השבוע ימלאו 29 שנים לרצח ראש הממשלה יצחק רבין, אחד האירועים הנוראים והטראומטיים ביותר שידעה מדינת ישראל לאורך שנות קיומה. עבור בני דורי צרוב אותו מוצ"ש ארור כרגע של חורבן. בתקשורת פורסם השבוע כי לנוכח המלחמה המתמשכת ביקשה משפחת רבין לבטל את הטקסים הממלכתיים השנה, וכי יו"ר הכנסת נענה לבקשה ובאופן חד־פעמי ביטל את ישיבת הזיכרון של הכנסת.
אין לי דעה נחרצת בשאלה אם וכיצד צריך או לא לקיים את טקסי הזיכרון בשנה הקשה הזו, ובצד זאת נראה לי שדעתה או רצונה של משפחת רבין לא אמור להיות שיקול מרכזי בהחלטה הזו. אירועי הזיכרון הלאומיים לאירוע הנורא הזה אינם אירוע משפחתי שהמדינה מוזמנת אליו, אלא אירוע לאומי שהמשפחה מוזמנת אליו. והכפפת הזיכרון הלאומי לרצון המשפחתי היא בעיניי פספוס גדול של מהות היום החשוב הזה.
יצחק רבין היה בעיניי מנהיג גדול ורב זכויות, אך אם היה נפטר מהתקף לב באמצע כהונתו (כפי שקרה, למשל, ללוי אשכול) כנראה לא היינו קובעים לזכרו יום זיכרון לאומי. במקרה כזה יש להניח שאירועי הזיכרון היו נותרים במסגרת משפחתית. הסיבה לטקסים הלאומיים אינה מותו המצער של האיש, אלא האופן שבו הוא מצא את מותו.
י"ב מרחשוון הוא לא "יום רבין", אלא "יום הזיכרון לרצח ראש הממשלה". דמותו, אישיותו ומורשתו של האיש, ענק ככל שיהיה, אינן מוקד העניין. עיסוק היתר ב"איש ההוא", שיש להודות שהיה שנוי במחלוקת, גורם ללא מעט אנשים לחוש ניכור עמוק ליום הזה ולמה שהוא מייצג.
אנחנו חיים בדור הפרסונליזציה - במערכות הבחירות האחרונות החליפו דמויות המנהיגים את מצעי המפלגות. ביום הזיכרון לחללי צה"ל שומעים פחות מורשת קרב ויותר סיפורים אישיים ושירים של נופלים. אפילו בליל הסדר אנשים עסוקים ב"יציאת מצרים הפרטית שלהם" במקום בסיפור הולדתו של עם ישראל. ודווקא בדור הזה אסור שיום הזיכרון לרצח ראש הממשלה יעסוק בפרסונה. הנושא צריך להיות העובדה הנוראה שיגאל עמיר רצח את ראש הממשלה, שהמנהיג הנבחר שלנו נרצח בידי בני עמו.
פרשת "לך לך" מתחילה לספר על משפחת האבות. סיפור לידתו של עם ישראל מוצג כסיפורן של דמויות פרטיות. תלאות משפחתו של תרח, היוצאת למסע מאור כשדים ועוצרת בחרן, נמשכות במסעו של אברם, המגיע לארץ כנען ומתהלך בה לאורכה ולרוחבה. כשקוראים את הפרשות הללו אפשר כמובן להתמקד בסיפור האנושי המרגש - בעקרותה של שרה, בעינוי של הגר, בלידה של יצחק או בפרידה מישמעאל. אך התורה מכוונת אותנו ללמוד משהו אחר מהסיפור הזה.
הקב"ה משנה את שמו של אברם - "וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם" - והנימוק
לשינוי השם: "כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ" (בראשית יז, ה). גם שמה של שרי משתנה בהמשך הדרך לשרה, ונראה ששינוי השמות מבקש ללמד עיקרון חשוב ועמוק - עלינו ללמוד להפריד, ולו במידה מסוימת, בין הרובד הפרטי, האישי, המשפחתי, הפרסונלי, לבין הרובד הכללי, הלאומי, הרחב והאוניברסלי.
אברם הוא איש פרטי, הוא הבן של תרח שהתחתן עם שרי והוליד את יצחק. אך אברהם הוא אב המון גויים, שהאמין בה' וזכה להבטחה מופלאה ולברית מאת הקב"ה.
"האישי הוא הפוליטי", אומר פתגם נפוץ ומוכר, אך נראה שהתורה סבורה דווקא להפך - שיש להפריד בין הרובד האישי לבין הרובד הציבורי. דמותו הפרטית ואישיותו המשפחתית של אברם אינן מוקד הסיפור. המורשת לדורות היא רק המורשת של אברהם, עם תוספת האות ה"א, שהיא מורשת הלאום והעם הרואה את עצמו כצאצאיו של אברהם.
אברהם המנהיג התנ"כי, כמו יצחק המנהיג המודרני, לא ייזכרו לדורות כאנשים פרטיים. חשיבות שימור זכרם ומורשתם אינה נובעת מהאישיות ומהדמות שלהם, אלא מהתפקיד המכריע שלהם בתולדות עמנו. שימור הזיכרון הזה מחייב את ההבנה שאין הוא מסור בידיה של המשפחה הקרובה בלבד. עבור המשפחה מדובר בזיכרון אישי ופרטי, ואילו דמותם וזכרם ראוי שיהיו נחלת הציבור והעם כולו.
ההפרדה בין הסיפור הפרטי ללאומי היא משימה קשה, ולא תמיד קל להבחין או לשרטט את הגבול ביניהם. אך רק העברת הזיכרון מידי המשפחה הפרטית לידי האומה כולה תבטיח את שימורו החשוב לדורות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו