"כדי לסגור מעגל חזרתי לכל ההודעות שקיבלתי, גם כשידעתי שזה נגמר רע": אלמוג בוקר אוסף את השברים

מאוד מתבקש להיפגש עם אלמוג בוקר בתחומי עוטף עזה. אין כנראה אף איש טלוויזיה שמזוהה כמוהו עם אזור מסוים, חבל ארץ שאליו הוא מחובר בנימי נשמתו - על המסך ומחוצה לו. אבל את החיים קשה לתכנן. תחילה קבענו בזיקים - הקיבוץ שאותו עזב ב־7 באוקטובר. אחר כך הוא שינה את הלוקיישן למקום מגוריו הנוכחי בקיבוץ שבמרחב אשקלון, אבל ברגע האחרון הוקפץ בוקר להתארח בתוכנית הבוקר, ופגישתנו התמקמה בבית קפה פסטורלי בגזרת עוטף אולפני הרצליה.

בכניסה עצרו אותו שתי נשים. "אם אתה פה, אני יכולה להרגיש בטוחה?", שאלה אותו אחת מיושבות בית הקפה. "תקשיבי, אני חייב להגיד לך שבכל מקום שאני מגיע אליו - יש אזעקות, אז קחי את זה בחשבון", השיב בחיוך, "אני מזהיר אותך".

חלפה שעה. צליל אזעקה מתכתי קטע את הראיון. במרחב המוגן של בית הקפה (שהוא ממש לא מוגן ובטוח, אבל שיהיה) בוקר היה כוכב השיגור. כמעט כל הנוכחים שלחו מבטים, ניגשו לשאול שאלה, התבדחו איתו, וביקשו סלפי או ניתוח אסטרטגי שלו על היכולת הרקטית של חיזבאללה.

"האמת, החלום שלי בכלל היה להיות כדורגלן", הוא מגלה, "אבל כשהפסדתי לאחיות שלי במשחקים בחצר ביתנו בבאר שבע - הבנתי שזה לא יקרה. אחר כך חלמתי לשדר ב'שירים ושערים', ואז הבנתי שספורט זה מגניב, אבל זה לא החיים.

"יום אחד שאלתי את אמא שלי, 'למה כשמדברים בחדשות על דוח העוני השנתי - תמיד מצלמים מקרר ריק בירוחם או בדימונה? מה, אין עניים בתל אביב?'. הייתי תמים. היא הסבירה לי שיותר פשוט להציג תמונת עוני ממקומות הממותגים כעוני. זה לא שאין עוני בתל אביב, אבל היא לא נתפסת כמקום עני. באותו הרגע החלטתי שאהיה עיתונאי כדי שאוכל להראות דברים אחרים וחיוביים על באר שבע והנגב. זו הסיבה שבחרתי במקצוע".

בוקר (45) שירת בחיל השריון ולאחר מכן למד תקשורת במכללת ספיר, כתב במקומון וב"מעריב", ואז שימש 17 שנה כתב אזור הדרום בחדשות 10 ובחדשות 13. ברשת הגיש תוכניות אקטואליה ורצועות יומיות, ובחודש שעבר עשה מעבר דרמטי למתחרים מערוץ 12.

"לא חלמתי להיות מגיש. להפך, במובן מסוים חשבתי שאני לא מתאים. אחרי שהבנתי שדרך הגשה אוכל להשפיע יותר, ממש רציתי תוכנית משלי. זה התחיל רע, עם תוכנית בימי שישי שלא הצליחה. הייתי לא טוב. יש הבדל גדול בין לעמוד ולדבר עשר דקות בשידור בשטח לבין להגיש תוכנית. לא ידעתי אפילו מאיפה להסתכל על המצלמה. זה באמת היה נורא, וקיבלתי ביקורות שפגעו בי ושברו אותי. אבל עם השנים צברתי ניסיון, קיבלתי ביטחון, הגעתי מוכן לשידור והשתפרתי. יגיע שלב שאני אגיש ב־12, אבל זה לא דחוף לי ולא לחוץ. באתי למקצוע העיתונות ממקום של שליחות, לשים את הנגב והפריפריה במרכז, ואני יכול לעשות את זה בצורה יותר רחבה ומשמעותית בפלטפורמה כמו 12".

איך חווית את המעבר לערוץ האחר?
"בשבוע הראשון הייתי בלחץ מטורף. קצת כמו כיתה א'. בבית הספר הייתי הילד הכי נמוך בכיתה. לא הייתי מוחרם, אבל בגלל שהייתי נמוך בגילים האלה של כיתות ז'-י', אז לא יכולתי לצאת עם חברים, כי הם היו מתגנבים לפאבים ובגלל שהייתי הכי קטן מייד זיהו שאני קטין. בשבוע הראשון ב־12 קיבלתי פלאשבק של הלבד הזה. למזלי, קיבלו אותי ממש יפה, וחודש אחרי המעבר אני מבין שזה באמת היה הדבר הנכון לעשות".

הילדים צריכים חיבוק

בוקר מתגורר בקיבוץ זיקים משנת 2007, אבל לדבריו לקח לו עשר שנים עד שקלט באמת היכן הוא גר: "אני חייב לומר שלא הבנתי מה זה החיים בעוטף עזה עד 2017. רק כשזה נוגע בילדים שלך - אתה באמת מבין. ניסו למכור לנו שהסיכוי למות בתאונת דרכים יותר גבוה מהסיכוי למות מרקטה. אבל זה לא הסיפור של הפגיעה הפיזית, אלא הפגיעה הנפשית והתחושה שהילד שלך חי בפחד תמידי.

"הבנתי את זה כשאימרי, הבן הבכור, היה בכיתה א'. התאומים עומר ועילי היו בני 3. בוקר אחד הכנתי אותם למסגרות ופתאום היה צבע אדום באשכול - שזה 60 קילומטר מאיתנו. יש לי עמדת שידור בבית, אז יצאתי החוצה לשדר וסגרתי את דלת המרפסת כדי שהם לא ישמעו ולא ייכנסו ללחץ מיותר. כשנכנסתי חזרה הם כבר לא ישבו בסלון. הלכתי להכין קפה ואחרי כמה דקות הבנתי ששקט מדי. חיפשתי אותם בבית ומצאתי את דלת הממ"ד סגורה והידית ממש עד למעלה. פתחתי ומצאתי את אימרי יושב על מיטת המעבר של התאומים, שניהם יושבים משני צדדיו והוא מחזיק להם את הידיים חזק.

"שאלתי, 'מה אתם עושים?' ואימרי אמר: 'אמרת שהיה צבע אדום אז הכנסתי אותם לממ"ד'. בזמנו גם לא דיברנו איתם על זה ולא אמרנו להם מה צריך לעשות. ניסינו לשדר להם כאילו הם חיים במקום בטוח. זה תפס אותי בהלם. ואז, כשהסעתי אותם למסגרות, עומר בת ה־3 שאלה את אח שלה אם הוא יכול להישאר איתה בגן כדי לשמור עליה אם יהיה עוד פעם צבע אדום.

"וזאת הפעם הראשונה שהבנתי שזה מחלחל לילדים. עד היום, ואנחנו כבר שנה מחוץ לבית, שלושתם ישנים בממ"ד למרות שאנחנו מתגוררים עכשיו במקום בטוח. אין אזעקות, אבל הטראומה כל כך עמוקה. זה לא רק 7 באוקטובר, זו טראומה שמלווה אותם שנים. ולמרות הכל הם רוצים לחזור לזיקים".

עד כמה היית קרוב לתופת ב־7 באוקטובר?
"ההורים של אשתי, אילת, גרים במושב תקומה - בין נתיבות לכפר עזה - והזמינו אותנו אליהם לשמחת תורה. תכננו לצאת מוקדם בשבת בבוקר ולנסוע בשש או שש וחצי. בסוף החלטנו לצאת כבר בשישי אחר הצהריים. שמתי את הציוד של עמדת השידור באוטו ונסענו. קמנו ב־6:30 עם האזעקות ומייד עליתי לשידור והתחלתי לדווח.

"בוא נגיד שאם הייתי נשאר בזיקים, לא הייתי יכול... עזוב את הסיטואציה המטורפת של להיות שם (חברי כיתת הכוננות הניסו בקרב הרואי את המחבלים שפלשו מכיוון החוף והגיעו עד גדרות היישוב; נ"ו), לא הייתי יכול לצאת מהממ"ד, לא היה חשמל, לא היתה קליטה, לא יכולתי לשדר. לא הייתי יכול להיות רלוונטי לכלום. אבל בתקומה המשפחה כולה נשארה בממ"ד ואני העמדתי מצלמה בחוץ ושידרתי דרך הטלפון. כשהיה צבע אדום - רצתי למרחב מוגן ומייד חזרתי לשדר".

מתי קלטת מה באמת קורה?
"כבר ב־6:50 הבנתי. התקשרתי לאמנון זיו, קב"ט המועצה ותושב נתיב העשרה, שסיפר לי שהוא רואה מולו מחבלים נוחתים עם מצנחי רחיפה. סיפרתי על זה בשידור ופתאום קיבלתי רצף הודעות מכל היישובים צמודי הגדר - 'גם אצלנו', 'גם אצלנו', 'גם אצלנו'. עוד לפני 7:00 הבנתי את גודל האירוע. לא שזה 7,000 מחבלים, אבל כן הבנתי שמאות מחבלים חודרים לשטח ישראל. האסימון נפל לגמרי כשהתחלתי לקבל את ההודעות של 'תציל אותי'".

איך מגיבים לזה?
"אגיד את האמת, בהודעות הראשונות התעלמתי. חשבתי, אנשים מגזימים. מה זה 'תציל אותי'? איך אני אציל אותך? חוץ מזה, הצבא תיכף יגיע. שמעתי מטוסי קרב מעלי. אחרי שקלטתי את רצף ההודעות, התחלתי לחזור לאנשים והבנתי שהם לבד. אז ביקשתי שישלחו לי מיקומים והעברתי הלאה. בהתחלה רק לצבא, אבל לא קיבלתי תגובה וזה חוסר אונים מוחלט.

"החלטתי להשתמש במסך. דיווחתי על זה, ופתאום קיבלתי הודעה מקצין משטרה שאמר 'ראיתי אותך בטלוויזיה, שלח לי מיקום'. התחלתי להעביר לו הודעות שקיבלתי והוא ענה 'בדרך' ו'שולח צוות'. אפילו קיבלתי תמונה של ילדה בת 6 שחולצה מאחד היישובים בעקבות המיקום שהעברתי. מצד שני, קיבלתי מ־6:45 ועד הצהריים 341 הודעות של קריאות לעזרה. ראיתי רק 120 מהן בזמן אמת. בדיעבד הבנתי שחלק מהאנשים שכתבו לי נחטפו או נרצחו או איבדו חצי מהמשפחה שלהם.

"אבידע בכר מקיבוץ בארי חילץ את המשפחה שלי כשנתקענו עם האוטו בבוץ ב'דרום אדום'. רק כעבור יומיים קלטתי שהוא שלח לי 15 הודעות של 'תציל אותי' ולא ראיתי. אשתו נרצחה. הבן שלו נרצח לו מול העיניים. הוא איבד רגל. אני יודע שלא יכולתי לעשות כלום, אבל מצד שני גם לא הייתי שם כדי לענות לו שנייה ולהגיד לו 'מטפל', 'בודק', וזה גומר אותי. זה מפרק".

איפה היתה הדאגה לילדים שלך באותו היום?
"תבין, היו מחבלים מסביב לתקומה וגילינו את זה רק בדיעבד. לא ידעתי שאני משדר מתוך מושב שסביבו יש מחבלים שלא נכנסו רק כי לא הצליחו לפתוח את השער, ויתרו והמשיכו לנתיבות. הילדים שלי היו בממ"ד עם אילת, שכתבה לי בשלב מסוים בווטסאפ 'הילדים צריכים אותך. הם צריכים חיבוק'. נכנסתי לממ"ד, ואימרי (בן 13) שאל אותי מה קורה. כדי להרגיע אותו אמרתי: 'אל תדאג, הצבא עוד רגע מגיע'. הוא ענה לי: 'איזה מגיע, בנתיב העשרה הורגים אותם'. כל החברים שלו בקבוצות ווטסאפ כתבו לו, והבנתי שאני לא יכול לערבב אותו יותר. ראיתי את חוסר האונים אצלו, אבל כל מה שיכולתי לעשות זה רק לתת חיבוק ולצאת כי צריך שוב לשדר".

יש לך רגשות אשם או חרטות על היום הזה?
"עד לאחרונה שאלתי את עצמי שאלה אחת: האם הייתי צריך להפסיק לשדר ולהתעסק רק בהודעות ולהפנות כוחות. זה התחיל להציק לי אחרי שהבנתי שפספסתי את ההודעות של אבידע. לפני חודשיים התקשרה אלי תושבת שדרות כדי להגיד תודה. שאלתי למה, והיא סיפרה שכשהתחיל הבלגן היא התכוונה לצאת מהבית עם הילדים שלה. הם כבר היו בדלת כשהיא שמעה אותי בטלוויזיה אומר שאסור לצאת מהממ"דים כי זו עלולה להיות מלכודת מוות, בגלל שיש מחבלים בחוץ. בדיעבד התברר שהיו שלושה מחבלים מתחת לבית שלה. היא ניצלה בזכותי. ואז הבנתי שאין כאן עניין של החלטה נכונה או לא נכונה. אולי אם הייתי מתעסק רק בלהכווין כוחות אז יותר אנשים היו ניצלים? לך תדע. עשיתי מה שיכולתי".

להגיד את הסליחה שלי

ועם המטען הזה, שמכביד על הנפש, בעוד כחודשיים מתכוונת משפחת בוקר לשוב הביתה אל זיקים, לבית שקרוב לגדר ולשכנים מבית לאהיא וג'באליה. "הדילמה של החיים בעוטף זה סיפור אצלנו בבית. באתי לעוטף ממניעים חברתיים, חינוכיים וכלכליים. זה היה זול - חצי דונם עם נוף לים ב־700 אלף שקל. אבל משנת 2018 אני בעוטף ממניעים אידיאולוגיים. אילת תמיד הסתכלה נכון על מה שזה עושה לילדים, ולכן רצתה לעזוב. אבל אני הרגשתי שאני לא מוכן לעזוב את הבית רק בגלל שארגון טרור רוצה למרר לנו את החיים.

"מ־7 באוקטובר ההבנה היתה שאנחנו לא חוזרים להתגורר בזיקים, וזה רק הלך והתחדד. הייתי בטוח שאין סיכוי שנחזור. לפני חודש עוד הייתי אומר לך 'בשנה הקרובה לא נחזור', אבל עכשיו זה בא ממנה יותר מאשר ממני. אני ידעתי שאני רוצה לחזור, אבל ידעתי שאם היא לא תרצה לחזור - אז לא נחזור, כי כבר עשיתי לה עוול גדול מדי במהלך השנים. מכיוון שעכשיו היא זו שרוצה לחזור - אז נחזור.

"אבל כדי שאוכל להמשיך לחיות בזיקים אני צריך לדעת שאני לא נלחם לבד על הבית שלי. שאין דבר כזה ירי רקטות לעוטף. זה לא מתקבל. צריך חופש פעולה מוחלט בעזה. לוודא שהם לא מתחמשים מחדש. כרגע זה קורה. אבל אנחנו במדינה שמחר בבוקר ישנו את המדיניות ואתה עלול לחזור לאותה סיטואציה".

עד כמה הילדים היו חלק מההחלטה?
"הם מבינים את המשמעות וממש רוצים לחזור. בחודשים האחרונים חזרנו מדי פעם לעשות לילה בעוטף, והם שלמים עם עצמם שזה הדבר הנכון. אז החלטנו לעשות שיפוץ קטן לבית ואחריו נחזור לזיקים. היית צריך לראות את הרגע שבו הודענו לילדים - זה היה שווה הכל. הם קפצו בבית והיו מאושרים. רגע של אור בתוך השנה המטורפת הזו. אימרי אומר 'זיקים זה החיים'. הם מאוד מגובשים חברתית ופורחים שם. כשהם נמצאים במקומות אחרים - לא טוב להם. אומרים לי, 'תעברו דירה ובסוף הם יתרגלו'. אבל לא בא לי שהם יתרגלו. בא לי שהם יקבלו את מה שטוב להם עכשיו".

כדי להתמודד עם ההשלכות הנלוות, בוקר מקפיד ללכת פעם בשבוע לטיפול פסיכולוגי. את התקף החרדה הראשון חטף לפני שש שנים, באמצע סבב הסלמה. אזעקה תפסה אותו עם משפחתו במכונית. רעייתו אספה איתה שני ילדים ונמלטה לממ"ד, בעוד הוא קפא ולא הצליח לצאת מהמכונית ולחלץ את בתו מהמושב האחורי.

"רק היירוטים של כיפת ברזל שחררו לי את הרגליים, ומייד רצתי איתה בטירוף למיגונית. 28 שעות אחרי כן שחזרתי את האירוע בראש וקרסתי. לא הצלחתי לתפקד, נשכבתי על הרצפה והבנתי שאני בהתקף חרדה. מייד התחלתי טיפול שנמשך שנתיים.

"יומיים אחרי 7 באוקטובר נסעתי בפעם הראשונה לשדרות. עליתי על כביש 34, כביש המוות. אחרי 150 מטר עצרתי בצד בגלל הסקרנות העיתונאית, פתחתי את הדלת והקאתי את הנשמה. כאילו הכל שם עצר מלכת, גופות פזורות בכל מקום, ריח של בשר שרוף. עליתי על האוטו והמשכתי לנהוג לשדרות. תוך כדי נסיעה אני קולט שאם היינו נשארים בבית בשישי ויוצאים לתקומה בשש וחצי בבוקר, אז היינו על כביש 34. הרגשתי שאני לא מסוגל. הסתובבתי, חזרתי הביתה ובאותו רגע התחלתי שוב טיפול.

"במפגש הראשון אמרה לי המטפלת, 'אתה חייב לסגור מעגלים. לא להשאיר שום דבר פתוח'. סיפרתי לה שיש לי הרבה הודעות בטלפון, אבל אם אחזור אליהן זה יחזיר לי הכל. והיא אמרה: להפך, תיכנס הודעה-הודעה, תראה מי שלח אותה, תבדוק מה קרה לו ותבין את הסיפור. רק ברגע שתסגור מעגל, לטוב או לרע, תוכל להמשיך הלאה.

"וזה מה שעשיתי. בלילה שבין יום שני לשלישי עברתי על 341 הודעות. חלק מאנשים שהם כמו משפחה וחלק מכאלה שלא הכרתי. קיבלתי הרבה הודעות מהנובה. ככה נתקלתי גם בהודעות ששלח לי אבידע. ניסיתי לחזור לחלק מהם ברמת ההתנצלות, 'מצטער, לא ראיתי'; גם כשידעתי שזה נגמר רע, הייתי צריך לסגור את המעגל ולהגיד את הסליחה שלי".

שלום לתמימות

בוקר לא מדבר על זה הרבה, אבל ב־7 באוקטובר ובמהלך המלחמה הוא איבד לא מעט חברים קרובים, ביניהם רועי עידן, צלם Ynet ותושב קיבוץ כפר עזה; יניב זהר, צלם "ישראל היום" מנחל עוז; אופיר ליבשטיין, ראש מועצת שער הנגב מכפר עזה; שחר אביאני, הרבש"ץ של כפר עזה; אלעד קציר מנחל עוז, שנחטף ונרצח בשבי; אילן פיורנטינו, רבש"ץ נחל עוז; וסער מרגוליס, רבש"ץ כיסופים.

"ניסיתי לחשוב במהלך השנה האחרונה מה המכנה המשותף לכל החברים שאיבדנו ב־7 באוקטובר, והתשובה קפצה לי מייד: האהבה לעוטף", הוא אומר, "רועי בחר לגור בכפר עזה, ויניב חזר לנחל עוז, למרות כל מה שעבר על הקיבוץ במבצעים קודמים, ואופיר אהב את האדמה שעליה הוא דרך ושחר הרבש"ץ הגיבור של כפר עזה דאג כל פעם מחדש שנציג את הטוב של העוטף.

"אילן תמיד היה שם ראשון ודאג לכולם, וסער הגיבור של כיסופים נלחם על הבית שלו, כי הוא אהב את הבית ואת האנשים, ואלעד היקר והאהוב, הראשון שהיה מגיע לכל בלון תבערה ונלחם בלהבות. כמה שהוא אהב את העוטף, כמה שהם כולם אהבו את העוטף.

"ואני יודע דבר אחד על כל אחד ואחד מהם: אם הם היו שורדים - הם היו חוזרים לעוטף ומשקמים אותו. גם בשבילם אנחנו נחזור".

אתה חושב שהתקשורת מסקרת נכון את המלחמה?
"היא היתה תקשורת מגויסת, אבל לא במובן הרע. כן, אנחנו צריכים לשאול ולמתוח ביקורת, אבל זו עדיין מלחמה על קיומה של מדינת ישראל, וברגעים מסוימים אתה חייב להיות פטריוט. בהרבה מקומות התקשורת הצליחה להיות פטריוטית, להבליט את הנושאים החשובים ולהשפיע. למשל, בנושא החטופים והחטופות. הלחץ הציבורי וההפגנות הובילו לעסקה הראשונה. לא יודע מה היה קורה אלמלא הסיקור התקשורתי, וכמה רחוק היינו הולכים כדי להחזיר את מי שהחזרנו.

"התקשורת צריכה להמשיך להפעיל לחץ כל הזמן כדי להחזיר אותם, כי אלה אנשים שהופקרו במיטותיהם. זה חוב מוסרי של מדינה. אני לא מוכן שהחטופים ישלמו את המחיר.

"אומרים לי, 'מה, אתה רוצה עכשיו להפסיק להשמיד את חמאס?' לא. אבל קודם אני רוצה שנחזיר אותם הביתה, ואת המשך השמדת חמאס אפשר לעשות ביום שאחרי. הם לא ייעלמו. 15 שנה חיכינו בעוטף כדי להשמיד אותם, אז נחכה עוד קצת.

"הילדים שם היו יכולים להיות הילדים שלי. זה היה יכול להיות אנחנו. אני רוצה לדעת שאם מחר אחזור הביתה ויחטפו את הילדים שלי - יהיה מי שנלחם בשבילם. כל עוד אפשר להציל את האנשים האלה - בואו נחזיר אותם".

כתוצאה מעסקת שליט קיבלנו את סינוואר.
"אפשר להתווכח על העסקה ההיא, אבל בסוף סינוואר לא השתחרר ועשה את מה שעשה באותו היום. מאז 2011 עברו הרבה שנים, ובמהלכן היה לנו מספיק זמן להבין ולטפל באויב. אנחנו כמדינה גידלנו אותו, הכנסנו לו כסף. אנחנו בנינו אותו".

אתה חושב שיש בעזה אנשים שיכולים לעשות שינוי?
"מאוד האמנתי בפועלים העזתים שנכנסו לישראל. כמעט 20 אלף נכנסו לעוטף מדי יום, ופעם בשבוע הייתי לוקח אותם טרמפ ממעבר ארז ליישובים שבהם עבדו. חלקם אנשים מבוגרים, אז מתוך כבוד וגם מתוך תפיסה שככה מייצרים משהו אחר. שהם יחזרו לעזה עם החיבוק שאני נותן להם. ממש האמנתי שזה יכול לשנות משהו. היום אני מתעצבן על עצמי כשאני חושב על התמימות שהייתי בה.

"ב־7 באוקטובר גילינו שחלקם אספו מידע על הבתים שלנו וסיפקו אותו לחמאס, וגילינו שחלקם השתתפו בטבח או בביזה או בחטיפה. אחרי 7 באוקטובר קשה לי להגיד על מישהו ברצועת עזה שהוא 'בלתי מעורב'. אנחנו בסיטואציה שבה זה או אנחנו או הם. אם משוגרת רקטה מאיזשהו אזור ברצועה - אז לא צריך לחוס עליהם, וכל אזור כזה צריך להיות מושמד. עד שלא יהיה מישהו אחר שייקח את הפיקוד מחמאס - אין דרך אחרת להעביר את המסר".

למי אתה מצביע?
"הבן שלי בא איתי להצביע בבחירות, הוא נכנס איתי לקלפי ושאל: 'אבא, מה אתה מצביע?'. ולמרות שהוא הבן שלי - לא הסכמתי להגיד. אמרתי: אנחנו חיים בקיבוץ, ואם אספר לך אז מחר תגיד לחבר. אני לא מתבייש במה שאני מצביע, אבל בסוף אני עיתונאי ואני מאמין בזה שהצופה לא צריך לדעת. אני רוצה שיזכרו אותי מהעבודה העיתונאית שלי ולא ממה שאני חושב או מה שהייתי רוצה. כשאתה פועל מתוך אג'נדה - ככה זה גם נראה.

"מטורף שהיום זה הפך להיות חלק בלתי נפרד מהתפקיד - לומר מי אתה, מה דעתך ואיפה האג'נדה שלך נמצאת. אבל זה פוגע באמון שלנו כעיתונאים. אנשים מרגישים שהם לא יכולים לסמוך עליו ועליו, כי הם חושבים ככה".

המשפחה שלך מזוהה כליכודניקית.
"כל המשפחה של אבא מזוהים מאוד עם הליכוד. אבא ליכודניק, אבל פחות מעורב. שני אחיו, דודים שלי, היו סגני ראש עיר. אחד מהם מאוד מזוהה עם נתניהו. כל אחד ודעותיו. מי שמסתכל על העבודה העיתונאית שלי ורואה איך סיקרתי את העוטף, גם בתקופות נתניהו וגם בתקופות אחרות, יכול לראות שאני תמיד ישר".

איך הרגשת כשבחדשות 13 הצהירו "אנחנו שמאל"?
"אני מאוד אוהב את הקו שאומר 'איזון'. חייבים להביא מגוון קולות ולא לתפוס צד אחד, אבל אי אפשר לקחת מחדשות 13 את העובדה שכשיש סיפור - זה לא משנה מאיפה הוא בא. היושרה העיתונאית בערוץ היא ברמה אחרת, ויש חופש עיתונות מוחלט.

"כל פעם אנשים אמרו לי, 'אומרים לך מה להגיד'. בחיים, לאורך כל השנים שעבדתי ב־13, לא היתה פעם שמישהו אמר לי מה להגיד או מה לא להגיד. פעם אחת לא אמרו לי להביא או לא להביא מרואיין כזה או אחר. היה לי קשה לעזוב. 17 שנה זה בית, ואני אוהב את האנשים שם ברמה של משפחה, וגאה במאבק שהם ניהלו (להדחת המנכ"לית יוליה שמאלוב־ברקוביץ')".

אתה לא חושב שזה היה מאבק פוליטי?
"אמרתי את זה ליוליה בשיחה בינינו: בשנים שהיא היתה יו"ר הרשות השנייה - אנחנו נלחמנו על הבית בעוטף. באחד מהמבצעים מצאתי את עצמי נוסע באמצע לחימה להפגין כדי שהיא לא תסגור את הערוץ. אני שם הכל בצד, אבל על זה קשה לי לסלוח. היתה קשה לי העובדה שמי שפעלה לסגור אותנו תהיה עכשיו מנכ"לית. וזה לא קשור לשום עניין פוליטי".

כשבוקר מביט לאחור על השנה האחרונה הוא משוכנע שעבר אותה רק בזכות רעייתו אילת. מאז שנפגשו במסיבת יום הולדת של חבר, הם כבר סוגרים עשרים שנה יחד. "לא יכולתי לבוא לידי ביטוי ולעשות את מה שעשיתי השנה אלמלא היא לקחה על עצמה את הטיפול בשלושת הילדים. תחשוב, הם עברו שישה בתים בתוך שנה. בשבת בערב הם ברחו מתקומה לאחותה בניר עציון, אחרי זה עברנו למעלה החמישה, ואז שכרנו דירה בירושלים. בהמשך התפנינו למלון דן קיסריה ואז שכרנו דירה בנאות גולף. עכשיו אנחנו בניצנים. שישה בתים בתוך שנה, והיא ניהלה את המשפחה לבד.

"הקשר שלנו חזק מאוד. היא לא רק אשתי, היא גם חברה מאוד טובה. היום בבוקר הייתי אמור לקחת את הילדים למסגרות כדי שיהיה לה בוקר פנוי לעשות אימון כושר. אבל ב־1:30 בלילה הערתי אותה כי ביקשו שאבוא על הבוקר לתוכנית של רסקין. היא מייד שחררה ואמרה: "ברור, תיסע'. זה לא מובן מאליו, והיא עושה את זה מכל הלב. אני כל הזמן שואל את עצמי מתי יגיע הרגע שהיא תגיד 'די', כי זה כבר היה אמור לקרות מזמן. אבל היא שם כל הזמן. וכל מה שאני מצליח לעשות בעבודה שלי - לגמרי בזכותה".