מתישהו בשלהי האשמורת השלישית של הלילה, כשהניצחון של דונלד טראמפ בבחירות הסתמן כמוחלט, מקיף והיסטורי, ג׳ונתן קייפהרט, עורך בכיר ב״וושינגטון פוסט״ ומגיש ברשת MSNBC, הישיר מבט למצלמה וסיפק ניתוח חד למה שקרה. ״אני לא יכול אלא לתהות", אמר בארשת פנים קודרת, ״אם העם האמריקני לא ויתר לחלוטין על הדמוקרטיה״.
האמירה הפכה חיש מהר לוויראלית, ומכל הסיבות המובנות מאליהן: הטענה שעשרות מיליוני הבוחרים שהצביעו לטראמפ ולא ליריבתו - מועמדת שמימיה לא זכתה בשום פריימריז והוצנחה לתפקיד ללא שקיבלה קול אחד בודד של בוחר כלשהו - אינם מעוניינים בדמוקרטיה, היא מגוחכת עד אין קץ. אבל ההתבטאות של קייפהרט, אומללה ככל שתהיה, הצליחה ללכוד באופן מדויק את מהות הבחירות הללו, בחירות שהיו תחרות לא בין שני מועמדים או שתי מפלגות - אלא בין שתי תפיסות עולם שונות בתכלית.
לפני שננתח אותן לעומקן, מבט חטוף על העובדות. דונלד טראמפ זכה במרבית האלקטורים ביום שלישי בלילה, ובכך סלל את דרכו חזרה לבית הלבן. הוא גם זכה במרבית הקולות היחסיים, או כפי שהם נקראים באנגלית ערבה ה־Popular Vote, ובכך השתיק מייד את כל מי שרצה לטעון שניצחונו הוא הוכחה נוספת לכך ששיטת הבחירות האמריקנית היא ארכאית ולא משקפת את הרצון האמיתי של הבוחרים. הוא קיבל יותר קולות מקרב הקהל הלטיני מאשר כל מועמד רפובליקני אחר בהיסטוריה, 50 אחוזים יותר קולות של בוחרים יהודים בניו יורק מאשר בבחירות האחרונות, כמות מפתיעה וגדולה של מצביעים שחורים, ואת רוב הקולות בדירבורן, מישיגן, העיר עם האוכלוסייה המוסלמית הגדולה ביותר בארה"ב. גם הצעירים התייצבו לצידו באופן גורף: בעוד ג'ו ביידן הוביל על טראמפ בפער של 32 אחוזים בקרב צעירים שהצביעו בפעם הראשונה בשנת 2020, השנה טראמפ גבר על האריס באותה קטגוריה בדיוק בפער של תשעה אחוזים.
אפשר להמשיך בסטטיסטיקה הזו עוד ועוד, אבל המספרים מוכיחים שהבוחרים של טראמפ הם קהל גדול ומגוון, בעוד יריביו במפלגה הדמוקרטית הם אלו שפונים למספר הרבה יותר מצומצם והרבה יותר הומוגני של מצביעים. עם מספרים כאלה, כבר אי אפשר למחזר את הטענות החבוטות שרק גברים לבנים וגזענים מצביעים לטראמפ. תוסיפו לזה את הניצחון הסוחף של הרפובליקנים בבחירות לסנאט ואת הניצחון המסתמן בבחירות לבית הנבחרים, וברור כשמש שהאמריקנים הצביעו השבוע באופן סוחף וגורף כנגד כל מה שהדמוקרטים מכרו להם בחודשים האחרונים.
מי אשם בהתרסקות?
בשבועות ובחודשים הקרובים נשמע, מן הסתם, כמה עלילות מסמרות שיער, כל אחת והנבל שלה. יש שיטענו שהאשם הוא ג'ו ביידן, שהיה צריך להיות כן עם הציבור, להודות במצבו הבריאותי ולוותר מלכתחילה על האפשרות של כהונה נוספת, צעד שהיה מאפשר למפלגה לבחור מועמד או מועמדת ראויים יותר מהאריס. יש שיטענו שהאשם בהאריס עצמה, מועמדת בינונית להחריד, נטולת הישגים או כישורים, שבילתה את רוב הקמפיין הקצר שלה בלהתגודד עם מפורסמים דוגמת אופרה ווינפרי, מבלי לענות על שום שאלה או להביע שום עמדה. יש שיאשימו את הסוקרים, ששוב סיפקו תחזיות נוצצות וחסרות כל שחר; הסוקרת אן סלזר, למשל, כיכבה בשורה של פנטזיות דמוקרטיות כשחזתה ניצחון ודאי להאריס במדינת איווה, מדינה שבה טראמפ זכה לבסוף בהפרש של יותר מ־14 אחוזים. ויש, כמובן, שיאשימו את התקשורת, ששוב התגייסה באופן מעורר רחמים להגנת המועמדת המועדפת מבלי לטרוח לרגע לנסות לשאול שאלות, להקשיב לבוחרים, או לעשות כל דבר אחר שעיתונות אובייקטיבית אמורה לעשות.
כל האמור לעיל אומר דרשני. אבל מי שמצפה לחשבון נפש, לטיפה של ענווה, להודאה בטעות או להכאה על חטא, יחכה עוד זמן רב. לטובי המוחות שהובילו את הדמוקרטים אל פי התהום אין שום כוונה לחשב כיוון מחדש. לדידם, רק התהום אשמה.
קחו, לדוגמה, את ה"ניו יורק טיימס", ספינת הדגל של האליטות. "התבוסה של האריס", כך פתח העיתון את הדיווח על אירועי יום שלישי בלילה, "היא הפעם השנייה בשמונה שנים שבה אישה זוכה במועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות רק כדי לא לנצח ולשבור את כל החסמים העומדים בפניה". כותרת כנה ומדויקת הרבה יותר היתה אומרת, למשל, שהבוחרים האמריקנים דחו בשאט נפש את ראיית העולם שאומרת שצריך להצביע או לא להצביע בשביל מועמד או מועמדת רק בגלל מינם, צבע עורם או כל נתון אחר, להוציא כישוריהם לתפקיד. אבל ב"טיימס" לא מסוגלים לחשוב ככה; אצלם במערכת כל מאבק בין אישה לגבר הוא דרמה של מיזוגיניה סמויה, כל תחרות בין שחור ללבן היא אופרה זעירה של גזענות, וכל מה שחשוב הוא להבטיח שבתום מאבק הכוחות הבלתי נמנע, בני המיעוטים הטובים ינצחו את הגבר הלבן המדכא.
ג'ף ג'רוויס, פרופסור נכבד לעיתונות ופרשן תקשורת בעל השפעה, סיכם את התפיסה הזו יפה. בשתיים ומשהו לפנות בוקר, כשממדי הניצחון של טראמפ כבר היו ברורים, הוא כתב ברשת החברתית X ש"אמריקה היא מדינה מאוד מיזוגינית וגזענית". אל תבלבלו את הפרשן הנכבד עם עובדות. אז מה אם אותם גברים לטינים שהצביעו לג'ו ביידן ב־2020 ברוב של 23 אחוזים נתנו הפעם לטראמפ את קולם בהפרש של 10 אחוזים, ואז מה אם נשים באופן כללי הצביעו להאריס בשיעורים נמוכים בהרבה מאשר הצביעו להילארי קלינטון או לג'ו ביידן. הנרטיב המכונן בעינו עומד, ואם העם לא מסכים עם הקביעות של היפים והנכונים, אז אולי צריך, כמו שמישהו אמר פעם אחרי עוד הפסד צורב - להחליף את העם.
חוסר היכולת הזה לראות את המציאות נכוחה, הניתוק המוחלט הזה מכל מה שאנשים נורמליים באשר הם רואים במו עיניהם, ההתעקשות הזו לבחון את הכל ואת כולם לאור רעיונות הזויים על גזע, מגדר ושאר קטגוריות שמרגשות רק אקדמאים ממורמרים - כל אלו בדיוק הם שעלו לדמוקרטים בבחירות.
למי קראתם "זבל"?
קחו, למשל, את שלושת הנושאים הכי משמעותיים שעמדו הפעם על הפרק: יוקר המחיה והכלכלה, ההגירה הבלתי חוקית וענייני מין ומגדר.
כשהרפובליקנים הציגו נתונים שהראו שהאינפלציה, תחת ביידן והאריס, זינקה לשיא של ארבעה עשורים, ושמשק הבית הממוצע נזקק ל־11,434 דולר יותר בכל שנה רק כדי לעמוד בהוצאות בסיסיות, ג'ס בידגוד, כתבת פוליטית בכירה ב"ניו יורק טיימס", סיפקה ניתוח עומק, כולל ציטוטים נרחבים מבכירים במפלגה הדמוקרטית, שטען שהבעיה היא לא הכלכלה המצוינת והחזקה, אלא חוסר היכולת של הציבור להבין עד כמה הצעדים שנקטו ביידן והאריס הם בעצם נבונים ורצויים. אז נכון שמחירי הביצים, למשל, עלו ב־71.4 אחוזים מהיום שהדמוקרטים חזרו לבית הלבן, אבל זה לא באשמתם, והנה הם הצליחו לבלום את הסחרור ולהביא לשיפור של אחוז או שניים. סקר של CNN הראה ששני שלישים מהבוחרים השיבו שמצבם הכלכלי רק הידרדר תחת ביידן והאריס, אבל למפלגה שמייצגת עכשיו בעיקר את העשירים והעשירים מאוד זה לא ממש הפריע.
אותו דבר בענייני הגירה. מרבית האמריקנים הביטו בזעם כשביידן והאריס פתחו את הגבולות לרווחה והכניסו מיליוני מהגרים בלתי חוקיים - כולל, אגב, 13 אלף רוצחים מורשעים - עם בידוק מינימלי, ודרשו מאזרחי ארה"ב לשלם מיליארדים מכיסם כדי לספק לאותם מהגרים דיור, השכלה ושאר שירותי רווחה. מעמד העובדים בעיקר התרעם על העובדה שמקומות עבודה שבעבר העסיקו ילידים נזקקים, נתפסו עכשיו על ידי מהגרים שהסכימו לעשות אותם הדברים בעבור שכר נמוך בהרבה. כל מה שהיה לדמוקרטים להגיד בתגובה זה שהמהגרים הם אנשים טובים, ושכל מי שמטיל ספק בזכותו של כל מי שרוצה בכך לחיות בארה"ב ללא ביקורת או הגבלה, הוא גזען נאלח ושונא זרים.
הם נקטו גישה דומה בכל מה שקשור למגדר. כל הסקרים שבידנו מראים שאם יש נושא אחד שעזר לטראמפ ומרעיו לגייס כמויות עצומות של בוחרים מכל מגזר ומגזר, הרי הוא ההתעקשות של הדמוקרטים להניף את דגל הטרנסג'נדרים. רוב האמריקנים באשר הם לא מאמינים שלגברים ביולוגיים יש מקום בשירותי הנשים או בענפי ספורט של נשים. הם לא מאמינים שיש מגוון רחב של זהויות מגדריות, ושכל אחד רשאי לבחור מביניהן על פי מצב הרוח. הם מאמינים בעובדה הביולוגית הפשוטה שכל תא ותא בגוף האדם מקודד מגדרית באופן פשוט - זכר או נקבה - ושלהוציא שיעור זעום של האוכלוסייה שסובל מדיספוריה מגדרית ודורש טיפול בהתאם, כל שאר אלו שמזדהים כטרנסג'נדרים עושים זאת משום שאליטות חינוכיות ותרבותיות שטפו את מוחם. כל מי שהעז לציין את העובדות הפשוטות הללו, זכה מייד לקיתונות של רותחין מידוענים, מפרשנים ומרופאים מגויסים, שעודדו Gender Affirming Care, או טיפולי התאמה מגדרית, כולל לקטינים ובהסתמך על פחות או יותר אפס מחקרים מדעיים מהימנים שיוכיחו שיש איזושהי הצדקה להעביר ילדים קטנים תהליכים רפואיים בלתי הפיכים כמו טיפול הורמונלי או כריתת שדיים. הטרללת האכזרית הזו שלחה אמריקנים לקלפי והזיזה המונים ימינה. אותו סקר CNN, לדוגמה, הראה שבעוד הילארי קלינטון, למשל, קיבלה 74 אחוזים מהקולות של אלו שהזדהו כבוחרי שמאל מובהק, האריס קיבלה 84 אחוזים מאותה האוכלוסייה; בקרב מצביעי מרכז, לעומת זאת, היא איבדה כמעט מחצית מהקולות שהלכו ב־2020 לביידן.
אבל לא רק העמדות ההזויות וזחיחות הדעת גרמו לרוב המצביעים להעניש בחדווה את קמלה האריס והמפלגה הדמוקרטית. יותר מכל, אלו שהצביעו לטראמפ ולרפובליקנים עשו זאת כי נמאס להם.
נמאס להם מאליטות מתנשאות שמכנות אותם, אם לצטט את תיאורו של ג'ו ביידן את מצביעי טראמפ, "זבל", או שטוענות, כמו שאמרה מושלת מדינת ניו יורק קת'י הוקול, שמי שלא מצביע לדמוקרטים הוא לא אמריקני אמיתי.
נמאס להם מידוענים שמטיפים מוסר מבלי לדעת דבר וחצי דבר על העולם והלכותיו.
נמאס להם משיח תרבותי שסבב ללא הרף סביב פוליטיקת הזהויות, העניש כל מי שלא נכנע לתקינות הפוליטית והפך כל מפגש אנושי לדרמה של מאבקי כוחות והתקרבנות.
ונמאס להם מתקשורת, שסירבה בכל לתוקף לאפשר שיח כן על בעיות אמיתיות, והעדיפה במקום זאת לקרוא לטראמפ "היטלר" ולתומכיו "פשיסטים חסרי תקנה".
הבוחרים בארה"ב, אם כן, הצביעו לא רק בעבור שינוי כיוון פוליטי, אלא בעבור שינוי כיוון פילוסופי כולל, נגד אלו שחיים בבועה קודרת של רעיונות הזויים ובעד אלו, כמו אילון מאסק, שעסוקים בלבנות דברים חדשים וטובים יותר בעולם האמיתי. התוצאה של יום שלישי בלילה הזכירה לכל מי ששכח שארה"ב, במהותה, היא מדינה שמושתתת על עשייה ועל אופטימיות, לא על נאומי תוכחה ומשחקי כוחות, מדינה שמעוניינת יותר בלהגיע למאדים מאשר בלדון עד אין סוף למה לא כדאי להשתמש עוד במונח "אישה" כי זה פוגע בגברים טרנסים, מדינה שרוצה לשגשג, לא לדשדש ולהיכנע לכל מאן דהוא כי מלחמות הן סימפטום של גבריות רעילה.
ואת השלכות המהפכה האופטימית הזו נראה לעוד שנים ארוכות.
נתניהו ניצח את הממשל
קשה, כמובן, לדעת מה יילד יום, אבל סביר להניח שהאנרגיה העצומה שראינו מתגייסת השבוע לטראמפ לא תלך לאיבוד, ולא תגביל את עצמה רק לפוליטיקה. אחת מקבוצות המצביעים העיקריות שהניעו את החזרה של טראמפ בראשיתה, למשל, היא קבוצת ההורים שהתאגדו בזעם אחרי שיותר ויותר מחוקקים דמוקרטים הודיעו להם שלהורים אין כל זכות להחליט מה ילדיהם ילמדו בבתי הספר, ושחינוך הוא אמנות שרק מומחים מדופלמים ומוסמכים מטעם המדינה רשאים לעסוק בה. אותם הורים ממשיכים להיות מעורבים בפוליטיקה המקומית; הם, למשל, אלו שנתנו לגלן יאנגקין את הניצחון כמושל וירג'יניה, והם ימשיכו, יש לשער, להתנגד לכל ניסיון להנדס לילדיהם את התודעה וימשיכו לבחור בכל מועמד מקומי שיתמוך בזכויותיהם הבסיסיות.
ויש להניח גם שממשל טראמפ החדש לא יבזבז יותר מדי זמן לפני שיתחיל ליישם את הבטחותיו בכל תחום - משיחות הסחר עם סין ועד רפורמה מקיפה של משרדי הממשלה המנופחים והמיותרים. אבל אם יש תחום אחד שבו סביר שנראה שינוי דרמטי ומייד, זה יחסי החוץ של ארה"ב, בעיקר בכל הנוגע לאיראן. בעוד ביידן המשיך את הקו של אובמה, הסיר את הסנקציות על טהרן, העניק לאייתוללה מיליארדי דולרים שהלכו ישר לטרור, וכבל את ידיה של ישראל בכל מה שקשור לתגובה כנגד הספיחים האיראניים בעזה ובלבנון, טראמפ צפוי לעשות בכהונתו השנייה בדיוק מה שעשה בראשונה: הפעלת לחץ מאסיבי על האיראנים ועל בעלות בריתם. רק תשאלו את קאסם סולימאני.
אלו, כמובן, חדשות טובות מאוד לישראל, אבל חדשות מדאיגות לרבים בממסד הפוליטי רבתי.
מתנגדיו של בנימין נתניהו הזדרזו בשנה האחרונה להתהדר בקרבתם לג'ייק סאליבן, אנתוני בלינקן, לויד אוסטין, עמוס הוכשטיין ושאר הטיפוסים שממשל ביידן הסמיך לדון בעתיד המזרח התיכון. אותם מתנגדים אהבו לצייר את עצמם בתור המבוגרים האחראיים, אלו שמצויים בקשר עם המעצמה מעבר לים בעוד ביבי רק מתעקש על ניהול לא שקול של המלחמה בעזה ובלבנון. זו גם הסיבה שממשל ביידן עודד מעורבות חסרת תקדים של השגריר האמריקני בענייני הפנים של ישראל: המסר הפשוט היה שהגיע הזמן להחליף את נתניהו במישהו יותר נעים לאליטות לא רק ברחוב קפלן, אלא גם בוושינגטון.
כל מי שקיווה שהדוד סם ירומם את מתנגדיו של נתניהו ללשכת ראש הממשלה, מבין עכשיו בדיוק כמה כוח והשפעה יש לדמוקרטים, ומבין גם שההתעקשות של ביבי להמשיך לנהל את הלחימה על פי ראות עיניו, על פי הצרכים הביטחוניים של ישראל ומבלי להיכנע ללחצים - היתה מסמר ענק בארון האשליות של הדמוקרטים. תחת ביבי בשנה האחרונה ישראל הראתה לארה"ב, ולעולם כולו, שמלחמות אפשר לנצח, שארגוני טרור אפשר למוטט, ושאימפריות רשע דוגמת איראן אפשר להחזיר למקומן הטבעי והעלוב. טראמפ, כמובן, מבין את כל הדברים האלה היטב, מה שאומר שהעתיד הרבה יותר מבטיח לישראל מאשר לו קמלה האריס היתה זוכה בבחירות.
מי שמחפש סיבות לפסימיות - אנחנו יהודים, אחרי הכל - יכול להתנחם במחשבה שבחודשיים או שלושה שנותרו עד שטראמפ יושבע מחדש לתפקיד, עוד הרבה יכול לקרות. ביידן יכול להחליט, כמו אובמה, להעניש את ישראל בעוד החלטה נוקבת באו"ם, או אפילו לעשות משהו קיצוני בהרבה כמו להכריז על תמיכה במדינה פלשתינית, רעיון שטראמפ, כמו ביבי, מבין שאין לו כל שחר. אבל כל מכשול באשר הוא יתפוגג, כמו התקוות של הדמוקרטים, בינואר הקרוב. כמו שאמר נשיא רפובליקני אהוב אחר, רונלד רייגן, It's Morning in America, שחר של יום אמריקני חדש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו