מה שהאיראנים חשבו לעשות - הם צריכים לחשוב עליו מחדש. טראמפ בבית הלבן זה קצת יותר מגלנט מחוץ למשרד הביטחון.
המנטרה הידועה היא שטראמפ בלתי צפוי. היחסים בין טראמפ לרה"מ נתניהו לא משופרים, מורכבים אפשר לומר. ועם זאת, המפגש שלהם לפני כחודש וחצי ויישור ההדורים עזרו במשהו גם לטראמפ. אבל צריך להסתכל על הסביבה הפוליטית, האידיאולוגית, ועל קבוצת היועצים שמסביב לנשיא הנבחר בדיוק כפי שזה נעשה לגבי קמלה האריס. האריס, אם היתה נבחרת, היתה הופכת לנשיאה שאינה עצמאית בתחומים רבים. הדמוקרטים מאז עלייתו של אובמה הפכו, נוסף על הרדיקליזציה השמאלית האידיאולוגית, גם למכונה פוליטית. ליתר דיוק, מפלגה ריכוזית בגוון סובייטי. מעולם לא היה נשיא לשעבר שנשאר במרכז ההשפעה במפלגתו לאחר פרישתו. אובמה הפך למעין מזכיר כללי של המכונה הפוליטית הדמוקרטית. במצב כזה קמלה היתה הופכת לראש ממשלה חלשה, כשעל צווארה מעיקה מפלגה כבדה, ריכוזית וחזקה בהנהגתו של נשיא לשעבר, כריזמטי, שיודע למשוך בחוטים.
טראמפ הפך לנשיא המוכרז ברבע לתשע ביום רביעי (שעון ישראל), כאשר היה ברור שוויסקונסין נספרת במחנה שלו. הוא חצה את קו ה־270 בצורה די נוחה, וכל נתיבי הניצחון של קמלה האריס נחסמו.
ניצחונו של טראמפ נובע קודם כל מחולשת המועמדות של האריס. אבל אי אפשר לקחת מטראמפ את אינסטינקט הלוחם שלו. הוא קם פעמיים מהקרשים. פעם אחת כאשר היתה הסכמה רחבה במגרש הפוליטי האמריקני, הסכמה דו־מפלגתית למעשה, שטראמפ, גם אם לא ייכנס לכלא בעקבות ההתקוממות והפריצה לבניין הקפיטול ב־6 בינואר - בוודאי לא יוכל לחזור לפוליטיקה. אבל הדמוקרטים רדפו אותו בתביעות ובמשפטים שנראו כמיועדים להרחיק אותו בדרך מלאכותית. מסע הייסורים המשפטי שלו, בין ארגזי המסמכים הסודיים שנמצאו בביתו לבין דמי שתיקה ששילם לסטורמי, הפך בידי טראמפ לדלק שהחזיר אליו את מעריציו מהעבר. לאחר מכן, בשיאו של מסע הבחירות, ניסיון ההתנקשות בפנסילבניה.
ברקע היתה ההקצנה הפוליטית והאידיאולוגית של הדמוקרטים, שהאריס היתה מזוהה איתה: תקציבי עתק שהובילו לאינפלציה, משטר אכיפה של אידיאולוגיית הווק, כפיית הגיוון והשוויון בעזרת ועדות בכל מקום עבודה. היתה תחושה שערך היסוד האמריקני של חופש הביטוי נזרק לפח. הדמוקרטים היו מזוהים עם הטרנסג'נדריזם לא בדרך של סובלנות, אלא של הפקרות והתעללות בילדים. ואסור לשכוח שזו היתה השנה שבה האנטישמיות הרימה ראש בכל עוזה, ובכל פינה של החיים האמריקניים.
הציבור האמריקני התקומם נגד ההשמאלה מרחיקת הלכת, הפרוגרסיביזם הבלתי מרוסן, שהשתלט על כל המוסדות המזוהים עם המפלגה הדמוקרטית. ביחס לישראל ולמדיניות חוץ - דונלד טראמפ צועד לתוך זירה עולמית גבוהת להבות. הוא נכנס כמו כבאי אש. והביטוי ששמעתי פעם מהסביבה של נתניהו הוא שטראמפ הוא כמו צינור של מכבי אש בלחץ גבוה; צינור בלחץ כזה צריך ידיים חזקות כדי להחזיק אותו ולשמור שישפריץ לכיוון הנכון.
דמוקרטיה והיפוכה
כלל יסוד במשטר דמוקרטי הוא עליונות הרשות האזרחית על שירותי הביטחון, אלא אם כן כמובן מדובר בנתניהו, ואז רשויות הביטחון־משפט־תקשורת מפירות את כל הכללים
עוד בשנות ה־70 טענו שניים מבכירי העיתונות דאז, אורי דן ואורי אבנרי המנוחים, שהדלפות של סודות הן למעשה עסקת שוחד. העיתונאי מפתח תלות במוסר הידיעה, ששולט בעתיד הקריירה שלו. הסודות הופכים את המפרסם לכוכב תקשורת - ואילו המדליף מקבל חסינות. זה אומר שמפרשנים ומעיתונאים שנהנים מהדלפות מהסוג שנחקר בימים אלה, מצופה להתייצב לצד רונן בר, היועצת המשפטית או צמרת צה"ל.
מנחם בגין טען בתוקף שחקירות של הדלפות הן פגיעה יסודית בדמוקרטיה, ובתוך כך - פגיעה בחופש העיתונות. גם פרופ' קרמניצר החזיק בעמדה שחקירת הדלפות לעיתונות היא דבר שמחוץ לתחום, אלא אם מדובר במקרה קיצוני ביותר. הנה, תראו איך כל העיתונאים הבכירים מחמאסתון ועד לובנגולו־ניוז מתייצבים בתמיכה גורפת בשי"ן־בי"ת, שחוקר הדלפה בטענה שמדובר במסמך סודי. מי בכלל הורה לש"ב לחקור? הרי הממונה עליהם הוא ראש הממשלה. נראה שרונן בר החליט להגשים את חזון הדיקטטורה של ראשי הש"ב בעבר, שניסו לפתח תיאוריה שלפיה ראשי הכוחות המזוינים והמשטרה החשאית כפופים רק לחוק, קרי: לבג"ץ. או לגלי בהרב, גיל לימון, מנדלבליט וכו'.
עוד הנחה שכדאי לשים לב אליה: אחד מחוקי אורי אבנרי היו שרק מה שמתפרסם בעיתונים המזוהים עם הממסד השמאלי, כמו "הארץ" או "ידיעות אחרונות", מזיז לאותו ממסד באופן כלשהו. כלי תקשורת אחרים בעיניהם הם כמו עץ שנפל באמצע היער. כאילו לא דווח וכאילו לא קרה.
לפני כמה שבועות ציטטתי בפרפרזה מתוך ספר עב כרס בן מאות עמודים. יש שם קטעים מדהימים, שבהם מתוארים פיתוחים טכנולוגיים ומערכות נשק מסוימות. זה חומר גלוי, הלוא כן? הצנזורה פסלה את הקטע (וגם את הקטע שאתם קוראים עכשיו) ושכתבה במקומנו קטע כל כך אבסורדי ומגוחך, שהחלטנו להשאיר אותו כפי שהוא.
בעניין המסמך שהודלף ל"בילד" וכמה הוא חשוב, יש מקום לצטט את מה שכתבה הכתבת המדינית המצוינת של "ישראל היום" ברשת X, שירית אביטן כהן: "את מסמך ההוראות בחמאס שהגיע לידי ה'בילד' פרסמתי גם אני ב'ישראל היום', אחרי שאושר בצנזורה ואחרי שיחות עם דובר צה"ל ובכירים באמ"ן שמסבירים לי שהמסמך לא כזה חשוב, לא כזה מעניין, ולא כזה מחדש, ושכמוהו יש עוד רבים. המסמך אותנטי, לדבריהם".
היא ממשיכה: "המעצר בלשכת ראש הממשלה מעורר לכל הפחות אי־נוחות על מה שעושים פה רבים כל כך באופן יומיומי בלי... סערה, בלי מעצרים חסויים, בלי כותרות נדהמות".
זה עוד אחד מניסיונות הפוטש, והיעד כמובן אינו אותם עצורים אומללים, שאפילו יז'וב היה מתנהג אליהם ביתר נימוס, וגם לא סתימת הדלף, אלא רה"מ נתניהו. ועל כך היה לראש הממשלה המנוח מנחם בגין מה להגיד (מתוך "דרך בגין"): "יש כלל גדול במשטר דמוקרטי, הלא הוא עליונות הרשות האזרחית הנבחרת על כוחותיה המזוינים של המדינה. את השירותים החשאיים יש לראות כחלק מכוחות המדינה. הרשות הנבחרת חייבת להיות מעליהם, לא תחתם, חייבת לפקח עליהם ולא להיות נחקרת על ידם... ידוע לנו מה עלול לקרות אם לשירותים החשאיים ניתן מעמד של עליונות. לדעתי, עצם קיומה של הדמוקרטיה תלוי בכך. אבל איזו עליונות תהיה לממשלה... אם איש השירותים החשאיים יוכל לחקור שרים ולשאול אותם, למשל, היכן היו ביום מסוים, בשעה מסוימת, עם מי נפגשו, אל מי טלפנו?" ייווצר מצב הפוך, ו"תקום עליונות של השירותים החשאיים על הרשות האזרחית הנבחרת". כן. והעובדה שהש"ב ושהמשטרה קיבלו היתר מהיועצת המשפטית או מפרקליט המדינה, לא יכולה להסוות את זה. זה רק ניסיון להוכיח את הטענה המופרכת שזרועות הביטחון כפופות ל"חוק" ולבג"ץ, ולא לממשלה.
התאהב בתפקיד הלעומתי
גלנט לא הבין שהפופולריות שלו בתקשורת ובהפגנות נובעת מהלעומתיות לנתניהו. ובכל זאת, ולו בשם האחדות המינימלית, יש להצטער שהוא עוזב את שולחן מקבלי ההחלטות
מכאן נגזר גם המהלך של פיטורי שר הביטחון גלנט. התיאום בין שר הביטחון, היועצת המשפטית, ראש השב"כ והאופוזיציה יצר תחושה עמומה ששוב הולכים על הראש של נתניהו. אז זה מותר. אבל לפטר שר ביטחון שפועל בצורה לעומתית לממשלה, ושלא מופיע להרבה ישיבות של פורומים שראש הממשלה מכנס, זה מצטייר כצעד לא לגיטימי. סביר בהחלט שלשר הביטחון יהיו עמדות שונות ורעיונות שונים מאלה של ראש הממשלה בנושאים מדיניים ואסטרטגיים. אבל נהוג ששר הביטחון מקבל מרות, בסופו של דבר. גלנט איבד את חוש המידתיות. כי צריך לומר שזה לא טוב שיואב גלנט עוזב את חוג מקבלי ההחלטות ואת השותפות במנהיגות. לא משום שלא מחליפים ולא מדיחים שר ביטחון באמצע מלחמה, אלא משום שלמען האחדות המינימלית בזמן חירום, גלנט היה נחוץ. קודם אלו היו גנץ ואיזנקוט. אחריהם נשאר גלנט כנאמן של אותם חוגים אופוזיציוניים, המתנגדים לממשלה שהם מתעבים.
גלנט היה בעברו קצין מצטיין וחזק עם סכין בין השיניים. אבל הוא לא הבין שהפופולריות שלו בתקשורת ובהפגנות היא תולדה של הלעומתיות המופגנת שלו כלפי רה"מ נתניהו. אם מדברים על "בזמן מלחמה", לעת מלחמה לא מנהלים קמפיין חקירות, ולא מטלטלים את שלמות הממשלה. בזמן מלחמה כבר הוחלף בישראל שר ביטחון, והאינטרס הביטחוני לא נפגע. זה קרה בסוף חורף 1983, כאשר בעקבות ועדת החקירה לסברה ושתילה נאלץ אריק שרון לפנות את תיק הביטחון (בעיצומה של מלחמת לבנון), ומישה ארנס חסר הניסיון הצבאי נכנס במקומו. ערב מלחמת לבנון השנייה - מצב דומה אבל שונה. עמיר פרץ מתמנה לשר הביטחון מסיבות קואליציוניות של אין ברירה. הוא הוכיח כמובן בכמה צומתי החלטות, שהוא חכם יותר מקברניטי הביטחון המוסמכים ביותר.
התשלובת המורכבת של חלוקת צווי גיוס, חוק הגיוס וחוק המעונות היא עניין פוליטי אידיאולוגי שצריך להיפתר במשא ומתן במישור הפרלמנטרי. נכון, אמרו את זה קודם. הרבה פעמים ולאורך שנים. ומערכת המשפט מבג"ץ ומטה תמיד מתערבת ותמיד מחוללת פלונטר, שלא מאפשר לנוגעים בדבר להגיע לפתרון מוסכם. כך שגם התנהלותו של גלנט בנושא גיוס חרדים לא היתה חכמה מבחינה ציבורית. אנחנו מדברים הרבה על הידברות. מהלכים בנוסח צבאי או משפטי שנועדו "לחתוך דברים", אינם מתאימים למציאות.
הלחצים וההתערבות המשפטית בפוליטיקה הצליחו במידה רבה לנטרל מפלגה מאוד דומיננטית כמו ש"ס. עד כדי כך, שיש היום בש"ס כוחות שמייחלים לבוא קיצה של הממשלה. אריה דרעי הפך כנוע ומובס. ראש החץ נגד החרדים, תוך יצירת עימות בינם לבין הציונות הדתית, נועד כנראה להשיג אפקט דומה גם נגד הפלגים האחרים של היהדות הדתית. בכל מקרה, היעד צריך להיות הגעה להפסקת אש בתנאיה של ישראל בדרום לבנון - בשלב ראשון. לאחר מכן התמדה בעזה עם נכונות להפסקת אש מהירה, בתנאי שתכלול את שחרור כל החטופים. עד אז לצה"ל אין ברירה אלא להמשיך להילחם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו