חלון זמן קריטי. ניצחונו של דונלד טראמפ מעניק לנשיא המכהן, ג'ו ביידן, הזדמנות לפעולה בדרגות חופש שלא היו לו בעבר. נותרו לו יותר מ־70 יום בתפקיד לעשות מה שנראה חשוב בעיניו, ושנמנע מלעשות עד כה. זו תקופה שולית מאוד אם לא עושים בה כלום, ומשמעותית מאוד אם מנצלים כל יום בתפקיד החשוב ביותר בעולם. את הנשיאים האמריקנים ניתן לסווג לכאלה שלא עשו שום דבר מיוחד בתקופה שבין הבחירות לבין השבעת מחליפיהם, ולכאלה שניצלו את התקופה הזו, שבה יכלו לפעול למען האינטרס הלאומי מבלי לפזול בכל רגע לקהל הבוחרים שלהם.
כשמדובר במזרח התיכון, היה זה הנשיא רונלד רייגן, אשר מייד לאחר בחירות 1988 (שבהן ניצח סגנו, ג'ורג' בוש), הורה למזכיר המדינה שלו ג'ורג' שולץ לפתוח בשיחות עם נציגי אש"ף בתוניסיה. הוא עשה זאת בנובמבר, המגעים לא נמשכו זמן רב, אבל זה היה מהפך בהתייחסות ארה"ב לאש"ף, ופילס את הדרך למדריד ולאוסלו.
בוש עצמו, שהפסיד לקלינטון בבחירות 1992, ניצל את תקופת "הברווז הצולע" כדי לשגר בדצמבר אותה שנה כוחות אמריקניים לסומליה, במסגרת מבצע "השבת התקווה". זה היה צעד לא פופולרי (שגם לא השיב את התקווה למדינה האומללה הזו), שאותו העדיף לבצע דווקא במהלך החודשים המיוחדים הללו.
גם הנשיא ביל קלינטון המתין לדצמבר 2000, בין בחירתו של ג'ורג' בוש הבן לבין השבעתו, והציג את הפרמטרים שלו להסכם קבע ישראלי־פלשתיני. ממשלת ישראל היתה מוכנה לקבל את הפרמטרים בסייגים מסוימים, הפלשתינים דחו אותם, אבל אף שקלינטון הודיע כי עם סיום תפקידו יגנוז את הצעתו אם אחד הצדדים ידחה אותה, הפכו הפרמטרים הללו לבסיס לכל המשאים ומתנים הרשמיים והלא רשמיים בין ישראל לפלשתינים. ביידן מכיר היטב את המזרח התיכון ואת פרטי הסכסוך הישראלי־פלשתיני. הוא יכול לנצל היטב את הימים הבאים, להגיע לאזור, לדבר עם המנהיגים, לסייע בהשגת רגיעה ובשחרור החטופים, והוא יכול גם להציע אופק מדיני משמעותי, שבלעדיו ימצא צה"ל את עצמו מנהל את רצועת עזה עוד זמן רב. האיש הקשיש הזה, שהכריז על עצמו ציוני, אף שהוא יודע היטב כיצד מקבל זאת העולם הערבי, ואשר הסבל שסובלים האזרחים בסכסוך הזה, יהודים וערבים, מציק לו מאוד - יכול לעשות מעשה.
השרים הם הוא. הקלות הבלתי נסבלת שבה פוטר יואב גלנט ובמקומו מונה ישראל כ"ץ נובעת מסיבה אחת: במהלך רוב 28 השנים האחרונות כיהן נתניהו כראש ממשלה. בתחילת דרכו התרגש מהיותו איש צעיר הממונה על שרים מבוגרים ממנו ומנוסים ממנו - אריאל שרון, דוד לוי ואחרים. לא ארך הזמן, וליבו הפך גס בהם. הוא הגיע למסקנה כי כראש ממשלה הוא יכול להיות, בעצם, שר הביטחון ושר האוצר ושר החוץ ושרים אחרים. מכיוון שכך, הבין כי ביכולתו למנות את שלמה קרעי ואת דוד אמסלם, ואם יהיה צורך - את טלי גוטליב, והשמיים לא ייפלו, משום שאחרי הכל, הוא מנהל, מרחוק, את משרדיהם. כך גם כאשר קצה נפשו בגלנט הוא חש בנוח להחליף אותו במי שיזדמן לו, משום שאחרי הכל, שר הביטחון האמיתי בעיניו הוא נתניהו. אל תחפשו התאמה. אם בן גביר יכול להיות אצלו שר המשטרה, וסמוטריץ' שר האוצר וחצי שר הביטחון, אין שום סיבה שלא למנות את כ"ץ לשר הביטחון. ישחקו הנערים.
כולנו מצטטים את הלורד אקטון, שייזכר לנצח כמי שגילה כי כוח נוטה להשחית. אפשר להוסיף לכך אמירה חמורה ונכונה לא פחות - שלטון ארוך מדי כרוך בזלזול באנשים אחרים, אשר את מחיר חוסר התאמתם לתפקיד משלמים האזרחים. כשמינוי כזה נעשה במלחמה שנתניהו אישית אחראי למִשכה הארוך, זו הפקרות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו