המשימה הראשונה של דדו

צה"ל שחרר מיוזמתו כ־174 אלף חיילי מילואים כשירים, חלקם לוחמים, שהגדודים והחטיבות שלהם נסגרו. החזרתם לשירות יכולה להקל באופן ניכר את העומס על המשרתים. אולי השבוע נפל האסימון

מילואימניקים בשטח כינוס (למצולמים אין קשר לכתבה), צילום: שמואל בוכריס

בערב יום כיפור ה־51 למלחמה ההיא, ושנה מפרוץ המלחמה הנוכחית, נכנס בשבוע שעבר לתפקידו מפקד חדש לאגף כוח האדם של צה"ל - האלוף הטרי דדו בר כליפא. כמי שלחם בשטח ברציפות מצהרי שמחת תורה ועד לסיום תפקידו כמפקד אוגדה 36, דדו של דורנו ביקש, ובצדק, "שנדע לראות בתוך הכישלון הנורא גם את הגבורה של מי שעזבו משפחה ובית, לבשו מדי זית וויתרו על הפרטי בשביל הלאומי במלחמה על הבית".

אלא שעם קבלת הפיקוד על מערך כוח האדם של צה"ל, כעת ניצבת בפני האלוף הטרי משימה נוספת, והיא לראות את ההקרבה העצומה של אותם המעטים המחזיקים את הרבים - עשרות אלפי חיילי המילואים, שהם ומשפחותיהם נדרשים למאמצים בלתי נתפסים, לא הגיוניים ולא הגונים, בזמן שרבבות על רבבות של צעירים כשירים - ולא רק חרדים - לא נקראים על ידי צה"ל לתרום את תרומתם.

ידעו ושתקו

הנה כמה עובדות יסוד שמשום מה מודרות מהשיח לגבי השוויון בנטל: כ־7% בלבד מכלל הציבור בישראל משרתים במילואים. חלק קטן אף יותר, כ־1.5%, שירתו שירות משמעותי מבחינת מספר ימי המילואים לפני המלחמה. כל השאר ממשיכים בחייהם כרגיל, כאילו אין מלחמה בעולם. הלאה. בעשור האחרון, כחלק מתר"ש גדעון ומתהליך ההצטמצמות, צה"ל שחרר מיוזמתו כ־174 אלף חיילי מילואים. אין הכוונה לחיילים שסיימו שירות סדיר ושלא נדרשים עוד לצבא - אלא למשרתי מילואים רבים, שחלקם לוחמים, שהיו משובצים ביחידות מילואים אך הגדודים והחטיבות שלהם נסגרו. צה"ל עצמו שלח אותם הביתה.

 

אם צה"ל הוא "צבא העם", לא ייתכן שהנטל נופל על חלק קטן מאוד מהעם. ״הדבר הכי דחוף כעת הוא להקל מהעומס על המילואים בשנת 2025״, אמר השבוע הרמטכ"ל. אם כך, הגיע הזמן לשים קץ לביזיון


בצבא אומרים שכ־70 אלף חיילי מילואים שבו לשרת מאז תחילת המלחמה, אולם רבים מאוד עדיין יושבים בבית כמימים ימימה. מתוך כ־17 אלף חיילים שהיו במעמד פטור ונקראו על ידי צה"ל בתקופה האחרונה, רק 4,000 ענו. לזכות הצבא והמתנדבים ייאמר שבימים אלו צה"ל מקים אוגדה חדשה של מתנדבים למשימות הגנה ואבטחה ביישובים. עם זאת, אוגדה זו מוקמת בעצלתיים, ובכל מקרה היא לא רלוונטית למערך המילואים הקרבי. האוגדה החדשה, וזה דגש חשוב, לא צפויה ליטול על עצמה משימות ביטחון שוטף או משימות מלחמתיות.

הצבא נקט פעולות נוספות להחזרת חיילים לשירות, אולם גם בצה״ל מודים שיש בעיה ושאפשר וצריך לעשות הרבה יותר. רק לאחרונה הבינו בצמרת הפיקוד כי בשעה שיש המוני מילואימניקים שנקראים זו הפעם השלישית והרביעית לסגור 100 או 200 ימי מילואים בשנה אחת - חבריהם ששירתו איתם בסדיר אפילו לא נמצאים על הרדאר של צה"ל, ושהמציאות הזו לא מתקבלת על הדעת. שבלתי הגיוני בעליל שיש מי שהם ומשפחותיהם נקרעים תחת הנטל ולעיתים משלמים בחייהם, ושיש כאלה שלא.

אליבי ושמו חרדים

הבעיה החמורה הזו הוצגה לרמטכ"ל באופן אישי יותר מפעם אחת. עד לשבוע זה ההחלטה שלו היתה דה־פקטו להמשיך עם מערך המילואים הקיים, לא להקטין את העומסים המוטלים עליו ולא להקים אוגדות לוחמה חדשות. שר הביטחון גלנט גיבה את המחדל. חברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, שמכירים היטב את הבעיה, פה ושם זורקים מילה, אך ממש לא דופקים על השולחן.

חמורה במיוחד היא שתיקתו של ח"כ אלעזר שטרן, לשעבר ראש אכ"א ויו"ר תת־הוועדה לכוח אדם של צה"ל בכנסת. שטרן יודע היטב את חומרת המחדל הצה"לי - אך כמעט לא מדבר עליו, מסיבות פוליטיות. לו ולרבים אחרים נוח לתקוף את החרדים, ובצדק, על השתמטותם השערורייתית מהשירות. הצרה היא שבינתיים הם לוקחים את המילואימניקים כבני ערובה. מעל כולם, כמובן, ישנו ראש הממשלה, שבוחר גם הוא להתעלם מהסקנדל.

חשוב לדעת שלא מדובר במצב זמני. העומסים העצומים על מערך המילואים הנוכחי יימשכו בעתיד הנראה לעין. אפילו אם המלחמה תיגמר מחר - והיא לא - הבט"ש של עזה ושל לבנון ידרוש הרבה יותר כוחות מילואים מאשר אלו שהיו עד 6 באוקטובר 2023. כמו כן, ישנם, כמובן, יהודה ושומרון, הגבול הפרוץ והמתחמם עם ירדן, מתיחת השרירים המדאיגה של מצרים, קו התפר בשרון והלקח המתחייב ממתקפת הפתע של חמאס - לעולם לא להשאיר קו הגנה דקיק, כפי שקרה בגבול עזה. כלומר, בכל זמן ובכל מקום - בסיני, בערבה, ביו"ש, בגולן ובכל גזרה אחרת - חייבים יותר מילואימניקים. אך מאין יש כוחות לשאוב? מאותו מערך מילואים שמתוח עד מעבר לקצה?

כשהאלוף בר כליפא יעלה את השאלות האלה, הפוליטיקאים והתקשורת יפנו אותו לחרדים. אין ספק שהפטור לחרדים לא מתקבל הדעת, נקודה. אבל זו סוגיה פוליטית סבוכה ורגישה, כנראה מעל לכוחותיו של ראש אכ"א. ובכל מקרה, עוול אחד לא מצדיק עיוות אחר, וגם לא נותן מענה לבעיה הדחופה. כך שראש אכ"א החדש יידרש למצוא פתרונות אחרים, מיידיים. מיצוי כוח האדם הפוטנציאלי לגיוס (היום רק כ־67% מהנוער הפוטנציאלי אכן מתגייסים), מיצוי והחזרה של חיילים משוחררים מתחת לגיל 40, הסדרת גיוס המתנדבים מעל גיל 40 והקמת יחידות מתאימות שיקלטו אותם - הם חלק מהצעדים המתחייבים.

בימים האחרונים נראה שסוף־סוף הרמטכ"ל הבין שהמצב הקיים לא יכול להימשך עוד. ל"ישראל היום" נודע כי רב־אלוף הרצי הלוי הנחה את אכ"א ואת הגופים הרלוונטיים הנוספים בצה"ל לנקוט את כל הפעולות הנדרשות כדי להקטין את העומסים המוטלים על מערך המילואים. בדיון שהתקיים השבוע בלשכתו אמר הלוי למשתתפים כי ״הדבר הכי דחוף כעת הוא להקל מהעומס על המילואים בשנת 2025״. הוא שמע על חומרת המצב מהחיילים עצמם. ללשכתו גם הגיעו עשרות פניות בדוא"ל האדום מצד בני משפחותיהם.

המיעוט שבתוך המיעוט המשרת

בשבועות הקרובים יתברר אם הנחיית הרמטכ"ל תיושם. העמדה המקצועית של צה״ל היא שיש לאשר בחוק את משך השירות הסדיר של חיילי הסדיר ל־36 חודשים. ואולם, הממשלה נמנעת מלנקוט צעד זה בשל החשש מביקורת ציבורית על כך שבכוונתה לשוב ולאשר פטור משירות לחרדים. בצה"ל נזהרים שלא לגלוש לסוגיה הפוליטית, אך מסבירים כי הארכת השירות הסדיר בשלושה חודשים תשחרר עשרות גדודי מילואים בשנה.

דבר אחד בטוח. אם צה"ל הוא "צבא העם", לא ייתכן שהשעבוד מוטל על חלק קטן מאוד מהעם; חלק שלא בחר בחיי צבא או בשירות בקבע, שהעסקים ומקומות העבודה שלו קורסים, שלא מגדל את ילדיו באופן נורמלי, שחיי הנישואים שלו מתנפצים, ששום פיצוי כספי שהמדינה נותנת לו לא באמת פותר בעיות, ושבשנים הקרובות ימשיך להיקרא לדגל כשהמונים אחרים יושבים רגל על רגל.

מישהו חייב לשים סוף למחדל הזה. דדו של 2023, שהוביל את חייליו, ובכללם המילואימניקים, בשדות המלחמה הקדושה בעזה, שיודע מהי ההקרבה שנדרשה מהם ושהוכיח מסוגלות לשנות את הקונספציות של המערכת - הוא האיש שיכול לשים קץ לביזיון.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר