"אם לא נלחץ על הגז, נצטער על זה בעשורים הקרובים": כתבנו עם לוחמי גולני בלבנון

מח"ט גולני, אל"ם עדי גנון, צעד השבוע בין הריסות הכפר הלבנוני עייתא א־שעב שבו לחמו לוחמי החטיבה, כשמרחוק עדיין הדי הלחימה של חיילי גדוד 51, שהמשיכו לטהר שרידי התנגדות אחרונים של כוח רדואן, שהלך ונחרב. "אני לא מדבר בסיסמאות כמו ניצחון מוחלט, אבל בכפר הזה הכרענו את האויב", אומר המח"ט, "תפסנו את המפקד, יש לנו עשרה שבויים, הרגנו יותר מ־50 מחבלים, אין עוד התנגדות. זו הכרעה. כשהתגייסתי ב־2001 לא חשבתי שאעבור שירות כזה ושאמצא את עצמי בכל כך הרבה מלחמות, אבל מהר מאוד הבנתי שאנחנו נלחמים על הבית, ואם לא אנחנו - אין אף אחד אחר".

עייתא א־שעב נמצא מאות מטרים מצפון לגבול עם ישראל, מרחק יריקה מהבתים האחרונים של מושב שתולה. היו ימים רחוקים, בשנות ה־70, שבהם תושבי המושב היו חוצים ברגל את הגבול והולכים לקנות במכולת הלבנונית, יחסי שכנות צנועים. אבל עם השנים הכפר השיעי גידל שכבות של עוינות ושנאה, עד שהפך לטורף מאיים.

הכפר הפך לאחד מסמליו המרכזיים של חיזבאללה בדרום לבנון, בין היתר משום שממנו יצאו ב־12 ביולי 2006 חוטפיהם של החיילים אהוד גולדווסר ז"ל ואלדד רגב ז"ל, באקט תוקפני שהיווה אות פתיחה למלחמת לבנון השנייה. "הוא סמל של חיזבאללה כמו שחטיבת גולני היא סמל של צה"ל", מסביר אל"ם גנון, "מדובר באחד הכפרים שהיו הכי ערוכים לתקיפה בישראל והוא גם ידוע כמקום שמחזיק מפקדים קשוחים, זו גם הסיבה שקיבל את גולני. אנחנו יודעים לעשות את העבודה הקשה בצורה יעילה ומדויקת".

יחידת הניוד שהכניסה אותנו אל מעבר לגבול עשתה זאת בזהירות, לא רק בגלל שרידי האויב שעדיין הסתתרו בחלקו המזרחי של הכפר, אלא מכיוון שהמקום טוטאל לוס. אין כמעט בית שעומד על תילו, אין כביש שהשרשראות של הטנקים והנמרים לא הפכו אותו לאבק פודרה מחניק.

צריך להבין שלא מדובר בכפר חקלאי קטן כמו שתיאר במאה ה־19 החוקר הצרפתי ויקטור גרן, שסיפר על איכרים המגדלים על הגבעות הירוקות רימונים, תאנים וגפנים למחייתם. במאה ה־21 מדובר במתחם מבוצר שעליו השתלט ארגון טרור רצחני. עייתא א־שעב ממוקם על ארבע גבעות ומנה לפני המלחמה כ־7,000 תושבים. מבתיו הדרומיים, לא רחוק מהקסבה, אפשר היה לראות ולטווח בשנה האחרונה בסיסים של צה"ל ומושבים כמו דוב"ב ומתת.

כל אוגדה 36, וחטיבת גולני במרכזה, התעסקה במשך כעשרה ימים בכפר הקשוח. קודם כל לא מדובר בעזה הצפופה, אלא בטופוגרפיה שונה לגמרי ששינתה את עוצמת הקושי.

"האתגר פה הוא בעיקר השטח", מספר לנו סא"ל טל תורג'מן, מפקד גדוד 13 בגולני. "התכסית, סוג הקרקע, ריבוי העצים, המתחם הכפרי ואיך שהוא בנוי. מצד אחד לאויב יש פה יותר ואדיות ומקומות מסתור, מצד שני לנו יש יותר נתיבים, אבל לא בכל מקום אפשר ללכת ברגל או להתנהל עם זחל. בעיניי 90 אחוזים מהאתגר בלבנון הם הקרקע, ועשרה אחוזים הם האויב".

כל יום סוגרים מעגל

רוב הכפר היה נטוש כשהחטיבה פשטה עליו החודש ונותרו בו בעיקר עשרות מחבלים מכוח רדואן, רק שאז התבררה תשתית הטרור המטורפת שהוקמה מתחת לאפנו ב־18 השנים מתום מלחמת לבנון השנייה. סא"ל תורג'מן לקח אותנו לבית תמים למראה, במרכז הקסבה, שבקומת הקרקע שלו ימ"ח מוכן ליום פקודה. אם בחאן יונס וברפיח נמצאו נשקים באופן מקרי, מתחת למיטות או בסליקים מאולתרים, חיזבאללה הוא לגמרי אחר.

החדר שהוצג בפנינו היה עמוס באמל"ח ובציוד לחימה, מנוילן, משומן, מתוחזק בקפידה שחס וחלילה רטיבות לא תפגע בו. מתוך קיטבג הוצאו מכנסיים מנומרים ובתוכם חגורת עור של לקוסט, לא פחות. קסדות חדשות. על המקום, שהיה עמוס בחומרי נפץ, התקינו כאמצעי בטיחות ספרינקלרים לכיבוי אש. כן, זה מה שיעזור אם כל האמל"ח יתפוצץ במרכז הכפר. בגלל הקרבה לגבול, התכנון היה שאל הכפר יגיעו בתאריך היעד פעילי חיזבאללה מרחבי לבנון, יעלו בזריזות על ציוד ובתוך דקות ספורות יפלשו ליישובי הגליל ויבצעו את זממם.

"זה כבר אחרי שכמעט רוקנו את המחסן", התנצל סא"ל תורג'מן, אף שתצוגת הנשק היתה בהחלט מרשימה, "הכל כאן מוכן להקפצה ולמתקפה. וסטים, קלאצ'ים, רימוני יד". הוא שלף רימון מאריזת חג ועליו כתוב "שנת ייצור 2007". "פגזי תול"ר 107 מ"מ, שאיתם יורים ליישובים הקרובים. מחסניות מלאות, טילי קורנט, סאגרים, אר.פי.ג'י. הכל עם ניילונים ופצפצים כמו ימ"ח צבאי שמתכנן שנים קדימה".

והכל מתחת לבית עם ילדים.
"בכל בית שלישי בכפר מצאנו כאלה מצבורים. אמרתי בחצי חיוך לחיילים שאני לא בטוח אם זה כפר שמחזיק תושבים, או אייר בי אנד בי של חיזבאללה. בכל מקום פיר, מחסן אמל"ח או משגר. כאילו כל עיסוקם זה טרור נגד מדינת ישראל, ופה מעל נמצא חדר ילדים עם ציור של חד־קרן על קיר בצבע ורוד. הם לא בחלו באמצעים, וזה חיזבאללה שהתיימר להיות מגן לבנון. הוא מחריב לבנון. כמות חומר הנפץ שיש כאן כרגע היא יותר מ־3 טונות".

רק שכנראה אותם לוחמי רדואן לא הסתדרו עם המכה הגדולה שקיבלו בחודשים האחרונים. בהתחלה ציפו בצה"ל למאות לוחמים שישיבו קרב לכוחות שנכנסו לכפר, אבל בפועל היו שם כ־70 מחבלים, רובם חסרי כיוון.

"חיזבאללה הוא חמאס על סטרואידים בכל הקשור ליכולות", מסביר רס"ן דוד שראל, קצין האג"ם של החטיבה. "אתה רואה את זה באמל"ח, בתוכניות המפורטות. רק צריך לומר שהחודש האחרון הוא לדעתי הגרוע ביותר שעבר עליהם מאז הוקמו, וזה גרע הרבה מהיכולות. כל המערכת האדירה שתכננו להפעיל נגדנו, משותקת. מדהים לראות איך מערכת קונסטרוקטיבית כזו, עם יכולות מדהימות, פשוט נעלמה".

דוד הוא בעל ייחוס גדול בצה"ל. הוא התגייס לצבא בדיוק שבועיים לפני שאחיו הגדול, רס"ן בניה שראל, מפקד סיירת גבעתי, נהרג בתחילת אוגוסט 2014 במבצע צוק איתן, בפאתי רפיח. רס"ן שראל לא חשב לשנות ייעוד בגלל מותו של אחיו, זו בכלל לא היתה שאלה. "כל יום אנחנו סוגרים מעגלים במסגרת הלחימה", הוא אומר, "כל יום שאנחנו קמים בבוקר ומכים את האויב על הרצח שביצע, על האונס, על הביזה וגם על מה שהתכוון לעשות. אנחנו צריכים להמשיך להכות בו עד שננצח ועד שנוכל להחזיר את התושבים הביתה. זו לא קלישאה, זה דבר אלמנטרי, שאנשים יגדלו את ילדיהם בביתם".

רס"ן שראל שמע שהצלם שלנו, אייל מרגולין, הוא תושב קיבוץ מלכיה, המפונה מביתו. שראל התעניין איך מרגולין מרגיש כשהוא עומד על אדמה שממנה היישוב שלו ספג לא פעם. "מצד אחד זה נותן לי תחושה טובה, שבסוף נוכל לחזור לביתנו, מצד שני זה גם עצוב", מרגולין ענה, "אפשר היה לחיות כאן אחרת, ופעם זה היה אחרת. בסיטואציה הנוכחית אין מה לעשות, פשוט צריך להרוס את תשתית הטרור שהוקמה כאן".

שראל: "בשבילנו זה בכלל לא עצוב. מבחינתי אני מקיים את החוזה הכי בסיסי שיש עם התושבים ומאפשר את התנאים להחזירם. אנחנו אוהבים מלחמה? לא, זה דבר מגעיל. הם אלה שבחרו בדרך הטרור".

"אבכה - ואחזור"

חטיבת גולני שילמה מחיר כבד בחודש האחרון כשאיבדה 15 מחייליה. חמישה מהם לוחמי הסיירת שנהרגו בכניסה לאחד הבתים שבמרכז עייתא א־שעב, חמישה ימים לפני שהגענו. כשביקרנו במקום הוא כבר היה הרוס, אחרי שחבריהם של החללים סיימו את העבודה.

"חטיבת גולני איבדה 102 חיילים מתחילת מלחמת חרבות ברזל", מסביר אל"ם גנון, "יש לנו בחודש האחרון 15 נופלים, חלקם בעורף בבא"ח גולני. כשחיילי הסיירת נפלו הייתי במרחק של כמה מאות מטרים מהם, וכשנגמר האירוע דיברתי עם הפלוגה ועם המפקדים. דיברנו על הרוח, על חשיבות המשימה, אבל לא הייתי צריך הרבה. ראיתי פלוגה שלמרות האובדן המשמעותי מוכנה להמשיך. יש שם אנשים מעולים, וכבר באותו הלילה הם יצאו למשימות ולמחרת להתקפה ראשונה. חטיבת גולני לא עוצרת למרות המחירים הכבדים. היסטורית אנחנו כאלה, עוד מימי הקרבות בחרמון".

באותו יום שבו חיילי הסיירת נתקלו, חבריהם הגיעו למקום והרגו את ארבעת המחבלים שהיו במארב. בכל אותן דקות סרן נתיב צרפתי, מפקד פלוגה א' בגדוד 13, היה בהאזנה בקשר למתרחש.

"החבר'ה שנהרגו היו חייליי, כשהייתי מפקד פלוגת ההכשרה בסיירת", מספר סרן צרפתי, "אלעד סימן טוב ז"ל היה מפק"ץ, ואת כל החיילים שם לקחתי מהבקו"ם. אני זה שלימדתי אותם 'זה נשק', 'זו לבנון'. אנשים מדהימים. ברור שכואב לי, וכשאני אצא מכאן אקח הפסקה, אבכה ואחזור".

גדוד 13 קיבל מכה כואבת במיוחד עם פרוץ הקרבות ב־7 באוקטובר. 42 לוחמים איבד בתחילת המלחמה, וזכור אותו נאום חוצב להבות שבו המג"ד תומר גרינברג ז"ל אמר לחייליו: "בעוד עשר שנים יהיה מג"ד גיבור לגדוד 13, עם לוחמים גיבורים, חלקכם תהיו כבר הורים, חלקכם לא יודע איפה תהיו. הוא יקפיץ את הגדוד ביום כיפור ויספר עליכם ויראה תמונות של ההרוגים שלנו".

סא"ל גרינברג ז"ל נהרג ברצועה ב־12 בדצמבר. סרן צרפתי היה זה שצילם במכשיר הנייד את אותה שיחת מוטיבציה של המג"ד שהגיעה כמעט לכל בית. "אשירה, אשתו, אמרה לי 'הפכת את בעלי לסלב'", המ"פ מחייך בעצב. "אחרי שחייליו נהרגו תומר אמר 'צרפתי, בוא נאסוף את החבר'ה ונדבר איתם'. היה שם משהו אחר באוויר אז הוצאתי את האייפון וצילמתי ותמיד אמרתי שאחרי הסיירת אבוא לפקד בגדוד 13. שמע, החיילים פה, בני ה־18, הם דור פסיכי, מטורף. יש להם חוסן נפשי מדהים והרבה הומור. אחרי ששמעו שחבריי נפלו הם אלה שאמרו 'אחי, נעבור את זה ביחד'. הפלוגה תמכה בי. אמרתי לאשתי, תמר, שבסוף גם אני בן אדם. אומנם בן 29, קצת מבוגר לעומת החבר'ה האלה, אבל כשקצת קשה אני מסתכל לאחור ומספיק המבט שלהם כדי שאמשיך. עברנו שנה הזויה ביחד, שבה אמרתי לתמר שאם יתקפו אותנו חייזרים ויאמרו שגולני פשטו על מאדים אגיד שזה יכול להיות. טרפת".

עוגן של מקצועיות

לפני שנכנסה ללבנון, חטיבת גולני היתה במשך שמונה חודשים ביישובי הצפון, בקרב הגנה. תקופה שבה בעיקר ליקקה את פצעי המלחמה הקשים והתארגנה לקראת הלחימה מעבר לגבול.

בחטיבה מודעים לעובדה שהימים הקשים שעברו על החיילים עלולים להשאיר בהם סימנים. יש כאלה שנפצעו ב־7 באוקטובר וחזרו לגדוד, לא היו מוכנים להשאיר את חבריהם מאחור.

"אחרי 7 באוקטובר הם המשיכו להילחם בקרבות בלימה שבסיומם יצאו להתקפה למרות האבידות הקשות", אומר סא"ל תורג'מן, "יש לזה כל מיני אדוות שאנחנו צריכים להתמודד איתן. טיפול בנפש, הדאגה לפרט. אחת מהמשימות שלי כמג"ד היא לדאוג שבעוד עשר שנים לא יהיה אצלי מקרה כמו איציק סעידיאן, שאגב גם הוא היה חייל בגדוד 13".

איך תדע?
"החיילים מקבלים טיפולי קב"ן, אבל בעיקר זו העשייה. כשהיינו ביישובי הצפון ישנו בגני ילדים. החיילים הבינו שהיישוב מפונה ולא צריך הרבה כדי שיקלטו שהמשימה היא להחזיר את המשפחות האלה הביתה. החיילים רק חיכו שייתנו להם להיכנס ללבנון. אני מג"ד צעיר יחסית, בן 32, הזדקנתי בשנה הזו בעשר שנים והלוחמים חד־משמעית עשו דברים שבלתי סבירים לאוזן. היכולת שלהם לפתח חוסן ולהתמודד עם הדברים האלה היא אדירה בעיניי. הרי יכול להיות שמדובר בבני 19, אבל הם בעלי ניסיון וחוויות שאנשים בני 70 לא חוו. לחלק מהם זה קשה, וחלק צולחים זאת ומסתכלים קדימה".לא מעט חיילים חדשים נכנסו לחטיבה בשנה האחרונה. בכל זאת, 102 הרוגים ויותר מאלף

ומאה פצועים. חיילים חדשים, מוכנים לקרב, וכבר בימים אלה הם עמוק בתוך המשימות ההתקפיות. "צריך להשאיר אותם דרוכים, בשביל זה יש מפקדים שמדברים איתם ונותנים כאפה כשצריך", מספר רס"ן יאיר בן־שימול, מפקד פלוגה ג' בגדוד 13, "הם עובדים חזק. בימים האחרונים הוצאנו שלושה שבויים מכוח רדואן. כמה שיש צביטה בלב שלא חיסלנו אותם, בסוף הם לא חיות, וזה ההבדל בינינו לבין ארגוני הטרור - המוסריות. כשבן אדם נכנע אני לא השופט ולא התליין, ולכן לא אהרוג אותו אם הוא נכנע".

נכנעו תוך כדי לחימה?
"עלינו על איתור ושמענו ממנו דיבורים ויריות. הפעלנו לחץ על הבית ובאיזה שלב זיהינו שמרימים שם ידיים. זיכינו את המחבלים, והתועלת שהם הביאו היתה יותר גדולה מאשר אם היינו הורגים אותם. אז אתה מתנחם בעובדה שהמידע הציל חיים, וזה מה שחשוב. אחרי יומיים היתה לנו היתקלות עם מחבל נוסף ואמרתי לחיילים שלא יתבלבלו - 'נתקלתם, להרוג'".

החיילים הופתעו שמחבלים שיעים, מוסלמים, נתפסו במנהרות עם אלכוהול, ובמהלך הלחימה גם נתפס מקור מידע בכיר - מפקד הכוח המקומי שהרים ידיים. "סגרנו עליו, פתחנו באש, והוא יצא החוצה", מספר אל"ם גנון. "הוא לא סתם דיבר, הוא בעיקר בכה, סיפר ונתן לנו להבין איפה החוליות שלו מאורגנות בכפר".

לא רחוק מאיתנו עבר טנק של חיילי מילואים מגדוד 74 של השריון, שצמוד לחטיבת גולני כבר כמעט שנה. לא מעט אנשי מילואים מסייעים בזמן המלחמה לחטיבה, כמעט שלא ראו בית תקופה ארוכה. "השחיקה והאתגר יהיו בעיקר אצל אנשי הקבע והמילואים שלא ביקרו את המשפחות במשך חודשים, וזה קשה", אומר סא"ל אורן שינדלר, מפקד גדוד השריון, שירד לשתות קפה בהפוגה קצרה. "איפה שאפשר לרענן ולהוציא אנחנו מאפשרים, כי אנחנו מבינים שזו תקופה ארוכה, ואם אני יכול אני אומר להם 'צאו הביתה ל־48 שעות, תעשו איזה סבב'. גם אם נהיה עם טנק פחות, לפחות ארוויח אותם שנה נוספת, וזה שווה לי".

כמה שווים לך המילואימניקים?
"הם עוגן של מקצועיות, קור רוח. הם היו איתי בעזה במשך חצי שנה, אחרי זה היו חלק מהלחימה בצפון. אני סומך עליהם בעיניים עצומות ומעריך את העובדה שהם בוחרים כל פעם מחדש לבוא. צריכים להחזיר את כבודו של צבא המילואים אחרי שהתערער ונחלש בשנים האחרונות. צריכים לחזק את שריריו, שאנשים ירצו לשרת, כי היתה תקופה שבה לא העריכו אותם. אנחנו צריכים עוד כוח אדם".

ועכשיו, החורף מגיע

בבית המח"ט, שהתמקם בבניין ציבורי, פגשנו את סא"ל (מיל') אורי ספיר, שהתגייס ב־7 באוקטובר אשתקד לנהל את הלחימה עבור החטיבה. "יש לי שישה ילדים ולא הייתי בשנה האחרונה באף חג בבית", מספר ספיר, המתגורר במושב נטור שברמת הגולן ועובד בארגון "השומר החדש". "אתה חי במדינה שמנסה להתנהג כאירופית, אבל בבסיס של הבסיס, איפה שצריך לדאוג לקיומנו, יש אנשים שלא רוצים שנהיה פה. אין ברירה. אם המדינה רוצה להמשיך להתקיים היא צריכה להשקיע ולשלם גם מחירים אישיים, וחיילי המילואים התגלו במלוא עוצמתם. חטפתי צעקות מכאלה שלא קראתי להם, כולל איומים. לכן, ייקח כמה זמן שצריך. כל מה שעשיתי מגיל 18 מתנקז לאירוע הזה, ובעיניי מדובר במלחמת הקוממיות השנייה. שגינו באשליה שהמאבק על קיום המדינה נגמר, וכעת אנחנו במקצה שיפורים, עוד אקזיט, עוד טיסה לחו"ל. מתברר שלא, לצערי".

גולני התחילה את הלחימה בלבנון בכפר מארון א־ראס, שם איבדה הסיירת שניים מחייליה. משם המשיכה החטיבה לכפר נוסף, וכשהיינו שם - אלה היו הפינישים האחרונים של הקרבות. אין בית שלא טופל, ונראה שעבודות השיקום במקום, אם יהיו כאלה, ייקחו זמן רב.

"לא יודע כמה זמן יהיה לנו שקט אחרי שהכל ייגמר", אומר סא"ל תורג'מן, "אתה יכול לראות בעצמך את הכפר. רק לנקות את הפסולת והבתים שקרסו, ייקח להם אולי שלוש שנים. אם הם יחשבו להרים שוב את תשתיות הטרור, אני מקווה, כאזרח וכמג"ד, שצה"ל והמדינה יפעלו שהדבר הזה ייגמר בכלל".

אפשר להסיר את האיום הלבנוני לתמיד?
"עם ישראל נלחם כבר 2,000 שנה ורק האויב מתחלף. אנחנו כעת בשלב המומנטום, צריך לגמור את העסק. אמרתי הרבה פעמים ללוחמים שבהתחלה קראו לזה מלחמת לבנון השלישית, ולדעתי הנרטיב והסמנטיקה צריכים להיות שונים, זו צריכה להיות מלחמת לבנון האחרונה. ברגע שאמרת שלישית, אתה מצפה שתהיה גם רביעית. צריך לדאוג שלא תהיה עוד מלחמה. נגמור את הסיפור, נרסק את האויב ונעיף אותו לאן שצריך כדי שהחבר'ה בשתולה יחזרו בלי עננה של '7 באוקטובר' מעל ראשיהם".

אל מרכז הכפר הגיע רכבו של סא"ל רן טיניקיג'יו, המכונה טריג'. חייליו עוד טיהרו אזורים בחלק המזרחי של עייתא א־שעב. בזמן ששוחחנו מטוס חיל האוויר הפציץ את שוליו של הכפר הנוצרי קאוזה, שאליו ברחו חוליות של מחבלי חיזבאללה. טריג' התלוצץ עם המח"ט ואמר שאולי הגיע הזמן שהחטיבה תשפר עמדות ותתקדם צפונה, תגדיל את גבולות הגזרה שלה.

"נצטרך להגדיל אותם", אמר מאוחר יותר, ולא נראה שהוא צוחק. "את העבודה פה היינו צריכים להתחיל לפני חודש. מלחמה בלבנון בחודשים הקרים שונה ומורכבת, בטח כשהנחלים יתחילו לזרום. הזמנים קצרים והאויב נמצא כעת בתקופת חוסר יכולת ובלבול. שווה בנפשך יחידה טובה ככל שתהיה ששדרת המנהיגות שלה הושמדה בזמן קצר כל כך. הרי ארגוני טרור מאוד ריכוזיים. המ"פ והמג"ד נשארים באותו תפקיד הרבה שנים, וברגע שאתה לוקח את הדבר הזה - הניסיון הקרבי נשחק, והמוטיבציה והרצון של אנשים להילחם כמעט שלא קיימים. נראה שהם ויתרו על חבל הארץ הזה. לפחות ברמה הצבאית, אם לא נלחץ על הגז כעת, נצטער על זה בעשורים הקרובים. עכשיו, בעלות יחסית נמוכה, נצליח לצבור עוד הרתעה ונגרע עוד יכולות מהאויב".

עמדנו בלב הכפר לצד בתים שאיבדו את צורתם המקורית. קפה ג'אד לא יקבל בקרוב לקוחות, וזה לא מצחיק, אפילו עצוב.

"אני גר בצפון. תמיד אמרתי שבניגוד לעזה ולסוריה יכול להיות שיום אחד ניסע לעשות קניות בשוק של ביירות. העם בלבנון הוא אחר. הנוצרים רוצים להתחבר למערב, וצריך להגיד בקול שהעניין כאן הוא עדתי. השיעים הפכו להיות בעלי הבית, ומדינה מתוקנת, שרוצה להתקרב למערב, צריכה להתנהל אחרת. אין לנו איתם סכסוך גיאוגרפי ולא טריטוריאלי, אלא אידיאולוגי נטו. הם הרסו בעצמם את המדינה".

עצוב לראות מה נעשה בצידו השני של הגבול. על קירות בתי הכפר תלויות תמונות של שאהידים שנהרגו במלחמות קודמות, ובחוץ מפוזרים אין־סוף ספרי דת ותרבות שהגיעו היישר מטהרן והפכו לנפוצים אצל שכנינו. מה שיותר בולט זו ההערצה הגדולה למנהיג חסן נסראללה, שנקבר מתחת להריסות בביירות בסוף החודש שעבר. בכל בית אפשר למצוא תמונות שלו וציטוטים נבחרים, אפילו מפקד הכוח המקומי, שנשבה על ידי חיילי החטיבה, שאל את הקמ"ן רס"ן נ' אם הוא לפחות מעריך את המנהיג המנוח.

לפני שיצאנו מלבנון אספתי מהררי הפסולת שבכפר לוח שנה שנסראללה מפאר את עמודו הראשי, ובשאר חודשי השנה מופיע מיטב התעמולה של הארגון. טילים, תותחים ובטח שהדגל הצהוב. אני מקווה שלפחות סוכנו של המזכיר הכללי כבר עדכן את ההוצאה לאור שבלוח השנה הקרוב דוגמן הבית לא יהיה זמין.