היינו בפקק שנראה אינסופי, ואני ניצלתי את הזמן כדי להסתכל החוצה. פתאום ראיתי גבר קשיש, עטוי כאפייה, לבוש שחור, ועל מותנו אקדח וסכין. "תוריד את המצלמה!", אמר לפתע אחמד (כל שמות הפלשתינים בכתבה בדויים), נהג הרכב, לאורן הצלם. מולנו היה שוטר פלשתיני שבידו רובה קלצ'ניקוב, ומעליו תחנת משטרה מנוקבת לחלוטין בקליעים. רק חסר לנו להסתבך עם השוטרים, שכלל לא יודעים שאנחנו נמצאים בעיר.
אמיר, ראש מנהלת התיאום והקישור בג'נין, ואחמד ראו קבוצת אנשים ליד חנות והפנו את תשומת ליבי. "אתה יודע מי אלה?", שאלו. "אחד הוא בכיר במנגנונים, השני מבכירי הנהגת מחנה הפליטים". בכיכר שהובילה לתוך מחנה הפליטים ג'נין, קן הצרעות, ניצבו תמונות של מחבלים שחוסלו על ידי צה"ל. לא היה זה מחזה חריג בעיר שהפכה לסמל הטרור ביהודה ושומרון, ובאחת הכיכרות שהובילו אל העיר אף הוצבו תמונות ענק של שני המחבלים שרצחו שבעה ישראלים בפיגוע ברכבת הקלה בתל אביב לפני כמה שבועות. ברוכים הבאים לעיר השאהידים.
הייתי בג'נין קודם לכן, בג'יפ ממוגן תוך כדי מבצע "מחנות קיץ", והסתובבתי בטולכרם במהלך אחד מהמבצעים של צה"ל, אך הפעם היה זה משהו אחר לגמרי. ברכב אזרחי, ללא נשק, קסדה או שכפ"ץ, במקומות שהפכו שם נרדף לסכנת חיים עוד קודם למלחמת חרבות ברזל. תחת הנחיות מחמירות ביותר, תחת איום חד־משמעי מצד ארגוני הטרור שחשים נרדפים ומחפשים ישראלים בכל פינה, באישור של הדרגים הגבוהים ביותר במערכת הביטחון, וכשכוח צה"ל ממתין בדקת קריאה לצאת לחילוץ יצאנו לסיור בלבוש אזרחי בלב הערים הפלשתיניות.
את המינהל האזרחי כמעט כל ישראלי ופלשתיני מכיר, אך בדרך כלל מדובר בפעילות בתחום הבנייה הבלתי חוקית או פעילות אזרחית קלאסית, כגוף שמנהל את יהודה ושומרון. מסיבה זו לא מעט ישראלים, מכל צידי המתרס, אינם מחבבים את הגוף שמוצא את עצמו פעמים רבות בין הפטיש לסדן.
אך יש עוד צד למינהל האזרחי, אולי הצד הקריטי ביותר, שאינו מוכר אפילו לחלק מהאנשים שעוסקים בתחום. מדובר במידע שעד כתיבת מילים אלו היה נתון תחת איפול כבד מצד היחידה, וגם כעת אומרים לנו ביחידה "רק ננסה להעניק הצצה". בפעם הראשונה אי־פעם נחשפים הקצינים והקצינות, החיילים והחיילות, שעוסקים גם בביטחון מדינת ישראל. בשנה האחרונה, תחת פיקודו של תת־אלוף הישאם אבראהים, ראש המינהל האזרחי, התעצמה יכולת זו בצורה משמעותית.
זו הפעם הראשונה שבה אישרו במינהל לכתב לחשוף את הפעילות שנעשית מאחורי הקלעים כדי להגן על מדינת ישראל, ולספק דוגמאות בלתי נתפסות לדרך שבה הם פועלים בעומק הרשות הפלשתינית. "יש לנו אנשים בכל רחוב ושכונה", אומר בראיון תא"ל אבראהים.
התוצאה, אף שהמינהל אינו אוהב הגדרה זו ומתנער ממנה בכל עת שאנחנו מדברים, היא מעין סוכנות ביון בלתי מוכרת, שמפעילה מקורות יעילים המספקים מידע בזמן אמת. בביקורנו בג'נין, למשל, התרחש הפיגוע בכביש 4 סמוך ליבנה, ובני השיח סיפקו במהירות את הפרטים על המחבל. במקרים אחרים המידע מוביל למעצר מהיר ואגרסיבי של מחבלים רגע לפני שיצאו לפיגוע. "אנחנו היחידים שמסוגלים להביא את הסיפור כולו, את הלכי הרוח, את התמורות החברתיות, את ההיבט הכלכלי", מסביר אבראהים. "אנחנו לא מביאים עוד מודיעין מסכל - אנחנו מביאים את מה שקורה בשטח".
העבודה על כתבה זו ארכה חודשים, וכל מילה בה נבחנה בקפידה ואושרה על ידי הדרגים הרלוונטיים ועל ידי הצנזורה, מכיוון שמדובר בסודי־הסודות של מדינת ישראל, בדרך שבה מנוהלת הפעילות הביטחונית השקטה ביהודה ושומרון. מילה לא במקום תעלה בחיי אדם, פשוטו כמשמעו, חשיפת תמונה או פרטיו של אחד מהפלשתינים שמוגדרים כ"בני שיח" עלולה להוביל למותו.
מדברים מהשטח
"בוא נגיד שאנחנו נכנסים באופן בלתי רשמי, אבל אין לך מה לדאוג", חייך ראש מפקדת תיאום וקישור (רמת"ק) ג'נין, סגן־אלוף אמיר אבו ג'נב (35). דקות קודם לכן הוא עוד היה על מדים ודרגות, אך כעת הוא לבוש בחולצת פלנל וג'ינס, ועם הזקן העבות שעל פניו והערבית שבפיו לא ניתן לנחש כי מדובר בקצין דרוזי ממע'אר.
סמוך למחסום אנו נפגשים עם אחמד, איש עסקים פלשתיני אמיד. הוא יוצא ומתחבק עם אמיר ולאחר מכן מברך אותנו לשלום. כמו אנשי עסקים רבים אחרים, הוא מבין היטב שעליו להיות ביחסים טובים עם מי שאחראי על כל האזור, בוודאי בהיבט האזרחי, ועל כן כשהתבקש להכניס אותנו עמוק לתוך ג'נין הוא לא היסס. אנו נכנסים לרכב ויוצאים לדרך על הכבישים המשובשים, בין מטעי הזיתים והנוף המרהיב של עמק יזרעאל ויישובי הגלבוע. קל לשכוח שבכבישים הללו חוסלו מחבלים ברגע האחרון בדרכם לפיגוע, ושבמטעים ניסו מחבלים לשגר רקטות והתאמנו לרצח ישראלים.
בכל אחד מהאזורים השונים ביהודה ושומרון קיימת מפקדת קישור ותיאום של המינהל האזרחי, שבראשה עומד קצין בדרגת סגן־אלוף. מדובר ביחידה שאחראית על כל הקשר בין הישראלים לפלשתינים, בין אם מדובר בנושאים אזרחיים כדוגמת מעבר משאיות סחורה או יציאה של פלשתינים אל תוך הקו הירוק, או בנושאים ביטחוניים גרידא כדוגמת תיאום ביטחוני עם מנגנוני הרשות הפלשתינית. באזור כמו רמאללה הנושא האזרחי משמעותי בהרבה, ואילו באזור מלחמה כמו ג'נין או טולכרם הדגש הוא על נושאים ביטחוניים.
בתפקידו הקודם היה אמיר סגן רמת"ק רמאללה, אירוע אחר לחלוטין מהפעילות העצימה בג'נין. במהלך מבצעים הוא מתפקד כאיש הקשר הראשון בין הרשות לבין ישראל ומעביר עם אנשיו מידע שלא יסולא בפז לכוחות הביטחון כדי שיוכלו לבצע את תפקידם הקריטי, מאפשר מעבר של אמבולנסים לבתי חולים או מסייע לבעלי הון להוציא לפועל עסקים חרף העימות החריף, ומספק מידע ביטחוני שסולל את הדרך לפיצוץ מטענים המוטמנים בצירים ולחיסול מחבלים.
"אנחנו מנסים לשמר על איזון עד כמה שאפשר, שכל המצב לא יישבר בתקופה הרגישה הזו, אבל מבחינתנו התרומה הראשונה במעלה היא לנושא הביטחוני", הוא מסביר בעודנו נוסעים דרך הכפר הקיצוני יעבד, שמחבלים הוציאו ממנו לפועל פיגועים רבים. במקביל לנסיעתנו אמורה להתרחש בג'נין פעולה מסוערבת לחיסול מחבל שמהווה פצצה מתקתקת, פעולה שלבסוף נדחתה בכמה שעות, אך הוא אינו מתרגש והרכב דוהר אל עבר העיר. "התרומה שאנחנו מביאים למח"ט או לדרגים שמעליו היא ניתוח מדויק של השטח, הבנה של ימים מורכבים, ולעיתים זמנים שבהם ניתן ורצוי לבצע פעילות", הוא מסביר בין טלפונים שמטרתם לסלול את הדרך למבצע המיוחד.
אתה מכיר את השם הרע שיצא למינהל האזרחי - שאתם עוסקים יותר בהגנה על האינטרסים של הרשות הפלשתינית מאשר על האינטרסים הישראליים. אתה מדבר על תרומה ביטחונית שאף אחד לא מכיר ואף אחד לא יודע. זה לא מתסכל?
"נכון, זה לא נעים. אני אומר לך פה דברים שיכול להיות כי זו הפעם הראשונה שאתה שומע אותם, אבל הם מאוד רגישים, ואני מעדיף לא להשמיע אותם לאף אחד ולספוג את הביקורת במקום לפגוע בביטחון המדינה. אנחנו הגוף היחיד בצה"ל שנמצא בקשר עם הצד השני – ויודע לעשות פעולות רבות לטובת מערכת הביטחון".
במינהל האזרחי לא מפרטים, מטבע הדברים, עם כמה בני שיח הם עומדים בקשר או את זהותם, אך מבין השורות עולה שמדובר במספר גדול מאוד, הכולל אנשים מהרחוב ואנשי ממשל או אנשי עסקים רבים. כל אחד פועל מהאינטרס שלו, באזור שבו לעיתים, כך נדמה, אין דין ואין דיין. הרשות הפלשתינית שולטת היטב ברמאללה ובחברון, אך צפון השומרון מאז ומעולם היה בעייתי, ומי שמחזיק את השטח הם אנשי עסקים ואנשי דת פלשתינים מצד אחד, והמינהל האזרחי מהצד השני, שמנהלים יחסים אשר מבוססים לא מעט על אינטרסים ופחות על אהבה.
"רמת הקשר שלי עם בני השיח מאוד חזקה. אני לא עושה זאת על בסיס אינטרסים אלא ממקום של קשר אישי – אני מכבד אותו, מבין את הצורך שלו, שומע אותו ויודע איך לתרגם את מה שהוא אומר לי למפקדים ולמקבלי החלטות – ומדובר בהעברת מסרים הדדית", מסביר אמיר. כך, במהלך אחד מהמבצעים שנעשו כחלק מ"מחנות קיץ" (המבצע הגדול מאוגוסט השנה שנועד לחסל תשתיות טרור פלשתיני ביו"ש - ח"ג) נשלחה הודעה לתושבים שהבהירה כי אין שום אינטרס לתושבי ג'נין לסבול מאותו גורל כמו מחנה הפליטים, שנהרס והוחרב בשל המטענים ואמצעי הלחימה שעברו בו".
אני מנצל את הנסיעה לדובב את אחמד. הוא איש עסקים צעיר ומצליח, ומחזיק ברשותו לא מעט בתי עסק בג'נין. אחמד מספר על אחוזי אבטלה שנושקים ל־60% (על פי המינהל האזרחי המספר האמיתי עומד על כ־40% - ח"ג), ועל כך שאם בעבר התחנן לעובדים, כעת מגיעים אליו בכל יום עשרה מועמדים פוטנציאליים.
"אנחנו רוצים להיות בראש ובראשונה בשלום ולדבר אחד עם השני. הפלשתינים והישראלים תלויים אחד בשני בצורה מוחלטת, ולעיתים הקשרים שלי בישראל חזקים יותר מאשר בגדה המערבית. זה דבר נורמלי ושגרתי", הוא אומר.
צהריים בבית של אחמד
אנחנו נכנסים לתוך ג'נין. עוברים את כיכר הכניסה ומסביב כביש מרוסק, עבודה של דחפור D-9 צה"לי שפירק את האספלט בשל מטענים רבי עוצמה שהוסתרו תחתיו. אנחנו עולים לאוניברסיטה האמריקנית, שעד המלחמה היתה עמוסה לעייפה בסטודנטים ערבים־ישראלים ופלשתינים וכעת כמעט ריקה מאדם. "לפני המלחמה היו כאן 6,000 סטודנטים, כיום יש אולי 1,500. הם היו שוכרים כאן דירה וחיים כאן כל השבוע. כל זה נמחק", מצביע אחמד.
אנו עוברים לאנגלית ויורדים לסיבוב רגלי במבנים המפוארים והמודרניים של האוניברסיטה ומצטלמים למזכרת. שתי סטודנטיות נבוכות כשאני מצלם אותן על רקע מבני המוסד הלימודי. לאחר מכן אנו ממשיכים בדרכנו. "אתה רוצה לעלות ליישוב כדים?", שואל אחמד ומצביע לשמאל. אני משיב בחיוב. אנו עולים דרך מזבלה מאולתרת שבה נשרף לא מזמן זבל לתוך מה שהיה פעם יישוב פורח. לפני המלחמה תיעדו את עצמם מחבלים חמושים בין העצים בסרטון תעמולה. חומת אבן ישנה בסגנון ישראלי וכמה כבישים נותרו במקום שבו היו בתים ומשפחות ישראליות. לאורך הכבישים עדיין יש שלטים שעליהם כיתוב בעברית. אף אחד לא טרח להוריד אותם.
הנסיעה נמשכת ואנו מגיעים למרכז ג'נין. פקק במקום מסגיר את העובדה שהמבצע שתוכנן לא יצא לדרך, מכיוון שאילו היה מתבצע הרחוב היה מתרוקן. אנו עוברים ליד שוטרים רבים, שעד לפני תקופה לא ארוכה לא היו מעזים להראות את פניהם. המבצעים המאסיביים של צה"ל לא רק חיסלו מבצעים ותשתיות טרור, אלא אפשרו למנגנונים של הרשות לשוב לפעול בעיר ולנסות להשליט בה סדר.
"הצד הישראלי צריך לתת אפשרות למנגנונים לפעול נגד החמושים, לצד לחץ על הרשות כדי שיעשו זאת", גורס אחמד. "90% מתושבי ג'נין רוצים שלום וחיים כלכליים עם ישראל. לפני 7 באוקטובר היו נכנסות לכאן בשבת עשרת אלפים מכוניות מישראל והכל היה טוב, עכשיו כל הכסף נכנס מחמאס ומאיראן. הם הרסו את העולם. זה מתסכל אותנו, ולכן אנחנו מנסים לעצור את מעגל הטירוף. לצד זאת צריך להבין – אין עבודה, וכל הפלישות לג'נין והריסת התשתיות מגבירים את המתח והשנאה. כשאנשים לא עובדים התסכול גדול וזה גורם לאנשים לעשות דברים מתוך שנאה. צריך לשנות את הפרדיגמה הזו".
השוק פעיל ומשגשג. כמה נשים עטויות חיג'אב רוכשות בגדים בחנות מערבית למראה, קשיש מוכר קפה בדוכן מאולתר ליד המסגד העתיק ביותר בעיר. אנו נוסעים ליד המוקטעה ומזהים שהמתחם כולו מחורר מקליעים. אמיר מסביר שאחרי חיסול של מחבלים באמצעות כלי טיס מאויש מרחוק, בסמוך לתחנת המשטרה, הגיעו חמושים וריססו בירי את המתחם.
קציני צה"ל המשרתים במנהל האזרחי קושרים קשרים עם לא מעט אנשי עסקים, אנשי המנגנונים ואנשי דת, לצד אנשים רבים מן השורה, במטרה לגבש תמונת מצב עדכנית ככל האפשר. כל אחד מבני השיח מחזיק באינטרס משלו, וכל אחד מספק שבריר מידע, מסיבותיו שלו. רבים מבעלי עסקים או אנשים מהשורה יעשו זאת בין היתר כדי להרוויח יחס מועדף. הקצינים מודעים היטב לכך שלעיתים הם אינם חושפים את כל מה שהם יודעים, ולכן מצליבים דברים שוב ושוב, כדי לקבל תמונת מצב מלאה.
בביתו של אחמד אנו אוכלים ארוחת צהריים ונפגשים עם בכיר דתי מהעיר. אף שהוא טעון וכועס מאוד בפגישה - על הרשות, על ישראל, על כולם - ברור שהוא מעוניין להעביר מסרים ולקבל מצידו מסרים מהקצין הישראלי. "ג'נין מקווה לשקט ולחיים נורמליים. חזרנו אחורה, לשנות ה־70, ואנחנו פצועים וחבולים", הוא אומר.
כשאנו מקשים עליו ואומרים כי בג'נין מהללים שאהידים, הוא טוען כי אין לו שליטה על המצב. "צעירים מגיל 14 ומעלה לא רוצים שלום או שקט. אנחנו נגד מוות - של יהודי, מוסלמי או בודהיסט. 80% מהעם תומך בתהליך שלום, אבל אין תקווה לשלום כזה כרגע".
אנו עוזבים את הבית ויוצאים בחזרה למחסום הישראלי. "אתה אוהב את ג'נין?", אני שואל את אחמד בדרך החוצה, והוא משיב בחיוב. "הייתי במקומות אחרים, אבל ג'נין זה הבית". אז מה ישראל צריכה לעשות עם האנשים שמסכנים אותה, אני תוהה, והוא משיב ללא היסוס: "שישראל תהרוג את מי שמאיים עליה, אבל למה כל היתר צריכים לסבול?".
שמענו הרבה אנשים שאומרים כי צריך שלום ואנחנו הבעיה, אז איך אתה רואה את זה? אני שואל את סא"ל אמיר. הוא שותק לרגע: "אין ספק שיש לנו השפעה מאוד חזקה על השטח ולאן אנחנו רוצים לקחת אותו. יש לנו כלים, והשאלה איך אנחנו רוצים להשתמש בהם, בכמה מהם, מתי ואיפה". אני מאתגר אותו: "אתם יותר אנשי צבא או יותר מינהל אזרחי?" והוא משיב בדיפלומטיות: "אני איש צבא שמשרת במינהל האזרחי". או במילים אחרות – צבא קודם, אזרחות – כשהמלחמה בג'נין תסתיים.
להבין שהעולם מורכב
בבניין עתיק עם נוף לרמאללה יושבת מפקדת המינהל האזרחי, בין בית אל הישראלית למוקטעה של אבו מאזן. בשנה האחרונה ערכתי כמה שיחות עם תא"ל הישאם אבראהים, שעומד בראש המינהל בשנה האחרונה, אחת השנים הקשות בתולדות ישראל, אך אלו היו מאחורי הקלעים. הפעם מדובר בראיון של ממש, שבו הוא פורס את חזונו ומסביר כיצד המינהל שינה את פניו, בין היתר לאור המשימה המאתגרת ביותר – למנוע טרור בכל מחיר מצד אחד, אך גם לא להפוך את יו"ש לזירה של ממש. להיות הילד שעוצר את המים בסכר באצבעו.
"יו"ש נמצאת על סף שינוי מהותי ודרמטי. אם בעבר היא היתה יציבה, כעת מתרחשים דברים שמובילים אותנו לסף אירוע נפיץ שמחייב אותנו לפעול בצורה שונה מכפי שפעלנו עד היום", הוא מסביר. "אנחנו רואים לא מעט פעילות טרור במקומות רחבים יותר, תופעה מטרידה של זליגת התארגנויות טרור במקומות שלא ראינו בעבר. אך יחד עם זאת, בינתיים אנחנו מצליחים לייצב את השטח".
המינהל האזרחי עבר תמורות ותהפוכות רבות. הוא הוקם על ידי אריאל שרון ב־1981, במטרה להפריד בין הצרכים האזרחיים של האוכלוסייה הפלשתינית ביו"ש לבין ההיבט המבצעי, שנותר בידי צה"ל והוכפף ישירות לשר הביטחון. ב־1995, לאחר החתימה על הסכמי אוסלו, הוקמו מפקדות התיאום והקישור שנועדו להיות הקו המחבר בין ישראל לרשות הפלשתינית. בשנים האחרונות, בעקבות האינתיפאדה השנייה, עוסקים קציני המינהל רבות בתיאום הביטחוני בין הצדדים, לצד נושאים אזרחיים רבים, כדוגמת מעבר סחורות.
את מלחמת חרבות ברזל פתח אבראהים כקצין שריון ראשי, ואת החודשים הראשונים של המלחמה העביר לאחר הטבח הקשה, בעוטף ובעזה. כאדם שנכנס לתפקיד ראש המינהל האזרחי בתקופת מלחמה, גורמי ביטחון בפיקוד מרכז אומרים כי ראייתו ביטחונית בהרבה מאשר קודמו בתפקיד, פארס עטילה, שצמח בשורות המינהל.
"ב־27 השנים האחרונות עסקתי בפעילות ביטחונית ונשבעתי להגן על המדינה הזו. את רוב תפקידי העברתי ביו"ש ובהגנה על האזור הזה. כשאתה מגיע ממקום כזה למקום אזרחי – מטבע הדברים אתה מאזן חלק מהדברים. אני חושב שכעת אנחנו באיזון טוב בין ההיבט הביטחוני להיבט האזרחי. אתן לך דוגמה – אם עולה כעת נקודה ישראלית לא חוקית, האמירה שלי היא לא 'לכו תאכפו מייד', אלא קודם כל לוודא שיש שם כוחות אבטחה, כדי לדאוג שלא ישחטו שם מישהו, ואחרי זה לאכוף את החוק.
"אנחנו בתקופה הכי קשה בתולדות מדינת ישראל, ולצערי איבדתי אנשים שגידלתי (השיחה התנהלה בחלקה דקות לאחר הידיעה הראשונית על נפילתו של מח"ט 401 אחסאן דקסה בעזה - ח"ג), ואתה מבין שצריך להגיע בראייה ביטחונית אחרת. קודם כל נאפשר ביטחון לכולם, כל מי שחי באזור יהודה ושומרון, ישראלים ופלשתינים. אני לא יכול להפקיר את הביטחון של התושבים שלנו, בוודאי לא אחרי 7 באוקטובר. מבחינתי, אני ראש מינהל אזרחי שביטחון התושבים נמצא בראש סדר העדיפויות שלו".
מתפ"ש כולה, ובייחוד המינהל האזרחי באזור יהודה ושומרון, מהווים מוקד ידע של ממש בזירה הפלשתינית. "מודיעין מסכל מחפש באמצעות קשית את האיום, להגיע למפגע, אבל המינהל עושה זאת בהיקפים הרבה יותר רחבים, דרך אלפי שיחות עם אנשים מכל הסקטורים - אזרחים מהרחוב, אנשי תעשייה, עסקים, אקדמאים, ועוד. בכך היתרון האזרחי הופך גם ליתרון מבצעי".
אתם מדברים לא מעט על אינטרסים משותפים, אבל ב־7 באוקטובר ראינו איך הקונספציה הזו התנפצה. גם בנוגע לחמאס חשבנו שהכסף יענה את הכל וטעינו. אולי אתם טועים גם כאן?
"כשאנחנו מסתכלים רק בעיניים שלנו, אנחנו חושבים שאנחנו מבינים הכל, אבל צריך להבין שהפלשתינים הם עם מורכב, עם אג'נדות ותרבות מסוימת, והם עוברים תמורות ושינויים. יש אומרים שהציבור הזה פסיבי, אבל אני טוען שלא - הוא אקטיבי במקומות שהוא בוחר בהם. לומר שרק סיפור אחד משפיע זו תפיסה לא נכונה ושטחית מדי. אנחנו מסתכלים בצורה רחבה בהרבה – איזה סוגיות מעניינות את ההנהגה ואת החברה, מה מניע את החברה הפלשתינית כיום, האם אתוס של ג'יהאד או אתוס אחר? זו סוגיה סבוכה מאוד וצריך לראות אותה במורכבות שבה, לטוב ולרע".
יש ארגוני מודיעין מסכל במדינת ישראל. למה צריך עוד אחד?
"המינהל האזרחי הוא לא גוף מודיעין - הוא גוף ביטחוני שבין היתר יודע להביא גם מידע מהשטח במהירות. אני לא מתחרה עם השב"כ או אמ"ן בנושא הסיכולי, אבל יכול להביא תחרות אמיתית, אותנטית, למידע המלא מהשטח. תחשוב כמה שנים המינהל האזרחי חי בתוך האירוע הזה, בלב העניינים. אנחנו בכל פינה, בכל כיתה, בכל משרד, מדברים עם כל פקיד וכל מנהל. זה אירוע שאין לו אח ורע. אנחנו יודעים לארוז את הסיפור, להביא אותו בכל עומק שאפשר לדמיין".
או במילים אחרות, סוג של ארגון ביון.
"אני לא סוכנות ביון, כי אני לא עוקב אחריהם ולא מפעיל אותם - אני בשיח איתם, כגוף הצבאי האמון הרבה פעמים על סיוע ומתן פתרונות. לא צריך להביא עוד מודיעין מסכל אלא משהו אחר, מודיעין בזמן אמת, ברמת דיוק ואמון גבוהים. אנחנו מכירים את הלכי הרוח, את התמורות החברתיות, הכלכליות, את היחס בין ההנהגה לציבור – מה מעניין את הסקטור הפרטי והציבורי. אני מדבר עם כולם, יש לנו בני שיח בכל רחוב. סוכנות מודיעין, גדולה ככל שתהיה, תביא כמה אנשים שיספקו מידע. אנחנו מדברים עם מאות ואלפי אנשים שמשלימים את התמונה, תמונה שיודעת לספר סיפור שלם".
במטרה לאפשר את פעולות צה"ל העצימות, כדוגמת מבצע מחנות קיץ בצפון השומרון, יזם אבראהים מינוי של קציני אוכלוסייה, שפועלים עם הגדודים בתוך השטח. בדרך זו, למשל, התאפשר לבצע חסמים מסביב לבתי חולים בג'נין, כדי למנוע ממחבלים להתחבא בהם.
"במבצע שנערך לפני החגים היה בכל גדוד בג'נין ובטולכרם קצין אוכלוסייה שתיווך את הצורך האזרחי אל מול הקצה המבצעי. הבנו שצריך קצין שדובר את השפה ושיש לו טלפונים של כולם, כדי למנוע חיכוכים מיותרים. בהתחלה לא הבינו למה הדבר הזה נדרש, כיום אין חפ"ק שבו אין קצין שכזה".
כובע נוסף שבו מחזיקים במינהל האזרחי הוא הקשר עם המדינות הזרות והארגונים שפועלים בתוך הרשות הפלשתינית. אבראהים אומר שמדובר במכפיל כוח שכמוהו אין בנמצא ומאפשר את הלגיטימציה להמשך פעולות צה"ל ביהודה ושומרון בדרך שבה היא מתנהלת כעת, על סף מלחמה של ממש בצפון השומרון.
"ענף 'אזרחית' מנקז את כל השיח מול הקהילה הבינלאומית, ובמקביל אנחנו עושים כנסים כשיש בכך צורך. מאז שנכנסתי לתפקיד ערכתי שני כנסים כאלו – אחד שמתמקד בהערכת המצב ביו"ש ביחס לזירות המלחמה והשני ממוקד אל מול עונת המסיק, שאנחנו כבר בתוכה.
"המטרה היא לתמוך את המאמץ הביטחוני ולתווך אותו לקהילה הבינלאומית. בכנס הסברתי להם על השפעת איראן על יו"ש, על איחוד הזירות, והראיתי להם כיצד המחבלים מבצעים שימוש ציני בתשתיות בינלאומיות כמו בתי ספר, בתי חולים ואמבולנסים. בדרך זו אני מפריך את הטענות הפלשתיניות ביחס לפעילות לא ערכית של צה"ל ומגביר את הלגיטימציה לפעילות ביו"ש. אנחנו מרככים את הדה־לגיטימציה של צה"ל בעולם. צריך להבין שאין מישהו אחר שעוסק בזה חוץ מהמינהל האזרחי. באיו"ש יש לנו בלעדיות בכך, וחובת ההוכחה עלינו. אנחנו חייבים להצטיין ולא להיות בינוניים".
"נביעות" שווה יותר
רכבו של סעיד זחל ברחובות טולכרם, על מה שפעם היו כבישים. אם ג'נין הרוסה, הרי שטולכרם חרבה לחלוטין. העיר שנמצאת במרחק יריקה מכביש 6, מכפר יונה ומנתניה, הפכה לאיי חורבות כתוצאה מהקרבות והמבצעים שהתרחשו בה בשנה האחרונה. לפני הכניסה הוזהרנו לא להיכנס עם מצלמה גדולה, שכן המחבלים שנותרו פרנואידים ומחפשים מרגלים בכל פינה. אם היו מזהים אותנו ועוצרים אותנו, מדובר היה בסכנת חיים.
בתחילת מבצע שובר גלים, במארס 2022, כמעט אף אחד לא שמע על טולכרם כמעוז טרור. אך המחבלים בשני מחנות הפליטים הקיצוניים - מחנה פליטים טולכרם ונור א־שמס - הפכו את ג'נין למודל חיקוי, ובמובנים רבים אף עקפו אותה בקיצוניות, בהטמנת המטענים ובניסיון לרצוח ישראלים. העובדה שהיא נמצאת במרחק קצר מאוד מערים משמעותיות בישראל הפכה אותה לאחד המקומות הבעייתיים ביותר – ולהבנה שיש לנטרל את האיום כמה שיותר מהר, מכיוון שכל מחבל שיוצא מגיע בתוך דקות למרכז עיר גדולה.
צה"ל ערך כמה מבצעים חטיבתיים במחנות הפליטים וברחובות המרכזיים של העיר, ובמקביל חיל האוויר תקף פעמים אחדות מחבלים שביקשו להוציא לפועל פיגועים. החיסול האחרון מהאוויר הוביל למותם של 18 אנשים, בהם 14 מחבלים שתכננו פיגוע קשה.
הנזק לעיר ניכר היטב. אם בג'נין ראינו סימנים לשיקום וניסיון של הרשות הפלשתינית להשתלט מחדש על המצב, בטולכרם המצב הפוך - אין משטרה, אין אכיפה, אין כלום. "לפחות דבר אחד טוב יצא מהמלחמה הזו", גיחך סעיד באירוניה, "הרחיבו את הכביש". הוא הצביע על שורת בתי עסק שהוחרבה לחלוטין. באחד מהם חוסל סמוך לביקורי הקודם במקום עם קצין בכיר בצה"ל אחד ממפקדי מחנה הפליטים.
"אספרסו?", שואל סעיד וממהר לקיוסק סמוך. הוא חוזר עם כוסות קפה ולצידם סמל סטטוס – בקבוקי נביעות. "מי שמחזיק בבקבוקי מים ישראלים נחשב לשם־דבר", מסביר לנו סרן אדיר סבן, מפקד נציגות שער אפרים.
בנסיעה בעיר נראית עוצמת ההרס של מכונת המלחמה הצבאית שהסירה את הכפפות אל מול ארגוני הטרור שביקשו לרצוח ישראלים רבים, במתווי פיגועים בסגנון 7 באוקטובר. באחת הכיכרות ההרוסות חנות צעצועים מאולתרת, בסמוך לכביש המרכזי בעיר חנות בגדים מאובקת מנסה לשווא לשכנע קונים לשוב ולרכוש מוצרים. על מדרכה שבורה רוכב ילד על אופניים שעליהם מתנוסס דגל פיראטים. טולכרם – אזור מלחמה.
"אני אחראי על כל נפת טולכרם, מעין ראש מת"ק בגזרתי", מסביר סרן סבן (25). "התפקיד שלי כולל עבודה מההיבטים האזרחיים הבסיסיים ביותר, כמו אישורי כניסה, ועד אירועים ביטחוניים". מטבע הדברים, אומר אדיר, ההיבט הביטחוני בעיר משמעותי מאוד בשנה האחרונה. "בתור מי ששירת בג'נין, במבצע בית וגן, טולכרם לא נופלת ממחנה הפליטים ג'נין באיום. כמות ההתרעות לפיגועים לא פחותה מאלו שבמרחב ג'נין, וכאן הרבה יותר קרוב לשרון ולמרכז הארץ". יחד עם זאת, מבהיר אדיר שלא מדובר בעזה. "אני מכיר את האמירות כאילו טולכרם היא כמו עזה, אבל יש שוני, כי בסופו של דבר יש לנו שליטה מסוימת. נכון, ג'יפים ממוגנים שייכנסו לטולכרם ייפגעו, אבל בעזה הם יימחקו".
סעיד מזגזג בין מכוניות ושברי כביש. "אגיד לך דברים שתאהב ושלא תאהב. אני רוצה שתדע דברים כפי שהם. אין לי קשר לאף אחד, לא לחמאס ולא לרשות הפלשתינית", הוא אומר ומקדים כי רוב התושבים אינם רוצים באלימות שאותה לדבריו מפעילים עשרות בודדות של מחבלים. יחד עם זאת, הוא נותן להם לגיטימציה מסוימת ושואל רטורית: "אם הבן שלי, בן 21, היה מת מירי של חיילים, הייתי נגד או בעד המלחמה?
"אני לא תומך בחמושים במחנות, אבל צריך להבין שיש תסכול מהמלחמה הזו. לאף אחד אין תשובה – מתי תסתיים המלחמה? עוד שנה? עוד חמש שנים? לפני המלחמה 90% מהקונים בחנויות היו מישראל. כשהתחיל הבלגן קניתי רובה M16, כי אף אחד לא יגן עלי חוץ ממני".
שת"פ מציל חיים
אחד התפקידים המשמעותיים ביותר שמבצעים אנשי המינהל האזרחי בצפון־מערב השומרון, הערים טולכרם וקלקיליה, הוא חילוץ של ישראלים שמחליטים להיכנס לערים אלו כדי לרכוש מוצרים או לתקן את רכביהם. לפני כמה שבועות חשף ראש המינהל כי בשנה מאז 7 באוקטובר חולצו יותר מ־200 ישראלים משטחי A, הנמצאים בשליטה מלאה של הרשות הפלשתינית.
אירוע חריג במיוחד, שמלמד על תיאום ביטחוני במקרי חירום בין המינהל האזרחי לבין מנגנוני הביטחון הפלשתיניים, התרחש באוגוסט, אז פתח מחבל באש לעבר ישראלי שנכנס לתקן את רכבו בקלקיליה. הישראלי, שנפצע, פונה תחת אבטחה כבדה של המנגנונים לבית חולים בעיר, קיבל טיפול רפואי ולאחר מכן פונה לבית חולים ישראלי. אירוע שהתרחש ביוני האחרון הסתיים פחות טוב – אמנון מוכתר, שנהג לרכוש ירקות בקלקיליה במשך עשרות שנים, נורה בראשו, נפצע באורח אנוש ולאחר מכן נפטר מפצעיו.
"בהתחלה חשבנו שזה ערבי־ישראלי שנמצא ירוי בראשו, אבל מהר מאוד מבינים שמדובר ביהודי, ומתחילים בשיחות דחופות לגורמים פלשתיניים כדי שיעבירו אותו אלינו", משחזר אדיר. "החשש הכבד שלי היה שזה אירוע שיהפוך לעוד מקרה טירן פרו (נער דרוזי שנחטף לאחר שעבר תאונת דרכים בג'נין ב־2022, ומת כתוצאה מניתוק המכשירים. גופתו הוחזרה למחרת - ח"ג). בתוך שלוש דקות אני מקפיץ אמבולנס של הגדוד והוא נפגש עם האמבולנס הפלשתיני. אנשים לא מבינים את הסכנה, כי המחבלים רק מחכים לאירועים כאלו, לבצע פיגוע ביהודי במגרש הביתי שלהם, בשטח שלהם, ולברוח".
לפתע אנו מרגישים חבטה משמעותית ברכב. נהג שנסע מאחורינו התנגש בנו בעוצמה. סעיד לא מצמץ והמשיך לנסוע. התחושה שאנו נמלטים מתאונה אינה פשוטה, אך עצירה במחנה פליטים קיצוני היא סכנת חיים. זוהי גם עדות ממקור ראשון למה שמתרחש כרגע בטולכרם. אין דין ואין דיין.
אני שואל את סעיד האם יכול להיות יותר טוב, והוא בוחר להציג עמדה אופטימית למחצה: "אם הצבא יפחית מהפעילות שלו והמנגנונים ייכנסו - אולי המצב יהיה יותר טוב. חייב להיות פתרון בין הרשות לישראל. כדי שהבלגן ייפסק המלחמה בעזה גם צריכה להסתיים. צריך פתרון מדיני, להפסיק את המלחמות ולמצוא פתרון בין הדרך הישראלית לפלשתינית".
"לומר שכל הציבור רוצה שלום?", מנתח סרן אדיר בצורה מפוקחת יותר את המצב, "לא, אני לא חושב ככה. יש אנשים שרוצים שלום, אבל זה לא מאהבת ישראל אלא מאינטרסים. אני רוצה להאמין שיש צד שמבין את החשיבות בעבודה ובאינטרס משותף למען חיים משותפים. צריך להבין, זה לא מעבר להרי החושך, זה ממש מעבר לפינה, וצריך ללמוד איך לעבוד איתם, ללכת בין הטיפות ולעשות את ההבדלה בין הבעייתיים לבעייתיים פחות. מה שהציבור חייב להבין זה שכל פעולה שאני עושה היא מתוך אמונה שהיא משרתת את ביטחון המדינה. מעולם לא נעשה משהו שיפגע בביטחון".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו