עשרה ימים בלבד לפני חתימת הסכם השלום עם ירדן התרחשה דרמה שאיימה לחבל בתהליך כולו: הצדדים לא הגיעו להסכמה בכל הקשור לבארות המים בערבה. ישראל רצתה לספחן, ואילו הירדנים סירבו לוותר על השטח. ראש הממשלה יצחק רבין והמלך חוסיין נקראו לארמון המלך יחד עם עוזריהם כדי לפתור את הקונפליקט.
הסצנה מאותה פגישה היתה כמעט סוריאליסטית: רבין וחוסיין עבדו במשך כל הלילה, ואף כרעו יחד על ידיהם ורגליהם, תוך שהם מתעמקים במפה הרחבה שנפרשה על רצפת החדר. לאחר שעות של עבודה הם הצליחו להתוות את סימוני הגבול וחילופי הקרקע, מאילת ועקבה ועד הגבול הסורי בצפון. הסיום, כאמור, ידוע: הסכם השלום בין שתי המדינות נחתם ב־26 באוקטובר 1994 במעבר הגבול ערבה, עם אורח הכבוד - ביל קלינטון, נשיא ארה"ב.
ההסכם עם ירדן הדגיש את השותפות האמיצה שבין מנהיגי המדינות, ונחשב אולי לאחד הסממנים המובהקים לתקווה שייצרה ממשלת יצחק רבין, שהשבוע מלאו 29 שנים להירצחו. "זו אכן היתה ממשלה שמנועה הגדול היה תקווה, אולם חשוב לציין שהיא לא היחידה", אומר אוריאל אבולוף, פרופסור חבר למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ופרופסור אורח באוניברסיטת קורנל. מחקריו של אבולוף עוסקים בפוליטיקה של פחד, אושר ותקווה, וזו גם הפריזמה שמתוכה הוא מנתח את המתרחש בזירה הפוליטית.
אבולוף טוען כי "ראינו תקווה גם בתקופה הקצרה של ממשלת פרס, וגם אצל ממשלת נתניהו הראשונה - עם הסלוגן 'עושים שלום בטוח'. גם חזרת השמאל עם אהוד ברק אופיינה בכנפי התקווה - ביחס ללבנון, לשטחים, ואפילו ביחס לסוריה. אריאל שרון הוא גם דוגמה נהדרת: הוא הגיע מנקודת הקצה של הימין הפוליטי, וכראש ממשלה עבר לדבר על הכיבוש והצורך לסיימו. בסופו של דבר הוא ביצע מהלכים דרמטיים, שנתפסו בעיני רבים כמבשרי תקווה - ההתנתקות. במידה מסוימת, וזה אולי נשמע קצת רדיקלי, אני חושב שהמכה הגדולה ביותר לפוליטיקת השלום והתקווה בישראל היתה השבץ של השרון, אפילו יותר מאשר רצח רבין".
מדוע, בעצם?
"כי לשרון היתה יכולת לגייס ציבור רחב יותר מאשר לרבין. שרון הגיע מלב הימין, אדריכל ההתנחלויות במובנים רבים, ולכן הזיהוי שלו סייע בהבנה שמדובר במהלך פורץ דרך. אין לדעת, אבל אולי עם שרון ניתן היה להגיע למהלך שלום משמעותי ביותר. העם היה מוכן ללכת איתו".
מפתיע לשמוע את זה ממך, אולי גם בשל השיוך הליברלי שלך, אבל גם משום שאתה לא מעודד פרסונליזציה בפוליטיקה.
"פרסונליזציה של הפוליטיקה היא בעייתית בעיניי. בכל תקופה אנחנו מוצאים לעצמנו מנהיג חדש שבעיני חלקים מהעם נחשב לגואל. רבין הפך לכזה בעיקר לאחר הירצחו, שרון הפך לכזה במידה מסוימת, אפילו עוד בחייו. מותו הדגיש את ההזדמנות שפוספסה, ובמידה מסוימת זה אכן נכון, כי היו מנהיגים שבכוח אישיותם יכלו להוביל אותנו לדרך חדשה. חבל מאוד בעיניי שלא קיימנו משאלי עם על אוסלו ועל ההתנתקות. זה היה יכול להעניק גיבוי עממי למהלכים ולכריזמה האישית של אותם מנהיגים. באותה תקופה הרוב המכריע בציבור הישראלי חשב שהגיע הזמן למהלכים האלה".
אם נתמקד באוסלו, מה ממשלת רבין היתה צריכה לעשות אחרת בכל הקשור לשיח התקווה?
"אני חושב שהמחנה הליברלי לא השכיל לנסות להבין היטב את פחדי הצד השני, ולנסות להידבר איתו בגובה העיניים. התקשינו בכך, גם משום שהרגשנו מאוימים על ידי הצד השני. חלק מהקושי היה נעוץ בכך שהפחדים שדיברו עליהם בימין היו קבורים גם עמוק אצלנו, בשמאל. התקשינו לחשוף את הפגיעות שלנו, את ההכרה, או התת־מודע, שאולי אנחנו טועים".
הפחד העמוק ביותר
באותה תקופה הפחד של אבולוף וחבריו למחנה השמאל היה קריסת התקווה. לפחד ההוא עוד לא ניתנו אז מילים קונקרטיות. כיום אבולוף נותן מילים לתחושות הפנימיות ההן, ומנסה להבין - מה יכול לנצח תקווה.
התשובה, לשיטתו, היא ש"תקווה יכולה להביס תקווה. כלומר, תקווה שהיא בעצם משאלת לב, מחשבה או תחושה ש'יהיה בסדר' - ביטוי שרבין עצמו גינה בתוקף. תקווה אינה לצאת מנקודת הנחה שאיכשהו דברים יסתדרו מאליהם; זו משאלת לב. תקווה אמיתית היא להבין, מתוך התבוננות מפוכחת במציאות, שיש סיכוי אמיתי ש'יהיה בסדר', ולפעול יחדיו למיצוי הסיכוי. באוסלו, למשל, אני חושב שהפחד הגדול שלנו היה שאולי אנחנו משליכים על ערפאת, על הפלשתינים, את התחושות שלנו, ואולי זו רק משאלת לב. הרי רצינו לחיות בשלום ובביטחון, ושיערנו שזה גם מה שהפלשתינים רוצים, וברגע שניתן להם את הדבר הזה הכל יהיה בסדר. זו השלכה קלאסית של רצונות צד אחד על הצד השני".
וזו כמובן טעות.
"לעיתים קרובות. לפעמים האחר באמת חושב ומרגיש כמוך, אבל לעיתים קרובות אין זה כך - בפוליטיקה כמו בחיים האישיים. בפוליטיקה אנחנו רואים את פירותיה הבאושים של ההשלכה, של הפחדים העמוקים ביותר. ההנהגה הנוכחית מביאה את זה לשיא: הם ממש מפחדים מהצל של עצמם, ולכן מטילים צל גדול על אחרים. וזה מה שקורה בדור נתניהו, הנמשך כבר יותר מ־30 שנים".
אז אפשר לומר שב־30 השנים האלה המודוס אופרנדי שלנו השתנה כמעט לחלוטין?
"האופן שבו אתה שואל את זה מסקרן, כי מצד אחד אכן חל שינוי, ומצד שני הדינמיקה מאוד דומה, כמעט זהה".
תסביר.
"הרי בשמאל יש לנו את התקווה הגדולה הזאת - לשלום, לשגשוג, לזכויות אדם ואזרח, לביטחון שמגיע מתוך ליברליזם, ל'חיה ותן לחיות'. והשמאל לוקח את התפיסה הזאת ומשליך אותה על האחר, וסבור שגם הימין רוצה בכך.
"מנגד, גם המנגנון הביביסטי משליך מתפיסת הפחד שלו על השמאל. מעולם לא נפגשתי עם נתניהו, אבל אני חושב שהוא מפחד מהצל של עצמו, אם לדבר במונחים של הפסיכולוג קארל יונג. נתניהו מפחד מהחלקים שאותם הוא מסרב לקבל בעצמו, ולכן מדחיק ומשליך אותם על אחרים - על העם כולו. ביבי חי בתחושה מתמדת ש'אדם לאדם זאב', ועכשיו הוא הופך חלקים גדולים מהעם שלו לזאב הרע שמבקש את רעתו.
"ביבי הוא מקרה אבוד, אבל אנחנו לא. עלינו להכיר בצל שלנו, לשוחח איתו, לא לברוח מפניו. הדיאלוג הזה עם הצל, הריקוד איתו, בלי להטיל אותו על אחרים, הוא המפתח לחשבון נפש, לבירור פנימי אמיתי. מה בעיניך נכון ולא נכון? הפרסונליזציה של הפוליטיקה היא קיצור דרך שהוא אובדן דרך. אני כבר לא צריך לברר ביני לבין עצמי את הדברים. המנהיג מחליט בשבילי. רבין, ברק, ביבי או שרון, או אפילו הרב, יגידו לי מה נכון".
התמכרות מסוכנת
אבולוף נולד עם הדלקת נר חמישי של חנוכה. באחד מביקוריו בעיר איתקה בניו יורק שמע מרב מקומי על חשיבות הנר החמישי בשואה, ועל כך שסימל את המעבר מחושך לאור, לשלב שבו רוב הנרות מוארים. "זה עשה לי סדר, והדהד את מה שאני יודע לגבי עצמי - הניסיון הנואש שלי למצוא תמיד את נקודות האור", הוא אומר.
הוא מספר שסביבתו לעיתים מתארת אותו כנאיבי. "קשה לי להכיר ברוע, באפשרות שיש אנשים שאין בהם טוב, בכך שלפעמים נכון לוותר על אנשים. אני מנסה לראות את הטוב באנשים, ולפעמים זה מסוכן, כי זה מקשה עלי לראות את המציאות הקשה. אז גם אני משליך על אחרים את הכמיהות והרצונות שלי, ואולי מדחיק את הפחד מהצד האפל".
במקביל לצד האפל, המודחק, מדגיש אבולוף את המהות, את סוגיות הליבה המרכזיות שעימן מתמודדת החברה הישראלית באופן מודע יותר: יש ארבע סוגיות מפתח, הוא טוען, שאותן יש להבהיר: "ראשית, דמוקרטיה - עיגונה והגנה עליה כנגד אפשרות של שררה שרירותית ורודנות דתית. שנית, הסכסוך - יהודים ישראלים איבדו אמון בפלשתינים, ועם זאת כמחצית מהישראלים, ובחלק מהסקרים אף רוב, מוכנים לעסקת שלום וביטחון אזורית שכוללת מדינה פלשתינית מפורזת.
"שלישית, דת ומדינה - רוב הציבור הישראלי פלורליסטי, ורוצה לראות ישראל שמחבקת מגוון זרמים דתיים וחילוניים. רביעית, צדק חברתי־כלכלי - הישראלים תומכים באופן גורף בכלכלת שוק סוציאל־דמוקרטית עם רשת חברתית של רווחה וקידום אוכלוסיות מוחלשות".
אבולוף סבור כי בין שמקבלים את העמדות הליברליות או דוחים אותן, חיוני שישראלים יבררו מה הם חושבים על הסוגיות עצמן, ולא על הפוליטיקאים שממנפים אותן. "בוא נעזוב את 'כן ביבי לא ביבי', כן או לא לפיד או גנץ. מבחינתי זה קרב גלדיאטורים שפוגע בישראל. פוליטיקאים ומשפיענים מסרסרים במילים ומסרסים את המחשבה שלנו. בואו נניח אותם בצד ונדבר על המהות: מה אתה חושב על תוכנית לוין, על הגיוס והשוויון בנטל, על תחבורה ציבורית בשבת? מה אתה באמת חושב על השאלות הללו?"
וכאן נכנסת לתמונה "אגורה", "יריד הדעות הדמוקרטי" של יוון העתיקה.
"זו האלטרנטיבה לזירת הגלדיאטורים הפוליטית שנוצרה כאן ודרך להגיע אל המהות. אבל הדרך לאגורה היא כפולה: אחת - אנחנו מבררים לעצמנו באופן פרטני איפה אנחנו נמצאים, תוך הכרה בעובדה שאנחנו לא יודעים הכל, שייתכן שאנחנו טועים. נחבק את הצל שלנו, נשוחח איתו וננסה להגיע למסקנות. הצעד השני בדרך לאגורה הוא שיחה פתוחה וישרה עם אחרים, מבלי לעסוק ללא הרף במנהיג כזה או אחר".
השיחה עם האחר אינה דבר פשוט. יש הסבורים כי בישראל קיים שסע עמוק, בעוד אחרים סבורים שהמחלוקות אינן מהוות שסע של ממש. אתה מצליח להבין אותם?
"אין ולא יהיה קונצנזוס בחברה הישראלית, אבל יש יותר הסכמה ממה שנדמה לנו. בארבע סוגיות הליבה קיים רוב משמעותי שקרוב לעמדה הליברלית. כשבוחנים סקרי דעת קהל, פעם אחר פעם מתברר שהציבור הישראלי הוא ליברלי יותר לעומת, למשל, הקואליציה. זה לא אומר שלחלקים בעם אין טינה ושנאה עמוקה כלפי קבוצות שונות - חרדים, שמאלנים, ביביסטים, ערבים. אבל השסע, ברובו, הוא פועל יוצא של זירת הגלדיאטורים, ולא קשור בהכרח לעמדות המהותיות שלנו בסוגיות שעל הפרק. ברגע שנעבור מזירת הגלדיאטורים לאגורה - נבין שהפערים לא כאלה גדולים, ושניתן להגיע להסכמות רחבות בעם. אבל הפוליטיקאים שלנו לא שם. אגב, חשוב לומר שגם הימין וגם השמאל נמצאים בתוך זירת הגלדיאטורים. כולנו מתמכרים למשחק הזה".
"משבר לגיטימציה חריף"
אבולוף אמנם מדבר על מאמץ ציבורי לשוחח ולהחליט ביחד, אבל אפילו כשמדובר בביתו שלו הדברים אינם פשוטים: אמו תומכת נתניהו מושבעת. "אמי לעולם לא תצביע שמאל־מרכז. זה לא יקרה. היא גם לא תצביע לליברמן או לבנט, שהם ימין מובהק. ההצבעה שלה שבטית, עניין עדתי ודתי. היא נולדה בעיראק ומאמינה אדוקה. אבל גם סבא שלי עליו השלום היה מאמין, והרבה יותר ליברלי בדעותיו. זה עניין אחר, פרסונלי.
"מבחינתה ביבי הוא מגן ישראל. כשהיא שומעת על הפגנות היא סבורה שהכל מונע על ידי שנאה לביבי, שאנחנו מחרחרי מלחמה ושהבאנו קטסטרופה על המדינה. וזה לא משנה אם היא יודעת שביבי סייע למימון חמאס. כל עוד ננהל את הוויכוח בזירת הגלדיאטורים - אין סיכוי להתקדם. כי בזירת הגלדיאטורים היא בצד של ביבי, והזירה הזו עוזרת לאמא שלי כפי שהיא עוזרת למיליוני ישראלים לגבש זהות, שהיא כסות לעצמי, לבחור צד ולהישאב לתפיסה מסוימת.
"בוויכוחי סלון רגילים מתווכחים על פוליטיקאים. תפסיקו להתווכח על פוליטיקאים. הם לא העניין, אבל הפכנו אותם לעניין. זה קיצור דרך שנועד להקל על עצמנו. אבל זו אשליה, וזה רק נעשה יותר נורא.
"אבל ברגע שמוציאים את הפוליטיקאים מהמשוואה - השיח משתנה. בשבת שאחרי שמחת תורה אמי ואני שוחחנו על ההיסטוריה של הפטור, מימי ה־400 של בן־גוריון ועד ימינו. דיברנו על צדק, על קשיי החיילים ומשפחותיהם, על אמונה. ואז היא שאלה כמה תלמידים יש כיום. קרוב ל־160 אלף עניתי. 'טוב', היא אמרה, 'אז שיגייסו 100 אלף'".
פריצת דרך.
"ואני חושב שהיא מפחידה הרבה פוליטיקאים בשלטון. לא מזיז להם חצי מיליון ישראלים בקפלן. מזיז להם שהתומכים שלהם ימשיכו להרגיש שהם אזרחים סוג ב'. כל עוד זה נמשך, הם די רגועים. לכן גם הדבר שהכי יערער אותם הוא שיישבו ליברלים עם ביביסטים וישוחחו: שנדבר בגובה העיניים על הפחדים והחלומות שלנו ונראה להם ולעצמנו שאנחנו לא באמת צריכים אותם.
"ולצד כל זאת, חשוב לי לומר שתמיד יהיו חילוקי דעות. לא תהיה תמימות דעים, וגם לא 70 אחוז הסכמה, אבל אפשר להגיע להסכמות משמעותיות יותר, ובעיקר - להכריע סוף־סוף בסוגיות הרות גורל. חשוב שנקבל אחריות לגורלנו. אומרים 'ביבי מתחמק מאחריות'. והעם מקבל אחריות? אנחנו אלה שפעם אחר פעם בוחרים שלא לבחור. בכל פעם שאנחנו באים ושמים את הפתק השבטי שלנו בקלפי - אנחנו בוחרים שלא לחשוב יותר מדי".
בכל זאת, איך אפשר לבחור טוב יותר את המנהיגים שלנו?
"הפוליטיקה כיום שרויה במשבר לגיטימציה חריף. שתי שאלות מפתח עשויות לעזור לנו לפענח אותו, ולדעתי חיוני שכל אחד מאיתנו ישאל את עצמו את שתי השאלות האלה: מי לדעתך מסוגלים לנהל דיון ענייני ויסודי יותר בסוגיות המפתח של החברה הישראלית וישקפו טוב יותר את הדעות, החוויות והזהויות שלך - 120 חברי הכנסת או 120 ישראלים שייבחרו באקראי מתוך האזרחים הבוגרים במדינה? מי לדעתך ייטיבו לבחור למען החברה הישראלית כולה - פוליטיקאי יחיד או כלל אזרחי המדינה?
"התשובות לשאלות חושפות את שורשי המשבר הנוכחי, את הדרך להיחלץ ממנו ואת האתגרים שעוד נכונו לנו. כששאלתי את אמי את שתי השאלות אלה, היא חשבה ובסוף אמרה - 'אני מעדיפה 120 ישראלים שייבחרו באקראי על פני חברי הכנסת כדי לנהל דיון רציני, ואני מעדיפה שכלל אזרחי המדינה, ולא ביבי לבדו, יכריעו בסוגיות המפתח'. סוף־סוף הרגשתי שאנחנו בראש אחד".
מבחינת אבולוף אין עניין בשיווק תקווה על ידי המנהיגים עצמם. "היחידים שיכולים להציל אותנו הם אנחנו", הוא גורס, "ויש כמה דרכים. הראשונה - אסיפות אזרחים מקדימות הנשענות על מחקרים אקדמיים ויישומיים וממסדות את האסיפה כהכנה למשאל עם. זה מהלך פורמלי עם סמכויות רשמיות. הבחירה של האזרחים היא אקראית, וחברי הוועידה מזמינים את נציגי האליטות כדי לברר את הסוגיה שעל הפרק.
"השנייה - משאלי עם מחייבים בכל סוגיות הליבה, דרכים שינתבו את הכוח מהפוליטיקאים לאזרחים. והשלישית - דיאלוג אזרחי פתוח, בדומה למהלכים שראינו ב־2023 ועודדו שיח דמוקרטי, למשל מעגלי שיח בשולי הפגנות. היכולת של הישראלים לדבר את המורכבות והמצוקה חשובה לאין שיעור".
ללמוד מאירלנד
אבולוף מספר כי העקרונות הללו מיושמים בעולם, למשל באירלנד הקתולית. "אף פוליטיקאי לא העז לעסוק בנושא ההפלות הרגיש. כמו אצלנו – פוחדים מהצל של עצמם. אז הם מיסדו אסיפות אזרחים מקדימות כפתח למשאל עם בנושא. נבחר אקראית מדגם מייצג של 99 אזרחים, ששהו יחד בבית מלון במשך חמישה סופי שבוע. הם התווכחו וראיינו בעלי דעה ומומחים, עד שהכריעו. הכל הועבר בשידור חי.
"בסוף, משאל העם הפך למציאות. בשנת 2018, 64 אחוז מהאזרחים האירים הצביעו בעד ביטול האיסור לבצע הפלות - שיעור דומה להסכמה באסיפת האזרחים. המשתתפים באסיפות סיפרו על התמורות שחלו בדעותיהם בזמן ההתכנסות. מאז הקימו האירים עוד שלוש אסיפות, שהביאו למשאלי עם שבין היתר הפכו את אירלנד לחברה פתוחה וליברלית יותר. זו דוגמה שבישראל יכולים ללמוד ממנה. מובן שנכון להרהר אילו מרכיבים מהמודל הולמים את ישראל ואילו כדאי לשנות. למשל, ייתכן שבישראל מוטב לבחור באקראי 120 ולא 100 אזרחים, כמניין חברי הכנסת. מהלך כזה יסייע לנו להבין את פערי העמדות והזהויות בינינו לבין נציגינו בכנסת".
פערי העמדות מזכירים לי עניין אחר: פעמים רבות ייאוש של אדם או של מחנה אחד הוא התקווה של האחר - זה אבסורד. יכולה להיות פה תקווה כוללת שנפוצה בקרב כל חלקי העם?
"זו נקודה מכרעת. לעיתים אנחנו מקווים לייאוש של האחר. זו תקווה מייאשת, כי אתה מבקש להחריב את האנושי שבאדם: את יכולתו להבדיל בין טוב לרע, לבחור בטוב, לדמיין כיצד ייראה, ולפעול להשגתו. קל להרוג אנשים, קשה שבעתיים להרוג אנושיות. גם ברגעי הזוועה הנוראים ביותר רבים עדיין מקווים.
"אני חושב ש'תקווה מייאשת' עוזרת לנו להבין את כישלון הדוקטרינה המרכזית של הציונות ביחס לפלשתינים: קיר הברזל. התקווה של ז'בוטינסקי היתה מיואשת ומייאשת – אין תקווה ש'העם הערבי' יסכים למדינה יהודית ולכן חייבים לייאש אותו.
"חלפו כבר מאה ועוד שנה לקיר הברזל, והקיר עדיין לא הושלם, ולעולם לא יושלם. וכך, מאחר שעדיין נותרה לערבים תקווה, אנחנו מיואשים – מלבד התקווה שאיכשהו בסוף נצליח לייאש אותם 'עד הסוף'. ככל שעלה הייאוש שלנו, התחילו הפוליטיקאים, בעזרתנו, להפנות את קיר הברזל פנימה, כלפינו: אם לא הצלחנו לייאש את הערבים, לפחות נייאש את יריבינו מבית. גם זה ייכשל".
בעניין הסכסוך, יש חוקרי תרבות רבים הסבורים כי הערבים מבינים כוח. זו המנטליות שלהם, הם צריכים גבולות ברורים, אחרת הם יאבדו שליטה על עצמם.
"בעיניי, אם תקוותי ניזונה מכך שאני מסב ייאוש לאחרים - זו תקווה פגומה, אפלה. גם אצלנו בעם התקווה שלי לא ניזונה מכך שהצד השני יהיה מיואש. הדבר האחרון שמעניין אותי הוא שפוליטיקאי כזה או אחר יינזק או יישב מאחורי סורג ובריח. חשוב לי שנתעשת ונאמין בעצמנו, שנטפח תקווה, כאמור, באמצעות אסיפות אזרחים, משאלי עם, מעגלי שיח".
אבל בסוף רק מדינות כמו אירלנד מיישמות את זה.
"הבעיות בישראל הן כלל־עולמיות, ולכן הבשורה שיכולה לצאת מכאן היא עצומה. אם נצליח כאן, בחברה המאתגרת שלנו, נוכל לשמש 'אור לגויים', להראות שהדבר אפשרי בכל מקום. והבסיס, כאמור, הוא קודם כל להכיר את עצמנו, על הפחדים העמוקים והחלומות הנישאים. לשם כך עלינו לצאת מהרשתות החברתיות ומזירת הגלדיאטורים ולעבור בהדרגה לאגורה, שבה באמת משוחחים על הדברים. אל לנו לחשוש מפגיעות ומפתיחות. בני אדם הם אנושיים ופגיעים, כאלה אנחנו".
אנחנו בשבוע שבו נבחר טראמפ לכהונה שנייה. גם ארה"ב היא דוגמה לזירת גלדיאטורים.
"כי כמו ברומא העתיקה התרבות האמריקנית טיפחה אותה כבידור רווחי. גם שם כמעט לא מתעסקים עניינית בסוגיות המפתח. יותר חשוב מי הצליח 'למסגר' טוב יותר את ה'נרטיב' שלו ולהשחיר את 'דמות' היריב. זה הפך לנשף מסכות אחד גדול. הפועל היוצא, שם כמו כאן, הוא משבר קיומי של הפוליטיקה, לא רק של הדמוקרטיה".
עד כמה בחירת טראמפ תשפיע על תחושת התקווה של האמריקנים?
"אם האריס היתה זוכה, היינו שומעים אנחת רווחה אדירה בבתים ליברליים - 'האיום הוסר'. לאחר ניצחון טראמפ אנחנו שומעים עליצות גדולה בקרב שמרנים, הוכחה לצדקת דרכם כנגד ה'ווקים' המטורללים. בשני המקרים אין אלה תקוות אלא משאלות לב: האיום לא היה מוסר במקרה שהאריס היתה מנצחת, ולשמרנים לא תהיה סיבה טובה לשמוח לטווח הארוך מניצחון טראמפ. שמחה לאיד היא תמיד מבוא לאומללות".
