השחמט עם איראן: תגובה חייבת לבוא

מדינה ריבונית אינה יכולה לעבור לסדר היום על מתקפות הטילים האיראניות. אי תגובה תיתפס כחשש מלהגיב, או כחוסר יכולת אמיתית לפגוע באיראן באופן משמעותי מבלי להיגרר למלחמת גוג ומגוג, שיש בממשלה כמה שרים המייחלים לה.

אבל התגובה הישראלית צפויה מאוד, והוויכוח (מתקני הגרעין, תשתיות או סמלי שלטון) כבר מתקיים בשבועות האחרונים בכל פרלמנט־יום־שישי המכבד את עצמו. השאלה הבאה, הנבדקת באותם פרלמנטים, היא מה תהיה תגובת הנגד האיראנית, עד כמה היא תכאיב לנו וכמה תעלה לנו.

ישראל צועדת לקראת מעשה ידוע מראש ולתגובה צפויה ומאיימת, כאנוסה על פי הדיבור. תגובתנו יכולה להיות מתוחכמת, כך שרק יודעי דבר יידעו עד כמה היא מזיקה באמת למנוולים, והיא יכולה לפגוע כך שכל תינוק של בית רבן יבין בדיוק עד כמה רעה יכולה להיות פגיעתנו. העולם כבר לא יזכור באיזה שלב אנחנו שרויים בספר ההתחשבנות, ובצביעותו המרגיזה יראה בכל קורבן - תינוק, אישה או זקן - אזרחים תמימים שהאכזריות הישראלית התכוונה דווקא אליהם וכיוונה לראשיהם את הטילים המדויקים כל כך שלנו. המעגל החדש, שבו אנו מוצאים עצמנו מאז 13 באפריל, ואשר בו סיפרנו לעצמנו כי לא נימצא משום שאיראן תעדיף תמיד לשגר אלינו את שלוחיה ולרחוץ בניקיון כפיה, עלול להיות יקר מאוד בדם ובדמים, ארוך מאוד ומסוכן.

לפני שאנחנו מצטרפים בעיניים פקוחות למעגל נוסף של מלחמת אין ברירה, עלינו למצות את האלטרנטיבות. איראן של האייתוללות אינה רוצה בשלום עם ישראל, אינה מוכנה להכיר בקיומה, ומעוניינת לראות בהיעלמותה. ממש כמו שלוחותיה מחמאס ועד החות'ים, דרך חיזבאללה והמיליציות העיראקיות. אבל גורם בכיר מאוד באזורנו שאל אותי לאחרונה, אם ישראל תהיה מוכנה לשקול הידברות עקיפה עם איראן. אמרתי לו כי אישית, אני מסופק מאוד אם יש שם עם מי לדבר ועל מה לדבר. והרי לא ננסה להגיע איתם לפשרה שלפיה רק חצי המדינה היהודית תלך לעזאזל... הוספתי כי מי שהצליח לשכנע את טראמפ להוציא את ארה"ב מן ההסכם עם איראן, יתקשה לקיים בעצמו קשר כזה או אחר איתם.

לא היו לבן שיחי מילים טובות על המשטר האיראני. הוא הציג בפניי את האתגרים הקשים שבפניהם עומד המשטר, הציע שלא נזלזל בפיקחותם של כמה מן המנווטים כיום את איראן, הוסיף כי הרחוב הפרסי הוא האיום הגדול ביותר על האייתוללות והרחוב סובל, משווע לשינוי, מחפש עילות להתססה ועשוי, אולי, להצליח.

הדובר אמר כי יש נושאים לא מעטים שישראל ואיראן יכולות לדבר עליהם, מן השאלה הוותיקה של צינור הנפט, שנותרה פתוחה מאז 1979 ושמציקה לאיראנים, ועד שאלת גורמי הפרוקסי ובלימתם באמצעות ראש הנחש. ארה"ב חשובה מאוד לאיראן, וישראל מוכיחה, שוב ושוב, את קרבתה המיוחדת למעצמה הגדולה. יש לכך חשיבות בעיניהם, האייתוללות, וישראל אינה מנצלת זאת ואולי גם אינה מודעת להקשר זה.

הוא מסכים כי זכותה של ישראל להגיב על התקיפות האיראניות, וכי רצוי שהתגובה תהיה כזו שתמנע תגובות אלימות וקשות, אבל כנראה אין חיה כזאת, ואולי יהיה יעיל הרבה יותר לנסות תגובה ממין אחר. במאזן שבין ישראל לאיראן, תורנו לעשות את הצעד הבא במשחק השחמט שהמציאו הפרסים. זוהי הזדמנות, וכל מה שהאיראנים מפללים לו הוא שהתגובה לא תהיה אחת מאלו הנידונות בפרלמנטים של יום שישי. לדבריו, ארצו תהיה מוכנה להיות איש הביניים, והיא לא תהיה היחידה שתעמוד לרשות ישראל, אם יוחלט להמתין עם התשובה האלימה, ולפעול בדרך הפוכה. הסיכוי אינו ענקי, אבל האופציה השנייה עלולה להביא למבוי סתום.