431 לפני הספירה, אתונה. חלפה שנה מאז פרצה המלחמה. פריקלס ניצב על במת האבן, האוויר עמד כבד ממועקה ומצער. הקהל האזין לו בדממה, נושא נאום הספד לזכר הנופלים בקרבות הראשונים של המלחמה הפלופונסית בין אתונה לספרטה. פריקלס לא ידע שהנאום יהפוך לטקסט מכונן בהיסטוריה של הדמוקרטיה, של המערב. שמילותיו יהוו השראה נצחית למנהיגים, למצביעים ואפילו למורים להתעמלות.
הוא הביט באתונאים שלו. הם איבדו בנים, אבות, אחים - אך הם לא איבדו תקווה. "הם לא נעלמו, כי כל עוד אתונה עומדת - זכרם יעמוד איתה", אמר להם. "הם הקריבו חייהם לא עבור תהילה או הון, אלא עבור משהו גדול הרבה יותר - החירות שלנו. הם נלחמו לא רק עבורנו, אלא עבור הדורות הבאים. שמם ידובר כל עוד העיר תשרוד, ומעשי הגבורה שלהם יהוו השראה גם לאנשים שמעולם לא הכירו אותם... אל תתאבלו עליהם כי הם נעלמו, כבדו אותם משום שהם העניקו לנו משהו שלעולם אסור לקחת מאיתנו - את חירותנו. במותם חיזקו אותנו והעניקו לאתונה נשימה נוספת".
המלחמה הפלופונסית נמשכה שנים אחרי הנאום הזה. אתונה הוכתה ונפלה על ברכיה. מגפה חוללה בה שמות, ולקחה אפילו את פריקלס עצמו. המכה הסופית הגיעה ב־404 לפנה"ס, כשאתונה נכנעה לספרטה, חומותיה נהרסו וצי הספינות שלה הושמד. אבל המילים של פריקלס הן נצחיות וחשובות, ועדיין מהדהדות. קל וחומר בתקופה שלנו, שבה המערב כולו מאוים על ידי ציר רשע מופרע בעוד מנהיגת העולם החופשי, ארה"ב, מתנערת מתפקידה. פריקלס הבין משהו שהעמנואל מקרונים, הקמלה האריסות, היאיר לפידים וכל הפוליטיקאים הפרוגרסיביים והשפויים בשקל של העולם לא מבינים. גם אם זה היה דורס אותם עם משאית ונושך אותם באף - הם עדיין לא היו מבינים. אנשים צריכים להאמין שהם חלק ממשהו גדול יותר. אנשים צריכים לדעת שהם חלק ממשהו גדול יותר. שיש טעם לחייהם מעבר ל"נורמליות" ולשירותים לטרנסג'נדרים. "ככל העמים" זה פלקט.
20 באוגוסט, 1940, לונדון. וינסטון צ'רצ'יל עמד לפני הבית, ידיו נשענות על הדוכן. הוא ידע את המחיר הנורא של המלחמה. הקרב על בריטניה התחולל במלוא עוזו, וחיל האוויר המלכותי שילם בטובי טייסיו. כל כובד המלחמה רבץ על כתפיו, אבל הוא ידע, או חש, משהו פנימי גדול יותר. קול שאמר לו שלמרות החשכה הגדולה והסמיכה, למרות הכישלונות הצבאיים הקודמים מול הצבא הגרמני הטוב בהיסטוריה, יש תקווה.
"הם נתנו לנו הכל", התחיל. "קומץ אנשים, מול אויב שהחשיך את השמיים. הם טסו החוצה, יום אחר יום, לתוך הסערה, אל תוך האש והפלדה, והם לא נרתעו". צ'רצ'יל עצר, הרים עיניו אל חברי הפרלמנט והביט בפניהם חרושות קמטי דאגה. "מעולם בהיסטוריה האנושית לא חבו רבים כל כך הרבה כל כך למעטים כל כך. הקרב רחוק מלהסתיים, אך הם, המעטים, נתנו לנו סיכוי. הם שמרו על השמיים חופשיים. הם שמרו על התקווה חיה".
צ'רצ'יל עוד לא דיבר על ניצחון. זה היה מוקדם מדי. אבל הוא ידע. "הם נלחמו באומץ," אמר, קולו שקט כעת, כמעט לחישה. "ובכך, הם הדליקו להבה שאיננו יכולים להרשות לה לכבות". צ'רצ'יל הפך מילים לנשק. בזמן שהנאצים הפציצו את לונדון, הוא היה סלע בלב הסערה. עם סיגר וכוסית ג'וני ווקר, הוא הזריק תקווה לעורקי האומה. דבריו על "רבים כל כך שחבים למעטים כל כך" הם לא סתם משפט - זה כמו לקחת את כל הגבורה, התקווה והנחישות של בריטניה ולדחוס אותן לתוך פצצת אטום מילולית. צ'רצ'יל לא רק דיבר, הוא נתן לבריטים סיבה להמשיך להילחם כשכל הסיכויים עמדו נגדם, והחזיק את העולם המערבי על הגב. הוא עמד מול פרלמנט מלא אנשים שפחדו שהיטלר עומד לדפוק בדלת בכל רגע, ובמקום לבכות או להיכנע הוא גרם להם להאמין בניצחון. צ'רצ'יל העניק לבריטניה ולמערב את התקווה שהיתה חיונית להישרדותם.
דור הילדים שלנו, דור הסמארטפון והטיקטוק, דור הפרעות הקשב והסחות הדעת, הוא דור של אריות. הדור שמתקן ושיתקן את מה שההורים לא השכילו לשמור. הדם הזורם בעורקיהם הוא דם אבותיהם שנלחמו עבור הארץ הזו
ישראל 2024. שנה למלחמה, המעגל כמעט נסגר. הרגנו את סינוואר, אבל החטופים עדיין שם. ידנו על העליונה, אבל המלאכה לא תמה. באוויר יש ריח של מלחמת עולם שלישית. האמריקנים מבינים זאת, להערכתי, אבל בהכחשה. לכן הם מפריעים ומעכבים. למלחמת העולם השנייה הם נכנסו רק אחרי פרל הארבור. בינתיים, בנימין נתניהו מוביל את עמו ואת המערב, משום שרק הוא מבין, מכיר והכין את עצמו לתפקיד ההיסטורי ברגע המסוים הזה בתולדות האנושות ועם ישראל. לרגע הצ'רצ'יליאני. ואני מאמין שבתוך תוכו, גם הרל"ביסט האדוק ביותר יודע שברגע הנתון הזה בהיסטוריה, נתניהו הוא האיש הנכון במקום הנכון. האלטרנטיבות מגוחכות במקרה הטוב ומסוכנות במקרה הרע.
לפני 2,500 שנה, כשפריקלס נאם לפני עמו על אומץ, אובדן וניצחון, יהודה היתה פחווה פרסית ושבי ציון חזרו מבבל תחת הצהרת כורש. אז הפרסים היו בחבר'ה הטובים. אתונה, על כל תהילתה, נפלה על ברכיה. העיר פיזית נותרה, אך נשמתה הקדמונית אבדה לנצח. לפני 84 שנה, כשצ'רצ'יל נאם בפרלמנט, 6 מיליון יהודים היו בדרך להשמדה המונית. ואילו כאן, בישראל של המאה ה־21, צאצאי הגולים שחזרו מבבל, צאצאי השורדים, האומה שמעולם לא נטשה את זהותה, נלחמים על קיום המדינה היהודית.
זה דור תקומה אמיתי, שבגופו מגשים הלכה למעשה את המילים הנצחיות של פריקלס ושל צ'רצ'יל. בעוז רוחם ובהקרבתם, הנופלים אפשרו ומאפשרים את הקיום הפיזי והרוחני של עם ישראל. דור הילדים שלנו, דור הסמארטפון והטיקטוק, דור הפרעות הקשב, הוא דור של אריות. הוא מתקן ויתקן את מה שההורים לא השכילו לשמור. הדם הזורם בעורקיהם הוא דם אבותיהם שנלחמו עבור הארץ הזו. בנינו הלוחמים בסדיר, במילואים ובקבע לא נלחמים עבור תהילה מפוקפקת, או עבור בצע כסף או סדיזם - הם נלחמים על הקיום. על הזהות. על הבית. הם נלחמים על הזכות להתעורר מחר ולראות את הזריחה מעל האדמה שלהם. הם נלחמים כדי לשחרר את אחיהם משבי נורא. הם נלחמים על נצח ישראל. הם לא מבקשים הרבה - אבל הם ייתנו הכל.
המלחמה הזו, שהצילה אותנו ממלחמת אזרחים, תיחקק בהיסטוריה בגלל הרוח. בגלל רוח הלוחמים ומשפחותיהם, בגלל רוח האומה שנלחמת על חייה ותנצח. הלוחמים הצעירים האוחזים בנשק, אנשי המילואים שעוזבים את חייהם, הנופלים הגיבורים - הם התגלמות חיה של היסטוריה שנמשכת מדוד המלך ועד ימינו. עם ישראל חי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו