לפני 50 שנה, בסתיו 1974, תרגמתי בפעם הראשונה את הספר "בית קטן בערבה". בהוצאת הספרים אמרו שהוא קלאסיקה אמריקנית, ושאין ילד או ילדה בארה"ב שלא מעריצים את הגיבורה שלו, לורה אינגלס, ששמה בדיוק כמו שם הסופרת, אבל בישראל עדיין לא ידעו על כך דבר.
פחות מחמש שנים אחר כך, בחג הפורים, כל הילדות שהכרתי ביקשו אותה תחפושת בדיוק: שמלה תכולה או ורודה עם פרחים זעירים, סינר לבן מגוהץ למשעי, כובע של בובה שנקשר בסרט מתחת לסנטר, נעליים גבוהות עם שרוכים וסלסילת קש או זר פרחי בר. הסדרה האמריקנית שנעשתה על פי הספר שודרה מדי שבוע בערוץ הטלוויזיה היחיד של ישראל, ולא מעט בזכותה זכה גם הספר להצלחה מסחררת.
הסדרה, הספר, השמלות, הסיפור - כולם ייצגו עולם פשוט ותם, מרגיע ומתוק כמו הדבשה שאמא של לורה ציפתה בה את תרנגולת הבר לפני שהכניסה לתנור העצים וכמו צליליו הענוגים של הכינור שאבא שלה ניגן בו ליד המדורה. אמא דיברה תמיד בקול שקט ונעים ולא הרשתה לומר מילים "לא מנומסות", אבא היה חרוץ, בעל ידי זהב וחביב על הבריות, ואילו שלוש הבנות - מרי, לורה וקרי הפעוטה - התנהגו תמיד למופת. אמנם בתוך ליבה לורה היתה קצת מרדנית, ולפעמים גם קינאה טיפ־טיפה באחותה הגדולה, אבל היא ידעה היטב שאסור לילדות קטנות לדבר אם לא פנו אליהן, שלא יפה להן לבכות, ובשום אופן אסור להן להתווכח או לצעוק.
הדברים היו ברורים כשמש בצהרי יום: האנשים שבאו לכבוש את המערב היו מלאי כוונות טובות, צנועים ונחמדים, האינדיאנים היו פראיים ומפחידים, והצבא שמר על המתיישבים מכל רע. יום אחד לורה ראתה איש שכולו שחור, שחור ממש! היא נבהלה מאוד, אבל נרגעה כשהתברר לה שהוא רופא שבא להציל אותה ואת משפחתה מקדחת הביצות. ברוח זו בדיוק היה הסיפור הזה הסמל המובהק ביותר של האתוס האמריקני.
ללכת שבי אחריהם
לא במקרה. "בית קטן בערבה" ראה אור בשנת 1932, בשיאו של השפל הגדול. בארה"ב שררה אווירת נכאים. אנשים איבדו בן־לילה את בתיהם ואת פרנסתם, ואיתם אבד להם גם האמון ברשויות ובהנהגה. חלום השפע האמריקני קרס. שנים אחדות קודם כיתתה לורה אינגלס וילדר את רגליה בין המו"לים בניסיון לשכנע אותם שיפרסמו את יומני הילדות שלה. כולם סירבו. עתה, בתקופה המדכדכת ששיוועה לעידוד, קיבלה על עצמה בתה הבכורה של אינגלס לערוך את הזיכרונות.
התוצאה היתה סיפור אופטימי וחמוד, שהזכיר לאמריקנים את הערכים האבודים שהם השתוקקו להחיות מחדש. סוף־סוף נמצא המו"ל המתאים, ו"בית קטן בערבה", השלישי בסדרה שכתבה אינגלס וילדר, הפך לרב־מכר חסר תקדים.
"כל ילד וילדה שיקראו את היצירה הזאת ירגישו שהם נעשים עשירים יותר, בזכות התיאור המעולה והנאמן של החיים החלוציים בערבה רחבת הידיים, ובזכות הערכים האנושיים החמים העולים מכל דף", היללו המבקרים. החברה האמריקנית, שהיתה זקוקה נואשות לסמלים של יציבות, מצאה נחמה בסיפור המתוק הזה, הכתוב בלשון פיוטית יפהפייה. הקוראים הלכו שבי אחר תיאורי המסע המפרך בעגלה מחופה הברזנט, בסופות הקרות, בשמש הלוהטת ובנתיבי המים שרחשו זבובים ויתושים.
הם התענגו על השירים הישנים ששמעו אי־פעם בילדותם, נזכרו במאכלים הפשוטים מהעבר החלוצי, במיוחד בבישולים לכבוד החגים. עולם שלם, שהיה או לא היה כך או לגמרי אחרת, אולי רק נחלם יפה כל כך, אבל האמריקנים התגעגעו אליו כל כך בשעותיהם הקשות, חזר אליהם לפתע במילותיה הרכות של ילדה קטנה ותמה. אבל היתה לסיפור הזה משמעות עמוקה וחשובה פי כמה: בין השורות התעורר לחיים הסיפור הלאומי הגדול, שדומה שהיטשטש נוכח המצוקה.
"בית קטן בערבה", והספרים האחרים בסדרה, החזירו לאמריקנים את ההוד וההדר של כיבוש המערב בידי האדם הלבן. עוצמתו של הספר נבעה בעיקר מכך שאף שהוא שופע תיאורי טבע פיוטיים ושזור הרפתקאות ודרמות קטנות מושכות לב, ברור לכל כי הוא ריאליסטי לעילא ומבוסס על סיפורה האמיתי של משפחת אינגלס. עוד סיבה שבגללה הפכה הסופרת האלמונית לכוכבת נערצת, למלכה הבלתי מעורערת של ספרות הילדים האמריקנית. האמריקנים הרגישו שהיא פרסה מעל לראשיהם המושפלים כילה מגוננת, ארוגה מעשה יד, מתחרה עדינה.
של מי הארץ
אלא שבשלמות הזאת היו קרעים קטנים, והם הלכו והתרחבו. אחרי מלחמת העולם השנייה עבר המערב פירוק והבניה מחדש. זמנו של הקולוניאליזם עבר, תנועות שחרור ניהלו מאבקים באפריקה ובאסיה, והחברה האמריקנית התחילה להתמודד עם הצדדים האפלים של עברה.
התהליך נמשך כמה עשרות שנים. אט־אט החל להישמע סיפור התקופה מנקודת המבט הילידית, של השבטים האינדיאניים שנכחדו או גורשו באלימות מאדמותיהם, וכונסו בשמורות שהרסו את אורח חייהם והסבו להם נזקים אדירים בגוף ובנפש. טיפין־טיפין פינו המערבונים הקלאסיים את מקומם לסרטים שמנכיחים את הילידים כבני אדם ולא כניצבים סטריאוטיפיים נלעגים. בזה אחר זה פורסמו ספרים, סרטים וסדרות טלוויזיה שאילצו את האמריקנים להתמודד עם עוולות העבדות ואפליית השחורים.
עד שהשינוי האיטי הזה התחיל לקרות נמכרו בארה"ב ובעולם כולו עשרות מיליוני עותקים של "בית קטן בערבה". אבל כבר בשנות ה־70, כשהספר יצא לאור לראשונה בעברית, נקראו קטעים מסוימים מתוכו בתחושה מסוימת של אי־נוחות, אם לא למעלה מזה. בתחילת הספר שואלת לורה את אמה למה היא לא אוהבת אינדיאנים. כי אני לא אוהבת אינדיאנים, משיבה האם, והילדה לא מסתפקת בתשובה הזאת. אבל זאת לא ארץ של אינדיאנים? היא שואלת, ומקשה: אם את לא אוהבת אינדיאנים, למה באת לארץ שלהם? האם עונה שהיא לא יודעת אם זאת ארץ של אינדיאנים או לא, ובכל מקרה איש אחד מהממשל בקנזס, היא אומרת, הבטיח לאבא שהאינדיאנים לא יישארו כאן עוד זמן רב.
הסיפור מסתיים בכך שהממשלה מאלצת את לורה, הוריה ואחיותיה לעזוב את הבית היפה שבנו בערבה, כי הם התיישבו בשטח שהיה שייך לשבט האוסייג', וכבר נועד להיות בעתיד שמורה.
התיאור של האב בתחילת הספר, כשהמשפחה הגיעה לשם וקבעה שם את משכנה, כי הערבה היא "ארץ רחבת ידיים וריקה" לא היתה מדויקת, בלשון המעטה. היא היתה אמנם ריקה מחלוצים, אבל אינדיאנים רבים גרו שם וניהלו חיי קהילה שלמים.
דוגמה מובהקת אחרת - לאורך כל הספר לורה משתוקקת לקחת לעצמה "פאפוז", תינוק אינדיאני (בתור צעצוע? תינוק מאומץ? חיית מחמד?). ממש לפני שהיא ובני משפחתה עוזבים את הערבה הם מתבוננים בשורה ארוכה של בני השבט המקומי החוזרים אל אדמתם, וסוף־סוף היא רואה תינוק כזה. היא מתרגשת, מבקשת, מתחננת: תנו לי אותו. הוריה כועסים עליה, אבל לא מבהירים לה בכלל שמדובר בילד של משפחה אחרת. ברור. אחרי הכל, שנים אחדות קודם עוד מותר היה לחטוף תינוקות כאלה ולהרוג אותם, במסגרת מה שהצטייר כמאבק לגיטימי על השליטה באדמה. הילדה התמימה אולי אינה גזענית כמו השכן שטוען ש"אינדיאני טוב הוא אינדיאני מת", אבל היא מייצגת גישה קולוניאליסטית קלאסית.
לזכותה של אינגלס יש לציין כי כבר בשנת 1952 היא הודתה שלא הבינה את המציאות כפי שהיא, וכי הארץ לא היתה ריקה כפי שנראתה לה, וגם אישרה לתקן את מה שהגדירה "טעות" במהדורות החדשות של הספר. אבל היופי הסוחף של "בית קטן בערבה", והגעגוע שהוא עורר בקרב ציבורים רחבים כל כך באמריקה ובעולם לעבר של האומה, זה האמיתי או המדומיין, התמים או המיתמם והמוכחש, נותרו בעינם. כך או כך, הוויכוח סביב הספר, אם היה בכלל, נשמע בקול ענות חלושה.
תעשיית העלבונות
בסוף המילניום התהפכה הקערה. האווירה בארה"ב השתנתה מן הקצה אל הקצה. במבט מהיר אפשר לראות איך הדברים התגלגלו: בשנות ה־50 של המאה שעברה שלטה תרבות פרוורים סכרינית. אבא'לה יוצא השכם בבוקר, נוהג במכונית ענקית באוטוסטרדה וחוזר מהעבודה רק אחרי החשיכה. אמא'לה, עם זנב סוס בלונדיני, עקבים גבוהים וסינר פרחוני מגוהץ על השמלה התפוחה, מטפלת בשניים או בשלושה ילדים תכולי עיניים ואופה פאי תפוחים מושלם, ועל ביתם המטופח מתנוסס דגל הפסים והכוכבים. אחר כך השסע בעקבות מלחמת וייטנאם, הלם פרשת ווטרגייט, הבוץ של המלחמות הרחק מהבית והקרע בעקבות הפיגוע המחריד במגדלי התאומים. במחוזות הליברליים שגשגו בינתיים שני זרמים שהושפעו מהוגי דעות אירופאים: פוסט־קולוניאליזם ופוליטיקת הזהויות.
ובאמריקה כמו באמריקה - הכל גדול, מוגזם כמו המנות בדיינר וצעקני כמו תוכניות הריאליטי בטלוויזיה. וכך, בד בבד עם התופעות החיוביות שהולידו השינויים החברתיים - ספרים, סרטים וסדרות טלוויזיה שהשמיעו לראשונה את הקולות המושתקים של השחורים, הילידים והמהגרים, ואשר חשפו את עוולות העבר - התפשטה תרבות חדשה של ביטול והחרמה.
המוטיב המרכזי של התרבות החדשה הזאת הוא העלבון, שלמרבה הגיחוך בשמו מותר להטיח עלבונות באחרים. הראשון שהוכפש היה "אוהל הדוד תום" (ולמעשה, "הבקתה של הדוד טום"). במשך שנים מאז יצא לאור ב־1852 נחשב הספר הקטן הזה ליצירה פורצת דרך, שהשפיעה רבות על דעת הקהל בארה"ב במאבק נגד העבדות, ואף דרבנה את חיילי הצפון לצאת למלחמת האזרחים. פחות מ־100 שנים אחר כך הפך הצירוף "דוד תום" לכינוי גנאי, אשר הודבק לכל מי שנחשד ב"התחנפות לממסד הלבן". ברוב המקרים מדובר בשחורים שהצליחו לשבור את תקרת הזכוכית ולהגיע למעמד של כוח והשפעה.
הבאים בתור היו "תום סוייר", ועוד יותר ממנו "הקלברי פין", שתי יצירות מופת של הסופר הדגול מרק טוויין. ועוד היד נטויה. קשה להשתחרר מהרושם כאילו יושבים אי־שם, אולי בקליפורניה או בניו יורק, חברים חמורי סבר באיזשהו בית דין דמיוני, וכמו אבות־אבותיהם שהאמינו כי אלוהים מינה אותם לנושאי הלפיד של הערכים האמריקניים הישנים, הם משוכנעים עתה שכוח עליון הטיל עליהם את המשימה הקדושה לטהר את ספרות הילדים האמריקנית מכל זכר לכל מה שלא מקובל עליהם.
אפשר היה לצחוק קצת על הצדיקים האלה, שהשליכו לפח את רוב מעשיות האחים גרים באשמת שוביניזם גברי, אכזריות ואימה, החרימו את טוויין ורבים אחרים ובחרו לשלול מדורות שלמים של ילדים את הזכות להכיר מקרוב את הקלאסיקה המערבית ולדלדל את בסיס הידע שלהם, אלמלא התייחסו לעצמם ברצינות נלהבת כל כך. ב־2018 הודיע איגוד הספריות של ארה"ב כי הוא מסיר את שמה של לורה אינגלס וילדר מהפרס הספרותי החשוב ביותר (שנקרא עד אז על שמה), בנימוק שספריה מכילים ביטויים של תפיסות סטריאוטיפיות שאינן מתאימות ל"ערכי האיגוד".
גן עדן לצדקנים
"ספריה של לורה אינגלס וילדר היו וימשיכו להיות משמעותיים לקוראים רבים", נכתב בהודעה שהוציא הארגון, "אף על פי שעבודתה של וילדר תופסת מקום מהותי בהיסטוריה של ספרות הילדים וממשיכה להיקרא היום, ועדת ספריות הילדים נאלצה להיאבק בחוסר העקביות בין המורשת של וילדר לבין הערכים המנחים אותה, של הכלה, יושר וכבוד, ובחרה להגיב באמצעות שינוי שמו של הפרס הנושא את שם הסופרת".
לכאורה יש כאן החלטה ערכית סבירה. למעשה, אפשר לשער שמה שוועדת הספריות נאלצה להיאבק בו הוא נזיפות צדקניות מצידם של גורמים בעלי השפעה. אלה לא הסתפקו בהסרת שמה של אינגלס מהפרס - הם דרשו גם לסלק את הספרים שלה מהמדפים. וזה אכן קרה. לא בכל הספריות והחנויות, אבל בחלקן. זאת ועוד: הליברלים החדשים צדקנים ומתחסדים בדיוק כמו השמרנים הקיצוניים שהם אוהבים כל כך לתעב. אלה ואלה לוקים באותו עיוורון מזיק. הם רוצים לצבוע את העולם בשחור ולבן, ולחלק אותו לטובים ורעים על פי העדפותיהם המדויקות. למעשה, הטענה כלפי אינגלס כי יצירתה מכילה סטריאוטיפים מגוחכת ממש לנוכח החשיבה הסטריאוטיפית שהם מציגים.
הערך החסר בשני הצדדים, אלה שמזדעזעים מנשיא שחור בבית הלבן ואלה שנעלבים בשם כל מיעוט בעולם, הוא מורכבות. הם פשוט לא מבינים כי ספרות אינה שלט חוצות או פרסומת בטלוויזיה, וכי השטחיות והדוגמטיות הן האויבות המסוכנות ביותר של הספרות. הדוגמה המגוחכת ביותר בהקשר הזה היתה ההיסטריה שהפגינו סטודנטים בוושינגטון כאשר המרצה שלהם, בעצמו מהגר, דיבר איתם על הספר "אל תיגע בזמיר". מדובר בספר שהיה בזמנו אות ומופת למאבק נגד אפליית שחורים, אבל הם זעקו שהוא מצטט ספרות גזענית ודרשו להשעות את המרצה ההמום.
הצצה חטופה ברשימת הספרים שארגונים שונים הסירו מהמדפים, החרימו או דרשו לערוך מחדש מגלה קלאסיקות כמו "התפסן בשדה השיפון", "קן הקוקייה" ו"על עכברים ואנשים". אפילו כמה מחזות של שייקספיר נכנסו לרשימה המטורללת הזאת, וקשה להבחין מי משני הצדדים - צדקנים משמאל או מימין - אחראי יותר מהשני לכך שהיא נראית כמו בדיחה עצובה בלי סוף ובלי תכלית. די אירוני שבעידן שבו הברבריות משתלטת על כל חלקה טובה ודורסת את התרבות ברגל גסה, באים הצדקנים והופכים אותה לסמרטוט דקיק שקל מאוד לדרוך עליו.
ומשום כך, כשפנו אלי עורכות ספרי הילדים של הוצאת זמורה בבקשה שאערוך מחדש את התרגום ל"בית קטן בערבה", חשבתי שנכון להזהיר אותן מפני אותה מגמה שנדבקנו בה גם בישראל. הן שאלו, ובצדק, מה אני משיבה לכל המזועזעים מהקטעים הבלתי תקינים פוליטית בספר, והנה מה שעניתי:
ילדים הם קוראים חכמים. מוטב לאפשר להם להיחשף לספרות מגוונת, גם כזאת שמעוררת אצלם שאלות מוסריות, ולא לצנזר להם את החיים. ילדינו חיים במציאות סבוכה. הם שומעים ורואים כל מה שקורה מסביבם ומבינים הרבה יותר ממה שנדמה לנו, ומה שכתוב בספר התמים הזה הוא אפילו לא קצה־הקצה של הדברים שהם יכולים לשמוע כל בוקר בכל מקום. אז אולי עדיף לא לשקר להם בתירוץ שאנחנו מגוננים עליהם. אולי עדיף להתייחס אליהם בכבוד, ולא לחסום בפניהם את העושר העצום שמציעים להם הספרים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו