בחישה נוסח ירושלים: ההתערבות הישראלית בבחירות בארה"ב מעולם לא הייתה ברורה יותר

חידושו הקרוב של מושב הכנסת צפוי היה להביא עימו עיסוק מוגבר בפוליטיקה, תוך כדי מלחמה ובמהלכה, אך בשבועות האחרונים ראש הממשלה הגביר את עיסוקו במערכת פוליטית אחרת לגמרי - זו שמתנהלת בארה"ב, ושתגיע לשיאה בעוד שבוע וחצי, עם פתיחת הקלפיות שם.

בפעמים הקודמות היה ברור מי עדיף שיישב בבית הלבן מבחינת השלטון בישראל, אך הזהירות חייבה ליישר קו עם הכללים הדיפלומטיים ולהעביר מסר של חוסר התערבות, אולי אפילו חוסר עניין; שכן "הברית בין ישראל לארה"ב היא ברית איתנה הנשענת על ערכים משותפים", וכן היא "דו־מפלגתית". הפעם נראה שבנימין נתניהו מרשה לעצמו הרבה יותר חופש פעולה להתערב, מבלי לומר זאת במפורש, לטובת בחירתו של דונלד טראמפ.

המסר העיקרי שעובר מסביבת נתניהו, באמצעות תדרוכים והדלפות אנונימיות שונות בתקשורת האמריקנית, הוא שטראמפ טוב לישראל - ואילו ניצחון של קמלה האריס יביא אסון למדינת היהודים, לא פחות. בשבועיים האחרונים טראמפ מקפיד לדווח כי מדי כמה ימים הוא מרים טלפון לנתניהו ומדבר איתו על המצב בישראל ועל התקדמות המלחמה בזירותיה השונות. גובר הרושם שלא רק השיחות מתואמות, אלא גם הוצאתן החוצה. טראמפ לא עושה "אאוטינג" לשיח אינטימי שהוא מנהל מעל לראשו של הממשל המכהן - ולא נראה שבסביבת נתניהו חשים מבוכה רבה מדבר פרסומן.

שלושה אישים בישראל מנהלים את המערכה האמריקנית, כמעט ללא מעורבות נוספת: ראש הממשלה, השר רון דרמר - שלו יוצע להיות השגריר בוושינגטון אם ירצה בכך, והיועץ המדיני אופיר פאלק. העובדה כי המעורבות הישראלית הפעם מוגברת מהמקובל מגיעה כתוצאה משתי הנחות יסוד: הראשונה - שטראמפ ינצח, ולכן הסיכון בנטילת צד הוא לא כה גבוה. השנייה - שהאריס ממילא תהיה נשיאה קטסטרופלית עבור ישראל. בירושלים זיהו כי כניעתה לתנועות האנטי־ישראליות והפרו־ערביות במפלגתה, שהולכות ותופסות תאוצה, היא טוטאלית; שהתבטאויותיה השערורייתיות והמקוממות נגד ישראל - כמו כשהסכימה עם שאלה שהוטחה בה על "רצח עם" כביכול שישראל מבצעת במלחמה ואמרה כי "זה אמיתי" - יהפכו לתוכנית עבודה של הממשל אם תהיה זו היא שתשב בחדר הסגלגל בקרוב.

בתקופה האחרונה מתרבים הדיווחים בתקשורת האמריקנית על קרע הולך וגדל בין ביידן להאריס. מאותם פרסומים עולה כי הנשיא זועם על המועמדת הדמוקרטית, שדחפה אותו החוצה. רק בדיעבד, כך מסתמן, הוא הבין את חלקה בהדחתו ממועמדות המפלגה לנשיאות. זעמו יוצא גם על כך שהיא הותירה אותו, נשיא מכהן, נטול השפעה, ועל כך שלא רק כל העיניים נשואות אליה - אלא גם שרוב הצוות שעבד איתו עבר אליה מייד כשהחליפה אותו כמועמדת.

הטריז הזה בין האריס לביידן הוא טוב לנתניהו. כעת אין לו משמעות רבה, כי היא זו שנותנת את הטון, כאמור, אבל המתח הזה עשוי לאפשר לו לעבור את היום שאחרי הבחירות במינימום נזק - חודשיים מסוכנים שבהם הנשיא שאיבד את השלטון נשאר בתפקידו, משוחרר לחלוטין מכבלי מערכת בחירות ומשיקולים מפלגתיים. בביידן, כך אומרים בסביבת נתניהו, נשאר עוד מהטוב ומהערכי. אהבת ישראל יסודית, המלווה אותו כבר עשרות שנים בקריירה הפוליטית הארוכה שלו. תקוותם היא שאחרי הבחירות, יהיה מי שיהיה המנצח, ביידן יחזור לאותם יסודות ולאותם ערכים, ושכל המגבלות שהוא מטיל כעת - מהכנסת סיוע הומניטרי לרצועת עזה ועד לדרישה ההזויה לטרפד את החוק נגד אונר"א - הן חלק משיקולי בחירות, ולא דעותיו האמיתיות.

השיח בין סביבת נתניהו לבין טראמפ ואנשיו עוסק גם הוא בחלקו במה שיקרה באותם חודשיים אם טראמפ ייבחר וייכנס לבית הלבן בינואר. הציפייה שהעבירו מירושלים למאר־א־לאגו שבפלורידה, משכנו של טראמפ וסביבת עבודתו הקרובה, היא כי העברת מסר חד וברור מצידו טרם כניסתו לבית הלבן - שלפיו יש להשיב את הסדר במזרח התיכון על כנו, כולל כניעה של חמאס, השבת החטופים ונסיגת כוחות חיזבאללה מדרום לבנון, אחרת התנאים להשגת כל אלה יורעו דרמטית לאחר כניסתו לתפקיד - תשרת מאוד את השגת מטרות המלחמה.

בינתיים, נתניהו נזהר מאוד לא לטרוף את הקלפים מול ביידן והאריס. בתמרון עדין ומחושב, ראש הממשלה הולך לקראתם צעד אחד כדי לפעול נגדם שני צעדים, וחוזר חלילה. מספיק היה לראות את דבריה הנחרצים של סגנית הנשיא שהופצו השבוע בכל רשת חברתית אפשרית, על כך שהיא "ראתה את המפות" ושהכניסה לרפיח תהיה "טעות ענקית", כדי להבין את האקלים שעימו נאלץ ראש הממשלה להתמודד, ולמה נדחתה הכניסה לרפיח.

אפשר להתקומם על הכנסתן של 30 משאיות סיוע הומניטרי היישר לזרועותיהם של מחבלי חמאס בצפון הרצועה - אך כשרואים את מכתב האיומים והסחיטה של הממשל לגבי אמברגו הנשק, לא פחות, שארה"ב תשית על ישראל, אפשר גם להבין את המציאות הבלתי אפשרית שנכפית על ראש הממשלה מדי יום מצד אלה המתיימרים להיות "ידידים".

חוק בהקפאה

"אחרי החגים" כבר מעבר לפינה, ועד 1 בנובמבר הממשלה צריכה לאשר את תקציב המדינה ולהביא אותו לפתחה של הכנסת, לקראת דיונים והצבעות לאישורו הסופי. כך קובע החוק. זה לא יקרה. לחוק אמנם אין שיניים, ואם המועד יחלוף הממשלה לא תיפול - אבל בכל זאת, כך נכתב בחוק שעומד להיות מופר בשבוע הבא. בסיעות החרדיות הבהירו לנתניהו שעד שאין חוק גיוס, גם אין תקציב. כרגע אין חוק גיוס, אפילו לא התחלה של חוק כזה.

במשך חודשים שר הביטחון יואב גלנט עיכב את אישור החוק. תחילה באמצעות הענקת וטו תמוה לבני גנץ ולסיעות האופוזיציה, כשקבע כי בלי הסכמה רחבה לא יהיה חוק; ובהמשך כשמנע מנציגי צה"ל למסור מידע מדויק וספציפי בדבר צורכי הצבא ויכולותיו לגייס חרדים נוספים, בהתאם להחלטת בג"ץ.

בינתיים נציגי צה"ל הגיעו לוועדה, ומסרו באופן רשמי כי בשנתיים הקרובות הצבא יוכל לעמוד בדרישה לגייס 3,000 חיילים חרדים נוספים בכל שנה. מעבר לזה אין ברשותו מסגרות נוספות, ועליו לבצע התאמות שונות שבכל מקרה יארכו שנתיים או יותר. החרדים מוכנים למספר הזה. יש 3,000 בחורי ישיבות בשנה שרשומים כלומדים בישיבה אבל לא באמת לומדים. לנציגי החרדים אין שום בעיה להעביר חוק שיגייס אותם. לכאורה יש פה פיצוח, אלא שאישור החוק בוועדת החוץ והביטחון עדיין תקוע.

החרדים רוצים לוודא שאותם 3,000 מתגייסים יוכלו לשמור על אורח חיים חרדי במסגרת שירותם הצבאי. הצבא מבטיח שכך יהיה, אבל מתקשה להציג מתווה ברור, מגיוס ועד שחרור, שיאפשר זאת לחרדים המתגייסים. שר הביטחון יכול היה לרדת מעץ הווטו שהעניק לגנץ, ולהבהיר שטעה בכך שהעניק לגורם פוליטי בעל אינטרס מובהק התערבות בחוק ענייני וחשוב, או לחלופין - לנצל את כניסת הימין הממלכתי לממשלה כדי להודיע שהרוב עלה ל־68 בעד ולכן זו הסכמה רחבה, כפי שדרש, אך בשלב הזה הוא מעדיף להישאר בהתנגדותו. בסביבתו של השר אומרים כי גלנט הוא לא הבעיה באי־קידום החוק, אלא כי גורמים אחרים בקואליציה, בליכוד ובציונות הדתית מתנגדים לחוק, וכי כרגע אין לו בכלל רוב, בלי קשר לגלנט.

מיהו מרגל

נתניהו מגיע לרגע של חידוש המושב עם אוברדראפט משמעותי. יותר מדי דברים שהיו צריכים להיות מטופלים פוליטית נדחו ונמרחו, וכעת הגיעה העת להידרש אליהם, כי הם לא ייעלמו מעצמם. אלה לא רק הגיוס והתקציב - גם המו"מ הקואליציוני עם הימין הממלכתי טרם הושלם. נכון לעכשיו, לארבעת חברי הכנסת בראשות גדעון סער אין הסכם חתום המחייב אותם לתמוך בחוקים של הקואליציה ולנהוג במשמעת קואליציונית. נתניהו עשוי לפתוח את המושב במחשבה שיש לו 68 ח"כים - רק כדי לגלות שנותר עם אותם 64.

תפוח אדמה לוהט קואליציוני נשכח, שעשוי לחזור לקדמת הבמה עם חידוש פעילות הכנסת, הוא הצעת חוק לתיקון חוק השבות, "מיהו יהודי", שעוצמה יהודית והסיעות החרדיות דרשו להכניס בהסכמים הקואליציוניים מול הליכוד. הסעיף אכן הוכנס להסכמים, אבל כמו רבים וטובים מהם - גם הוא נשאר רק על הנייר.

בתחילת השבוע נחשף אירוע ריגול שעורר מחדש את הדרישה לתקן את חוק השבות: שב"כ ומנגנוני הביטחון חשפו כי שבעה עולים חדשים מאזרבייג'ן הונחו על ידי איראן לרגל לטובתה, להשקיף ולצלם מקומות ואתרים ביטחוניים רגישים, כולל אתרי נפילות טילים וכטב"מים, בהיקף של מאות דיווחים במשך שנתיים ומאות אלפי שקלים שכבר הועברו להם מאיראן. הדרישה לתקן את חוק השבות התעוררה לאחר שנחשף כי אותם שבעה ניצלו את "סעיף הנכד" בחוק כדי לעלות ארצה ולקבל אזרחות ישראלית. אותם מרגלים אינם יהודים, ואין להם בכלל זיקה לארץ - אבל הם רשאים לקבל תעודת זהות כחולה, בזכות אותו סעיף ארכאי שכבר היה צריך לעבור מן העולם.

כעת השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, יבקש לחדש את המגעים הפוליטיים להביא לאישורו של החוק, שכאמור - כל סיעות הקואליציה חתומות על דרישה להעברתו. ההערכה היא כי גם כאלה מהליכוד שהתנגדו לחוק, ושחששו מכך שהעיתוי של העברתו יביא להתקוממות ולהתנגדות לו ולממשלה, ישנו את עמדתם ויתמכו בו בעקבות חשיפת הפרשה.

מי שהביעו תמיכה בחוק השבוע, לאחר חשיפת הפרשה, הם שר המשפטים יריב לוין, שר התרבות והספורט מיקי זוהר ושר החוץ ישראל כ"ץ. ככל שיתברר כי החוק, שנועד לתת מענה לנרדפי הנאצים בשנות ה־40 אף על פי שאינם יהודים, הופך יותר ויותר לעיר מקלט לגורמים עוינים, עברייניים ונצלנים - כך יש סיכוי גדול יותר שיעבור בתמיכה רחבה יותר.