להתעורר מהסיפור שסיפרנו לעצמנו

קריאת השכמה. הצלחת חיזבאללה - גם לאחר שמנהיגותו נקטמה - להמשיך בפגיעתו הרעה ואף להגיע במדויק אל ביתו הפרטי של ראש הממשלה בקיסריה, החריפה את התחושה כי אנו חשופים. אפשר להכפיל את מספר שומריו של נתניהו, אך מול הכטב"מים זה לא היה משנה. הקלות הבלתי נסבלת של פלישת מחבלי חמאס בשבת הארורה ההיא לעומק עשרות קילומטרים בישראל, מבלי שאיש עצר אותם, והיכולת של לוחמי חיזבאללה לפגוע במטרות צבאיות באופן מדויק - כל זה מוכיח כי עד לאחרונה הסטנו את הווילונות בבתינו וסברנו, באיוולתנו, כי איש אינו רואה אותנו.

סיפרנו לעצמנו סיפור, ואין ברירה אלא להחליף דיסקט. אמרנו לעצמנו כי "ביתך הוא מבצרך", ובתים רבים מדי הפכו לבתי קברות. אמרנו לאחינו בתפוצות כי ישראל היא המקום הבטוח ביותר ליהודים, ואי אפשר לומר זאת עוד. אמרנו שנוכל להגן על עצמנו בכוחות עצמנו מול כל ניסיון לפגוע בנו, והתברר לנו כי בלי הסיוע האמריקני המאסיבי, איננו יכולים לעשות זאת. חשבנו שאנו יכולים לוותר על גיוסם של רבבות חרדים לצבא, וכי די בגוש הציוני בחברה הישראלית כדי לעמוד באתגרים הביטחוניים, והתברר שאין בכך די, וכי אי אפשר להימנע מעימות היסטורי עם המגזר החרדי ששכנע עצמו כי שינון כתבי הקודש מציל אותנו מפני פגיעה פיזית בנו. אפילו השואה לא שכנעה את הקבוצה הגדולה והגדלה הזו באבסורדיות הנוראה של הטיעון הזה.

חשבנו שיש גבולות בטוחים, אבל אנחנו מוצאים עצמנו בעיצומה של מלחמת טילים, רקטות וכטב"מים, שבה המרכיב הטריטוריאלי ממלא תפקיד לא מבוטל - אך משני. המושג "גבולות בטוחים", הוא סובייקטיבי מאוד, ובמשאים־ומתנים המדיניים שקיימה ישראל מאז ביקורו של נשיא מצרים, סאדאת, בישראל ב־1977, המרכיב העיקרי בשרטוט המפות היה דמוגרפי והיסטורי (גבול בריטניה־טורקיה, גבול המנדט הבריטי, הקו הירוק מ־1949), והרבה פחות אסטרטגי.

הגוש הציוני בחברה הישראלית חייב לחשוב מחדש על הרבה אמיתות מוסכמות שהתגלו כשכנוע עצמי מופרך. הוא צריך לראות את ישראל כגורם להמשכיות יהודית ולאו דווקא לביטחון יהודי. הוא צריך לבטל את החוקים המפלים לרעה את המגזרים הלא־יהודיים הלוקחים חלק בגורל היהודי, ואשר אינם מוכנים להסתפק רק ב"ברית דמים" איתנו. הוא חייב להבין כי אין תחליף להסדר מדיני שיחלק את הארץ בינינו ובין הפלשתינים וכי השעון הדמוגרפי מחייב אותנו לעשות זאת בהקדם האפשרי, מבלי להמתין לכך עוד שנות דור. זה עלול, חלילה, להיות מאוחר מדי. אנחנו חייבים להבטיח את המשך הקשר ההדוק והמיוחד בינינו לבין ארה"ב: הוא חיוני להבטחת קיומנו. לא פחות מכך.

זלזול בארה"ב או תחושה כי היא "נמצאת בכיסנו, יהיה אשר יהיה", עלולים לסכן אותנו, פשוט מפני שאיננו עם לבדד ישכון, ומשום ש"בגויים לא יתחשב" יכולים היינו אולי להיות בימי בלעם, אבל לא בעשור השלישי של המאה ה־21.

מצר על נפילתו. מצר על חיולו. דברי אחיו השכול של שובאל בן נתן בלוויית האח, היו מצמררים. הוא דיבר על כך ששובאל לחם ברצועת עזה כדי "לנקום כמה שיותר, נשים, ילדים, כל מה שראית", ולא הסתפק בשריפת בתים או רכבים. אין ספק כי הדברים נאמרו ברגע קשה, אבל אי אפשר להתעלם מהם. נפילתו של חייל בקרב אינה ממרקת את פשעיו, וכאן - על פי עדות האח - מדובר בכוונה לבצע פשעי מלחמה מובהקים. זהו נזק שלא ישוער לישראל, בשעה שהיא עושה מאמץ גדול להוכיח לעולם כי היא עושה הכל כדי למנוע פגיעה בחפים מפשע.

אי אפשר להבין כיצד זה מפקדיו של המנוח אפשרו לו להמשיך ולשרת. מקומו של מי שמתכוון לעשות את הדברים הללו איננו בשורות הצבא, ואפילו לא ליד שולחן הממשלה.