פיטורי גלנט הוכיחו מה חשוב לנתניהו באמת

גלנט. הדחתו של שר הביטחון היא קו שבר. לא משום שלא מדיחים שר ביטחון: משום שלא עושים זאת בזמן מלחמה, ובטח שלא מחליפים אותו באדם חסר ניסיון וכישורים מיוחדים לתפקיד.

ההיסטוריה תשפוט אם גלנט היה שר ביטחון טוב. הוא היה שותף מרכזי למחדל 7 באוקטובר, אבל גם למערכה ההתקפית שהגיעה אחריו - בעזה, בלבנון, בסוריה, בתימן ובאיראן. על הדרך החזיק את הקשרים הביטחוניים (ולעיתים קרובות גם המדיניים) עם ארה"ב ורבים מהקשרים החשאיים של ישראל באזור.

חטאו היחיד היה שסירב לשים את האינטרסים של בנימין נתניהו לפני האינטרסים של ישראל. כשנדרש לבחור בין המשתמטים החרדים לבין צה"ל, בחר בצה"ל. וכשנדרש לבחור בין החטופים לבין שרידות הממשלה, בחר בחטופים. וכשנדרש לבחור בין שלטון החוק (בעיקר ביו"ש) לבין עבריינות על החוק, בחר בדרך הישר. וכשנדרש לבחור בין שיסוי ופלגנות ונעיצת סכינים בגבם של ראשי מערכת הביטחון לבין ממלכתיות וקולגיאליות, בחר באפשרות השנייה. וכשנדרש לשים את ביטחון המדינה מול עתידו האישי־מקצועי, בחר במדינה. הצדעתו ביום הדחתו זיקקה את כל זה, וכך הוא ייזכר: כסיביל־סרבנט אמיתי, בימים שהמדינה משוועת לכאלה.

כ"ץ. בישראל כבר היו שרי ביטחון אזרחים, ואפילו טובים. משמעון פרס, דרך משה ארנס ועד עמיר פרץ שעל שמו יירשמו לעד זכויות היוצרים של כיפת ברזל. ועדיין, אף אחד מהם לא נכנס לתפקיד בתקופת מלחמה כל כך אינטנסיבית וארוכה. היו להם תקופות ארוכות של רגיעה כדי ללמוד את המערכת המקצועית והסבוכה ביותר מבין כל משרדי הממשלה, וגם זאת שבה שכר הלימוד משולם במזומן ובדם (פרץ נכנס ערב מלחמת לבנון השנייה ולא היה רלוונטי בה).

לישראל כ"ץ ניסיון רב כשר (ואפילו בכיר), וכחבר בקבינטים. שום דבר מזה לא מכין אותו לאתגר הנוכחי. שר ביטחון נתקל לראשונה בשני נושאים שאף חבר קבינט לא עוסק בהם: אמ"מ (אמצעים מיוחדים), ומ"מ (מבצעים מיוחדים). הראשון כולל את כל מה שמיוחס לישראל על הציר שבין המכון הביולוגי והכורים בסורק ובדימונה. השני - את הפעילות החשאית של היחידות המיוחדות, ואת זאת של המוסד והשב"כ. גלנט, שגדל בשייטת 13, היה איש מקצוע בתחום. זה היה בקצות האצבעות שלו. כשנדרש לאשר את מבצע ארנון או את פשיטת שלדג במסיאף בסוריה או את פשיטת השייטת לחטיפת איש הכוח הימי של חיזבאללה בצפון לבנון השבוע, הוא ידע לשאול את השאלות הנכונות, וכשישב בבור גם ידע לקבל את ההחלטות הנכונות בידיעה שחוט השערה מפריד בינן לבין תסבוכת.

לכ"ץ ייקח זמן ללמוד את זה. להבין. לצבור ניסיון. אלא שההחלטות לא יחכו. הן כאן ועכשיו, ובמלחמה הן באות בערימות. כל יום, כל היום. מהחלטות מקצועיות על רכש של אמל"ח מחו"ל שצריך להבין בו, דרך תגבור או דילול של מערכים ופסי ייצור בתעשיות הצבאיות, ועד לשמות של מקומות, יחידות ואמצעים שונים שצריך לקבל החלטה מיידית בשלוש לפנות בוקר אם משתמשים בהם או לא. לשר הנכנס יהיו אמנם רמטכ"ל ואלופים ומזכיר צבאי, אבל בסוף ההחלטה היא שלו - וגם האחריות היא שלו.

אין לי מושג מדוע כ"ץ נהג בחוסר קולגיאליות כזה בגלנט. מדוע הסכים להיות שותף לנעיצת סכין בגבו של שר ביטחון בזמן מלחמה. ובעיקר: למה הוא חושב שזה לא יקרה גם לו, בדיוק כמו לגלנט או לכל שר ביטחון אחר שנתניהו עבד איתו בעבר. הרי שר הביטחון הוא מקור של כוח, עוצמה ופופולריות ציבורית, משום שהוא מגן העם והארץ. כ"ץ, פוליטיקאי מיומן, רוצה את התפקיד משום שהוא מאמין שיהיה עבורו מקפצה טובה לכיסא ראש הממשלה בעתיד. אלא שגם נתניהו מבין את זה, ונתניהו פוליטיקאי טוב ואכזר ממנו, כפי שכ"ץ למד על בשרו לא פעם בעבר. ההרמוניה של היום תתחלף בעימותים של מחר, ובהדחה של מחרתיים. הספירה לאחור כבר החלה.

השתמטות. גלנט הודח כאתנן לחרדים. נתניהו אמנם מכחיש, אבל יש לכך מספיק עדויות. משהו בנוסח: אני נתתי לכם את הראש של גלנט, אתם תיתנו לי שקט כדי למצוא פתרון לסוגיית ההשתמטות מגיוס. ספק אם זה יקרה, משום שספק אם יש פתרון. איך שלא יהפכו את זה, איזה גלגל שלא ינסו להמציא, הבעיה תמיד תצוף ואיתה חרפת אי־השוויון.

במערכת הפוליטית טענו השבוע שגלנט חתם על גזר דין המוות של עצמו כשאישר לצה"ל להוציא 7,000 צווי גיוס נוספים לחרדים. אני תוהה מה כ"ץ יעשה. כשייכנס למשרד הוא יקבל כמה סקירות: ראש אגף המודיעין יציג לו את הזירות השונות. ראש אגף המבצעים את הפעילות שמתבצעת בהן, ואת זאת שמתוכננת (שר הביטחון חתום אישית על התוכניות השונות, וכדאי שיכיר אותן). ראש האגף האסטרטגי את האיומים וההזדמנויות (כ"ץ מכיר את חלקם ממשרד החוץ ומהקבינט). מנכ"ל משרד הביטחון את המלאים והתעשיות, וגם עניינים כמו שיקום והנצחה. חלק מהדברים ידרשו הכרעות או תעדוף, ולרובם גם יהיו פתרונות. אבל אף קוסם לא יצליח לפתור את בעיית כוח האדם.

לצה"ל חסרים כיום משהו כמו 20-15 אלף חיילים, וזה בלי קשר לכוונתו לגדול משמעותית בצבא הקבע. בהיעדרם, הנטל נופל על חיילי המילואים. בהינתן הימשכות המלחמה גם לתוך 2025, ימשיך מערך המילואים להיקרע גם בעתיד. תכנון ארוך טווח מחייב לחפש לכך פתרון כבר עכשיו. דרך אחת היא להמשיך להפיל את התיק על המילואימניקים, ויהיה מה שיהיה. ספק אם זה יחזיק מים לאורך זמן: בצה"ל מתרבים הדיווחים על בתים שמתפרקים ועל עסקים שמתפרקים ועל אנשים שמתפרקים. וזה בלי להיכנס להשלכות הנרחבות של הדחת גלנט, שרבים מחיילי המילואים ראו בה סטירת לחי אישית.

אפשרות שנייה היא להחזיר לשירות חיילי מילואים ששוחררו משום שלא היה בהם צורך. הכשרתם מחדש תהיה קצרה מהכשרה מלאה של חרדים, וצה"ל אכן פועל בכיוון. מאות פטורניקים קיבלו השבוע הודעה מענף תכנון כוח אדם מילואים באכ"א בזה הנוסח: "זוהי הודעה בדבר הכוונה לבטל את הפטור שניתן לך בעבר, ולהחזירך לשירות מילואים... בשל הצרכים הביטחוניים ועל מנת להגדיל את מעגל המשרתים, הטעמים שבגינם ניתן לך הפטור אינם מתקיימים עוד. על כן, ובהתאמה לנתונים העומדים לרשותנו ביחס אליך, הוחלט לבחון את ביטול הפטור שניתן לך, זאת בסמכותי על פי סעיף 38 לחוק שירות ביטחון (נוסח משולב) התשמ"ו-1986, כפי שהואצלה לי על ידי שר הביטחון".

ההודעות נשלחו עוד בתקופת גלנט, במקביל להחלטה לשלוח צווים לחרדים. כ"ץ יגלה שיש גבול לכמות הפטורניקים שאפשר להחזיר לשירות, וכמי שהיה בעבר שר אוצר הוא גם ייזכר שיש לכך מחירים כלכליים נלווים של פגיעה ישירה במשק: איש מילואים שלא עובד מייצר פחות, ועולה יותר. אפשר לעשות את זה במספרים קטנים, אבל את הצורך כולו זה לא יפתור, ובעיקר לא את בעיית אי־השוויון של אלה שמשרתים ונהרגים ומשלמים מחיר אישי ומשפחתי וכלכלי, ושל אלה שפטורים מכל זה רק כי הם משתייכים לזרם הפוליטי הנכון.

כ"ץ ייתקל בכל זה בדיונים במשרדו, והוא ייתקל בכל זה כשיפגוש את המילואימניקים בשטח. אחרי שעשו 250 ימי מילואים ויותר, יש להם מעט מאוד סבלנות לבולשיט, והם ירצו תשובות. ולא רק הם: ברקע נמצאות המשפחות שלהם שרוקעות חזק ברגליים, ונמצא בג"ץ שכבר הוכיח שאין לו כוונה להכשיר קומבינות שכל כולן אחיזת עיניים והנצחת המצב. ולכן, בסופו של דבר, לא יעזור לכ"ץ כלום, והוא יידרש להכריע בין ביטחון המדינה ואלה שנושאים בו לבין אלה שאינם תורמים לו דבר.

חטופים. בשבוע שעבר כתבתי כאן על שלושה הורים לחטופים שביקשו פגישה עם נתניהו ולא זכו למענה, או שקיבלו תשובה מנפנפת. השבוע שמעתי את אותו הטקסט מעידית אהל, אמא של אלון שנחטף ממסיבת הנובה ומוחזק בשבי חמאס בעזה כבר 400 יום. גם היא ביקשה פגישה, גם היא לא קיבלה תשובה, גם היא מחכה בסבלנות כדי לזכות לשמוע, אולי, משהו מהאיש שיכריע אם תזכה מתישהו לראות שוב את הילד שלה.

לשכת ראש הממשלה טוענת שנתניהו פוגש משפחות חטופים. טכנית זה נכון, אבל לא את כל משפחות החטופים באופן שוויוני: הוא מתעדף בבירור את אלה שלא עושים לו חיים קשים. והוא גם אינו פוגש את המשפחות באופן פרטני אלא בקבוצות גדולות, כך שמתאפשר לו לחמוק משאלות פחות נוחות ובעיקר לחמוק מלהסתכל להן בלבן של העיניים ולראות את העצב ואת הפחד.

אני מקווה בשביל משפחות החטופים שכ"ץ עשוי מחומרים אחרים, אחרת הן אבודות. גלנט היה עבורן כתובת גם בימים שבהם סבר שרק כוח צבאי ישיב את החטופים הביתה. חלקתי עליו אז: ניסיון העבר הוכיח שחטופים חוזרים בעיקר בעסקה, ושלעסקה יש מחיר. לצערי זה גם מה שלמדנו בעזה, ובמחיר כבד. החטופים מתים בשבי: חלקם נרצחים בידי חמאס, חלקם נהרגים בשוגג בפעולות צה"ל, וחלקם פשוט מתים מרעב או ממחלות או מהזנחה.

השבוע חשפנו ב"ישראל היום" שעל פי המידע שנצבר במערכת הביטחון, בעזה יש כיום 51 חטופים חיים. וזה במקרה הטוב, כי על חלקם אין מידע רציף וייתכן שהם כבר מתים. לראשי המערכת, שכשלו ב־7 באוקטובר, ברור שהם צריכים להחזיר את החטופים הביתה אחרת הניצחון לעולם לא יהיה שלם. לדרג המדיני - או לפחות לזה ששולט בו - זה ברור ודחוף פחות.

כ"ץ לא יוכל לחמוק מהדילמה הזאת, שהיא מוסרית ומקצועית ובעיקר אנושית. אם יצדד בעמדת המערכת, ובמשפחות, הוא יעלה על מסלול התנגשות מהיר עם נתניהו וחברי ממשלתו הקיצוניים כפי שקרה לגלנט. אם יעדיף את הפוליטיקה, יהפוך לשר הראשון בתולדות המדינה ששולח אנשים לקרב ולא פועל בכל דרך להחזרתם הביתה.

אחריות. שנה וחודש לתוך המלחמה התברר השבוע שוב שהכל פוליטי. אסור להקים ועדת חקירה ממלכתית בזמן מלחמה, או ללכת לבחירות בזמן מלחמה, אבל אפשר להדיח שר ביטחון בזמן מלחמה ואפילו ערב המתנה לתקיפה איראנית שעלולה לסבך את ישראל (שוב) בסכנת מלחמה אזורית רחבה.

הדחתו של גלנט לימדה (שוב) שנתניהו איבד מזמן את הבלמים והרסנים. הסקרים שנערכו השבוע לימדו שהציבור לא מאמין למניעים שלו וסבור שלא ביטחון עמד ברקע הדחתו של גלנט, אלא פוליטיקה. ויותר מכך: שרוב הציבור סבור שנתניהו מסכן את ביטחון המדינה, כך במפורש.

איש בציבור גם לא מאמין להודעת נתניהו כי אין בכוונתו להדיח את הרמטכ"ל ואת ראש השב"כ ואת היועצת המשפטית לממשלה. לנתניהו אין רקורד מוצלח במיוחד באמירת אמת או בקיום הבטחות. סביר יותר שרצה להרגיע אותם, כי הם מחזיקים כרגע כמה סוגיות שמציקות לו במיוחד. הרמטכ"ל מחזיק את תקופת החניכה הנדרשת של שר הביטחון החדש, וראש השב"כ והיועצת את התיקים החדשים שמטריפים את לשכתו. לאחד מהם יש פוטנציאל נפיץ במיוחד: החשד שנמחקו או זויפו פרוטוקולים מדיונים ביטחוניים אינו רק פלילי, הוא גם מלמד שיש מי שמבקש לשנות את ההיסטוריה.

זה לא יהיה כל כך פשוט. כל מדיה דיגיטלית משאירה חתימה דיגיטלית שאפשר להתחקות אחריה, ואחרי מי שנגע בה. זאת ועוד: לרבות מהשיחות היו כמה עדים, שחלקם ערכו תרשומות וחלק מהשיחות גם הוקלטו במערכות אחרות. אפשר להעריך שהמשטרה עשתה שיעורי בית לפני שהפכה את החקירה לגלויה, ובעיקר שלנוכח ניסיון העבר המר עם חקירות נתניהו היא הגיעה לפרשה הנוכחית כשראיות מרכזיות כבר נמצאות ברשותה.

ובחזרה להדחות. בסופו של דבר הן יגיעו. הרמטכ"ל וראש השב"כ כבר הבהירו שילכו הביתה, בשל אחריותם ל־7 באוקטובר. הם רק אמרו שיעשו זאת בסוף המלחמה, אותה המלחמה שמשמשת עבור נתניהו תירוץ לאי־הקמת ועדת חקירה ממלכתית ולאי־הליכה לבחירות. הצבתו של כ"ץ במשרד הביטחון תאפשר לנתניהו למנות רמטכ"ל כלבבו. יש מי שסבורים שהוא יבקש לדלג על כל הדור הנוכחי, ולהקפיץ מישהו במהירות כפי שנעשה עם דני לוי במשטרה. אני סבור שזה בלתי אפשרי, ובסופו של דבר תידרש הכרעה בין הברירה הטבעית, ההגיונית והאחראית של מנכ"ל משרד הביטחון המכהן אייל זמיר, לבין אלוף מכהן - השם החם ביותר בסביבת נתניהו הוא אורי גורדין, שמפקד כיום על הזירה הצפונית.

בשב"כ הסיפור מורכב יותר, משום שלארגון יש תפקיד קריטי בשמירת הדמוקרטיה - אותה הדמוקרטיה שנתניהו וממשלתו מרסקים בשיטתיות גם כעת. את הראש הבא יבקש נתניהו לבחור בפינצטה, תוך שיוודא שהוא לא יחקור אותו או נגדו, ותוך שיבטיח שהוא יפעיל אמצעים - חקירתיים, מודיעיניים, אבטחתיים - כדי לשרת אותו, את משפחתו ואת שלטונו.

לכן, בדיוק כמו היועמ"שית גלי בהרב־מיארה, רונן בר הוא המגן האחרון של הדמוקרטיה הישראלית. וכשאתם שומעים או קוראים על דרישה לפטרו או להדיחו (כולל מצד אנשים שאין להם שום מושג מה השב"כ עושה וגם לא טרחו לברר), תדעו שזה מגיע מסביבת נתניהו כחלק מהתוכנית הגדולה: זאת שבסיומה תושלם הפיכתה של מדינת ישראל למדינת נתניהו.