לקראת המערכה הבאה: העיניים אל איראן

איראן. תקיפת התגובה המדוברת של ישראל באיראן תקרה בקרוב.  ההחלטה נפלה, היעדים נבחרו - נשאר רק העיתוי, שהוא ברובו עניין מקצועי־מבצעי.

ישראל לא התלבטה אם לתקוף, היה לה ברור שעליה להגיב על מתקפת הטילים האיראנית ב־1 באוקטובר, אחרת כל חיסול בלבנון וכל פעולה בעזה ישמשו עבור האיראנים עילה לתקיפה דומה בעתיד. ישראל התלבטה מה לתקוף - אילו יעדים ובאיזה היקף - מתוך כוונה להעביר מסר ברור, אבל גם לא להידרדר למערכה פתוחה ונטולת סוף.

התקיפה, והתגובה האיראנית אליה, ילמדו אם ישראל הצליחה לעמוד ביעד הזה. טובי המומחים במערכת הביטחון סבורים שלאיראן אין אינטרס בעת הזאת להיקלע למערכה נרחבת. שהיא חשופה מדי בבית (בהיבטי ריבוי היעדים ומגבלות ההגנה האווירית שלה) וחשופה מדי בחוץ (לאחר שטבעת האש שהגנה עליה נפרמה, בדגש על חיזבאללה). האיראנים גם רואים את הסיוע האקטיבי של ארה"ב להגנת ישראל, ואת הסיוע הפחות גלוי של המדינות המתונות באזור, והם בעיקר חוששים על־אמת ליציבות המשטר.

מתבקש לשאול אם זאת לא הזדמנות עבור ישראל ללכת עד הסוף, כי אולי לא תהיה עוד הזדמנות כזאת. אין לכך תשובה של שחור ולבן - היא קשורה בפוטנציאל ההישג, וישראל אינה כל־יכולה. נדמה שהיא תיאלץ לחכות עם שאיפותיה אלה עד לאחר הבחירות לנשיאות בוושינגטון, ואולי עד להשבעת הנשיא החדש ב־20 בינואר. אפשר שעד אז דווקא איראן תנסה לבצע מהלכים (כמו לקדם הסכם גרעין חדש), אבל מי שחושבים שבתקיפה הנוכחית הכל יסתיים - טועים: אנחנו בראשיתה של מערכה מול איראן, ולא בסופה.

לבנון. מאז ראשית השבוע צה"ל מפעיל לחץ אדיר על ביירות. הנתונים מדהימים: עד ליום רביעי נפלו בעיר 140 מבנים, חלקם רבי־קומות, ברובע הדאחייה וסביבו. ההרס ניכר בכל פינה, והוא כואב מאוד: כואב לממשלת לבנון, שחוששת מהעמקת הפגיעה ושמבינה את עלויות השיקום, וכואב לעדה השיעית, ששוב מגלה שהמגן שלה - חיזבאללה - הוא בעצם מי שמסכן אותה.

ישראל מצהירה שאין לה כוונה להחליף את השלטון בלבנון. זה נכון, אבל יש לה בוודאי אינטרס במי ישלוט במדינה. עד עתה אחז בה נסראללה בגרונה. המבוי הסתום הפוליטי סייע לו להעצים את חיזבאללה. הוואקום שהותיר חיסולו פותח אפשרויות ליריבים שהיו עד כה מוחלשים או מפוחדים

המטרה בלחץ הזה היא כפולה. מצד אחד, להעמיק את הפגיעה בחיזבאללה ובתשתיות שלו, בעיקר אלה שקשורות בייצור ובאחסון של אמל"ח. מצד שני, להעמיק את הלחץ על הגורמים המתונים בלבנון, כדי שיקדמו באמצעות המעצמות הסכם חדש שיאפשר לישראל לחיות עם האינטרסים הביטחוניים שלה. מבחינת ישראל, הסכם כזה חייב לכלול שני סעיפים מרכזיים, שנכללו גם בהחלטה 1701 של מועצת הביטחון שסיימה את מלחמת לבנון השנייה, אך שלא יושמו מעולם: אמברגו נשק על לבנון בהיבטי העברה מאיראן־סוריה וייצור על אדמת לבנון, ומניעת התבססות מחדש של כוחות התקפיים בדרום לבנון, בדגש על מרחב הגבול בצפון (שאותו צה"ל משמיד כעת).

ישראל מצהירה שאין לה כוונה להחליף את השלטון בלבנון. זה נכון, אבל יש לה בוודאי אינטרס במי ישלוט במדינה. עד עתה אחז בה חסן נסראללה בגרונה. המבוי הסתום הפוליטי סייע לו להעצים את חיזבאללה ולגמד את יריביו הפוליטיים־עדתיים. הוואקום שהותיר חיסולו פותח אפשרויות ליריבים שהיו עד כה מוחלשים או מפוחדים להרים ראש. והוא פותח עוד משהו: אפשרות לחידוש המאבק האלים בין הנוצרים לשיעים. הפלנגות הנוצריות גומדו בעשורים האחרונים, אבל הן עדיין שם - חמושות ומחכות לנקמה.

סוריה. העיסוק האינטנסיבי בחזיתות הלחימה הפעילות מצמצם את העיסוק במי שעשוי להיות נקודה ארכימדית במערכה הזאת: הנשיא אסד. בשונה משאר החברים לציר האיראני, אסד לא מונע מאידיאולוגיה אסלאמית או אנטי־ציונית צרופה ומושרשת, אלא בעיקר מאינטרסים. חבירתו לציר נבעה מהעובדה שאיראן (במישרין ובאמצעות חיזבאללה) הצילה אותו ואת שלטונו בשיאה של מלחמת האזרחים במדינתו.

אסד הוא פרגמטיסט, והוא תועלתן. ואם הוא יזהה הזדמנות אחרת - הוא עשוי להיעתר לה. יש שתי הזדמנויות פוטנציאליות כאלה: האחת, הסרה מרשימת המדינות המצורעות. השנייה, צירוף לציר השפע שמובילות המדינות הסוניות, ובראשן סעודיה ואיחוד האמירויות. ההזדמנות הראשונה מצריכה את וושינגטון, שעד עתה אפילו לא היתה מוכנה לשמוע על האפשרות שרוצח ההמונים שמנהיג את סוריה יקבל חנינה. ההזדמנות השנייה מצריכה כסף סעודי ואמירותי, שיפתה את אסד לחצות את הקווים.

זה אירוע דרמטי, לא פחות. אם אסד יוצא מהציר האיראני - אין ציר איראני. אין הברחות יבשתיות חופשיות דרך גבול סוריה־עיראק, ואין הברחות אוויריות חופשיות דרך שדות תעופה שונים בסוריה, ואין ייצור איראני חופשי של אמל"ח במתקנים שונים על אדמת סוריה (כולל כאלה ששייכים לסוריה עצמה), ואין הברחה חופשית של אמל"ח מסוריה לחיזבאללה בלבנון, ואין תקיפות ישראליות יומיומיות שמשגעות את המשטר בדמשק ושמהוות סכנה תמידית עבורו.

ואם סוריה יוצאת מהמשוואה - גם אין חיזבאללה. כלומר יש, כתנועה פוליטית חמושה, אבל לא כצבא חזק ומאיים, כי ישראל בוודאי תתעקש על שני התנאים שהציבה לסיום המלחמה, ואם הם יופרו - היא תתקוף בעצמה בלבנון. כלומר, היא תשמור לעצמה חופש פעולה מלא כדי לשמור על ביטחונה.

ארה"ב. הרבה ביקורת, שחלקה הגדול מוצדק, הוטחה בממשל בוושינגטון על הכתף הקרה שהוא מפנה לישראל בשבועות האחרונים. גולת הכותרת היתה הדלפתם של מסמכי הפנטגון, שחשפה מידע אינטימי שקשור לכאורה בהיערכות הישראלית לתקיפה באיראן, ולצידה העיכוב המתמשך בהעברת חימושים שונים לישראל, בעיקר פצצות כבדות.

מנגד, בהוראת הממשל, בשבועיים האחרונים נחת בבסיס נבטים של חיל האוויר מספר דו־ספרתי של מטוסי מטען, ועליהם רכיביה השונים של מערכת ה־THAAD להגנה מפני טילים, ומאות חיילים אמריקנים שיאיישו אותה. נשים רגע בצד את השאלה מה זה אומר על אמירתה הקבועה של ישראל שהיא תגן על עצמה בעצמה, ללא תלות בגורמים זרים, ונישאר בעיקר: ארה"ב מגינה על ישראל פיזית ומוכנה לסכן את חייליה לשם כך.

בצד המבצעי, זאת תוספת כוח משמעותית למערך ההגנה האווירי. ה־THAAD היא מערכת משוכללת, שתוכל לסייע בהגנה מפני מתקפת הנגד האיראנית, שצפויה להתבצע בעיקר באמצעות טילים בליסטיים. בצד המדיני, זאת הצהרה ברורה באיזה צד ארה"ב נמצאת, וגם איתות ברור לאיראנים שמה שמסתכם כרגע בסיוע הגנתי לישראל עשוי להפוך גם לסיוע התקפי, אם האיראנים יחצו את הקווים במתקפת הנגד שלהם ואם ייפגעו בה חיילים או נכסים אמריקניים.

פרסומים שונים בוושינגטון מרמזים שהסיוע האמריקני האקטיבי הזה להגנת ישראל הוא תולדה של הסכמה ישראלית לא לתקוף אתרי גרעין או יעדי תשתית ואנרגיה באיראן, כדי להימנע מהסלמה רחבה כעת. השיח הזה חשוב, והוא חייב להימשך ללא קשר לזהות הנשיא שייבחר ב־5 בנובמבר. אם ישראל רוצה ללכת למהלכים גדולים מול איראן - וושינגטון היא תחנת מעבר הכרחית, ועליה להשתכנע שישראל צודקת ושאנחנו נמצאים עכשיו בשעת כושר היסטורית שחובה לנצלה.

עזה. מבחינת האמריקנים, הכל קשור בכל. השבוע, בשיחות עם מקביליהם הישראלים, גורמים שונים בוושינגטון חזרו על הצעת־העל: הסכם בין ישראל למדינות הסוניות, וסעודיה במרכזן, שיכרוך גם פתרון לבעיית עזה, ואולי גם אפשרות ליצירת מציאות חדשה בלבנון (ובסוריה) ולהצבת חזית אחידה, גלויה, מול איראן.

ישראל, לעומת זאת, מבקשת להפריד בין הזירות ובין האירועים. אחד מהמניעים המרכזיים להחלטה לחסל את נסראללה היה ההבנה שאין דרך אחרת לשכנעו לנתק את הלינקג' שעשה בין עזה ללבנון מאז 8 באוקטובר. אם נסראללה היה יהיר פחות ועקשן פחות, ייתכן שעוד היה חי. מנגד, אם היה נוהג כך - הוא לא היה נסראללה. במותו נפתחה הדרך להפרדה בין הזירות, שתלויה באופן שבו תתפתח המערכה בלבנון: אם הגעוואלד של הציבור הלבנוני יאיים על ההנהגה הנוכחית של חיזבאללה יותר מהאינטרסים של הציר, היא עשויה להסכים לפתרון שיאפשר את סיומה של המלחמה בצפון.

כל זה מותיר את עזה לבדה. לא ברור מה ישראל עדיין מחפשת בה. אמנם נותרו מחבלים, חלקם בכירים, אבל מחבלים יהיו בעזה תמיד. חמאס כגוף צבאי מאורגן כבר לא קיים, ואת כוחו הוא שואב כעת דווקא משליטתו באוכלוסייה. המסקנה, שברורה כבר מאז ראשית המערכה, היא שנדרש למצוא גורם אחר שישלוט ברצועה ושידאג לתושביה ולשיקומה.

ישראל מתחמקת מכך בעקביות, בלחץ האגף הניצי בממשלה. הכנס שהתקיים השבוע לחידוש ההתיישבות ברצועה מלמד שהאגף הזה כולל כבר חלקים נרחבים בליכוד. זאת, על אף הצהרותיו של רה"מ נתניהו (בגלוי ובשלל שיחות סגורות) שלפיהן אין לישראל כוונה ליישב מחדש את הרצועה או לשלוט בה. נדמה שזאת תהיה סוגיה מרכזית מול הממשל החדש בוושינגטון: הדמוקרטים בוודאי יתעקשו על כך - אבל גם דונלד טראמפ, איש העסקאות הגדולות, יסתייג מן הסתם מתסבוכות שכתובות על הקיר, ויחפש פתרונות שיצמצמו את הדאגות שלו מהאגף המזרח־תיכוני.

לארה"ב יהיה משקל גדול גם בטיפול העתידי בהנהגת חמאס, שעוברת כעת שינוי משמעותי. חיסולו של יחיא סינוואר, שהיה המנהיג הכל־יכול של התנועה, משנה את האיזון בין הנהגת "הפנים" בעזה, שכרגע מוחזקת בידי אחיו הפחות כריזמטי מוחמד (שצריך לקוות שגם הוא יחוסל בקרוב), לבין הנהגת "החוץ", שנקרעת במאבק בין חליל אל־חיה הקיצוני מאוד בעמדותיו לבין חאלד משעל הפרגמטי יותר. הצלע השלישית, זאהר ג'בארין, פועל בעיקר מטורקיה, ונזקו רב בהיותו שר האוצר הלא רשמי של חמאס, וגם מי שמעורב עמוקות בהפעלת טרור מיהודה ושומרון.

האמריקנים יכולים (וצריכים) להפעיל יותר לחץ על קטאר (וגם על טורקיה) כדי לבודד את הנהגת "החוץ". אם זה יקרה, חמאס ייחלש עוד יותר גם ברצועה, בהיעדר גב מדיני וכלכלי חיצוני. גם כך חמאס עומד בפני הכרעות היסטוריות - אם להמשיך בקו הג'יהאדיסטי של סינוואר, שפגע בישראל יותר מכל אויב אחר בתולדותיה אבל גם הוריד את חמאס עצמו על ברכיו, או לחזור לקו שהוביל מייסד התנועה, השייח' אחמד יאסין, שאיזן באופן שונה בין הפעילות הצבאית של הארגון לבין הזרוע החברתית שלה (הדעווה) שעמדה בבסיס הקמתה.

יאסין, למי ששכח, גם התנגד לשיתוף פעולה ולסיוע איראני, שסינוואר לקח בשתי ידיים. ניתוק של הקשר הזה הוא אינטרס ישראלי ראשון במעלה, שמחייב גם הוא פעילות רב־ערוצית - ביטחונית, מדינית, כלכלית והסברתית, ובעיקר שיתוף פעולה הדוק עם הממשל החדש בוושינגטון.

חטופים. 385 ימים, היום. הנתון הרשמי האחרון שדלף משיחות סגורות שקיים נתניהו הוא שמחציתם חיים. לגבי חלקם יש מידע פחות או יותר ברור. לגבי אחרים ידוע מעט מאוד, אם בכלל. החשש לגורלם הוא כפול: ממה שקורה למי שמוחזקים בשבי בתנאים כאלה במשך כל כך הרבה זמן, ומכך שייפגעו מידי חמאס או כתוצאה לא רצויה של פעילות צה"ל.

הטיעון הישן שהפעילות הצבאית בעזה מקדמת את הסיכוי לשחרור החטופים כבר מזמן לא מחזיק מים. נהפוך הוא - כל פעילות צבאית כעת חייבת לקחת מקדמי סיכון משמעותיים שלפיהם במרחב קיימים חטופים שעלולים להיפגע. גם הסיכויים לפעולות חילוץ קטנו משמעותית לאחר מבצע ארנון: ההנחיות שחמאס נתן ברורות - להרוג את החטופים אם קיימת אפשרות, ולו הקטנה ביותר, שמתקיים באזור מבצע לשחרורם.

זה מותיר דרך אחת ויחידה להשיב את החטופים הביתה: בהסכם. גורמי המקצוע (בשב"כ, במוסד, האלוף ניצן אלון) עוסקים בכך באינטנסיביות, והדרג המדיני פחות. דומה שהאיום של בן גביר וסמוטריץ' לפרק את הממשלה עדיין מנהל את נתניהו, שגם ממשיך למעט בפגישות עם משפחות החטופים מטעמים תמוהים של לו"ז. אם ייפגש איתם - הוא יגלה אנשים שבורים, שעולמם חרב עליהם בשבת ההיא וחרב עליהם בכל יום מאז. והחורבן הזה שלהם גדל עם ההבנה הכואבת שהמדינה שהפקירה אותם בשבת ההיא ממשיכה להפנות להם עורף בכל יום מאז.

אם נתניהו ייפגש יותר עם משפחות החטופים, הוא יגלה אנשים שבורים שעולמם חרב עליהם בשבת ההיא ובכל יום מאז. והחורבן הזה גדל עם ההבנה הכואבת שהמדינה שהפקירה אותם אז - ממשיכה להפנות להם עורף

השתמטות. הכנסת חוזרת בשבוע הבא, ואיתה יחזור לחיינו הטרלול. המופעים ההזויים במליאה ובוועדות, הנאומים המבישים והחקיקה שתלושה ממציאות חיינו כמעט בכל תחום, ובראשה - החוק המשוקץ שמכונה בטעות "חוק הגיוס", בעוד שמו האמיתי צריך להיות "חוק ההשתמטות".

לכאורה, הכל כבר נאמר: על צורכי הצבא שאין יכולת לקיים אותם בסד"כ הקיים, ועל העומס העצום שמוטל על הצבא הסדיר ועל צבא הקבע ועל צבא המילואים, ועל היעדר השוויון שזועק לשמיים בשנה שבה המחירים כל כך כבדים, וגם על הציבור החרדי, שמובל בידי הנהגה אינטרסנטית ותאבת בצע ושליטה שמנציחה אפליה ובערות ועוני.

אין לי היכולת להתמודד עם הטיעון הקבוע של ההנהגה החרדית, שלפיו התפילות מצילות את ישראל לא פחות מצה"ל. אני רק יודע לומר שהעניין הרוחני טעון הוכחה, בעוד העניין הפיזי לא נתון לוויכוח. ובעיקר - שאין סתירה בין השניים. יעיד על כך הציבור הדתי־לאומי, שנלחם ומתפלל בהמוניו - וגם נהרג בשדה הקרב, ולא באוהלה של תורה.

והעובדה שההנהגה הפוליטית של הציבור הזה מקדמת חוק בזוי היא מכעיסה לא פחות מהעובדה שהח"כים חסרי החוליות של הליכוד עושים זאת. אלה ואלה לא אומדים נכון את הזעם הציבורי שנצבר, בעיקר אצל המילואימניקים ומשפחותיהם וחבריהם ושכניהם. וכשהם ייצאו, הארץ תרעד במחאה רחבה וצודקת מאין כמוה.