כל נדרי - החופש להתאתחל

פעם הייתי מסוכסכת עם "כל נדרי".
לא הבנתי איך זה נתקעה לנו בליל יום כיפור הקדוש והנשגב שלנו תפילה שמנוגדת לעשרת הדיברות ולערכים הכי בסיסיים של כל חברה מתוקנת.
לבטל נדרים?
לזרוק שבועות?
לא לקיים הבטחות?
זה מה שאנחנו? עם שקרן ונבל שמילה שלו אינה מילה?

ובכל זאת המשכתי להתפלל "כל נדרי" בבית הכנסת. אהבתי את המנגינה ואת האווירה ואת הכמיהה. וביני לבין עצמי נאלצתי להודות שאני אוהבת גם את המילים. המקצב והחריזה והחזרה המשולשת הטילו עלי קסם.

מוזר לאהוב מילים כשמתעבים את משמעותן. איך אפשר להפריד בין המצלול לתוכן? האם זה קורה לי בגלל הארמית? שפה זרה יוצרת מעין נתק. כשהמילה לא לגמרי מובנת, יכולים אולי להתעלם מתוכנה וליהנות מהגייתה.

ההסבר הזה לא הניח את דעתי. אני לא מדברת ארמית שוטפת, אך מבינה את מילות התפילה על בוריין. אז למה אני מתרגשת עד דמעות מטקסט אנטי־מוסרי כזה?

ההמון הביס את הממסד

כשבגרתי מעט, נחשפתי במסגרת לימודיי האקדמיים לפסקי הלכה שנכתבו על "כל נדרי", ונעשיתי יותר מבולבלת.

מצד אחד, אני לא לבד. רבנים חשובים ומרכזיים לאורך כל הדורות השתלחו בתפילה הזו בשצף קצף. רב עמרם גאון הגדיר אותה במאה התשיעית כ"מנהג שטות". רב חשוב אחר בתקופת הגאונים כתב בהתפלצות שאין חיה כזו ("לא ראינו ולא שמענו מרבותינו"). כמה מאות שנים אחר כך יצאו נגדה רוב רבני ספרד ("אין לומר 'כל נדרי', שלא יקלו ראשם בנדרים"). ואפילו במאה ה־19, ממש לא מזמן, החליט הרב שמשון רפאל הירש הגדול לעקור אותה מתפילת יום כיפור של קהילתו.

מצד שני, אני מאמינה בחוכמת ההמונים, ואם תפילת "כל נדרי" נכנסה למחזור יום הכיפורים חרף התנגדותם הנחרצת של מנהיגינו, סימן שיהודים בכל התקופות ובכל המקומות לא הסכימו לוותר עליה.

תגידו, טוב, אנחנו העם הכי פחות צייתן, אין מנהיג שלא מיררנו את חייו, אפילו משה רבנו לא הצליח לאלף אותנו, ברור שנכניע כל ממסד.

ובכן, זה לא מדויק. אמנם אנחנו עם קשה עורף שעומד על שלו, אבל האליטות תמיד שלטו בהמון. בוודאי בימים ההם. יהודי פשוט לא יכול היה לצפצף על דעת הרבנים. היו מנדים אותו. ונידוי בחברה הקדומה גרוע אף ממוות. אז אם הממסד הרבני לא הצליח לסלק את תפילת "כל נדרי" מבתי הכנסת, חייב להיות בה משהו שכבש את לב ההמונים.

אבל מהו אותו משהו?
מה אבותינו ואמותינו הקדומים מצאו בטקסט הזה?
למה הם כל כך אהבו אותו?

הנאום של יונתן שמריז

התיישבתי לצפות בטקס יום הזיכרון של המשפחות ברגשות מעורבים. טקסים אלטרנטיביים עלולים להיות לעומתיים, סכסכנים, פלגניים, נגחנים.
כך חשבתי.
כך חששתי.

אבל הטקס העלה אותי לגבהי מרומים. צפיתי בו בלי לנשום. בכיתי בו כפי שלא בכיתי כל השנה. לא רק בגלל הביצועים המרטיטים של גדולי הזמרים. לא רק בגלל השירים של פעם, שנעשו שוב רלוונטיים עד כאב. לא רק בגלל מגוון המשתתפים המייצג של החברה הישראלית. לא רק בגלל היהדות הגאה והבוטחת שאינה חוששת מ"הדתה". לא רק בגלל הציונות הגאה והבוטחת, שמשמיעה את קולה בלי להתנצל. אלא בעיקר בגלל הרוח הרכה, המפויסת והמאחדת שנשבה כמעט לאורך כל המופע (גם כשקראו להקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, שלכאורה שנויה במחלוקת).

והכי פילח אותי הנאום של יונתן שמריז, ניצול הטבח, אחיו של אלון שנחטף לעזה ונורה בשוגג בידי לוחמינו כשניסה להימלט אליהם עם עוד שניים מחבריו.

אם לא התפניתם לצפות בטקס המשפחות, או אם נשבעתם שכף רגלכם ובדל אוזנכם לא תדרוך בו, עשו לעצכם טובה וצפו בנאום המלא של יונתן. אני מצטטת מתוכו רק כמה משפטים כדי לפתות אתכם:

"קם כאן דור חדש. דור שמאמין בחברה ישראלית מתוקנת ומאוחדת. דור שישקם את ההריסות ויבנה כאן מדינה טובה יותר. לא נרפה עד שנתקן. לא ננוח עד שנבנה. אנחנו, הדור הצעיר, שיצא מתוך השואה והתופת, נגשים את החזון הציוני החדש. עם ישראל חי".

הדור שלי פלגן

יונתן שמריז מאמין בדור הצעיר ומבקש במשתמע מהדור הקודם להניח את המפתחות. אני יכולה להרשות לעצמי למחוא לו כפיים דווקא משום שאני שייכת לדור המבוגרים.

כן, יונתן, אתה צודק. הדור שלי אחראי למחדל הכי נורא בתולדותינו.

הפרדנו. סכסכנו. היינו יהירים. היינו אטומים. לקינו בקיבעון ובעיוורון. אימצנו לנו אידיאולוגיות מפלגות ולא הצלחנו להשתחרר מהן, גם כשהבנו שהן הורסות את המדינה האחת אין בלתה שקיבלנו מהורינו ומסבינו.

אני לא טוענת שכל המבוגרים פלגנים ושכל הצעירים מכילים. זו הכללה, והכללות מעוותות את המציאות מעצם טיבן. אבל בלי להכליל אי אפשר להגיד שום דבר.

אז אף שיש לא מעט צעירים פלגנים ומבוגרים מכילים, ואף שהשנים אמורות לרכך אותנו (ובדרך כלל הן אכן מרככות), ניסיון חיי כאם וכמורה מאלץ אותי להודות שהילדים שלי והסטודנטים שלי הרבה יותר פתוחים והרבה פחות מפולגים מכפי שאני ובני דורי (55 פלוס) היינו בגילם.

אידיאולוגיה היא "צומוד"

גם כשעזבתי את החברה החרדית והייתי בעיני עצמי הכי חופשייה וגמישה, מיהרתי לאמץ לי קבוצות זהות חלופיות שיגדירו אותי. עמדו אז לרשותי אינסוף אידיאולוגיות, שרובן מגדירות את בני דורי עד עצם היום הזה: אני חילוני, אני דתי, אני אתיאיסט, אני חרדי, אני רפורמי, אני קונסרבטיבי, אני ליברלי, אני לאומי, אני שמאלני, אני ימני, אני מערבי, אני מזרחי, אני סוציאליסט, אני קפיטליסט.

יש לאידיאולוגיות תכונה של "צומוד". ברגע שבחרנו לנו אידיאולוגיה, או שנולדנו לתוך אידיאולוגיה, היא עלולה להיות חלק בלתי נפרד מזהותנו עד סוף ימינו. היי, אני עקבי, האמונה שלי חזקה, תפיסת העולם שלי יציבה, רק אנשים נרפים וקלי דעת מחליפים את דעותיהם כמו גרביים.

הייתי שם (ולפעמים אני עדיין שם) ולמדתי על בשרי שהאידיאולוגיות מקטלגות אותנו, אוסרות אותנו, כולאות אותנו, מעוורות אותנו, מכניסות אותנו למגירה, לא נותנות לנו לראות את עולמנו הססגוני על מגוון צבעיו, לא מאפשרות לנו לאהוב את מי שחיים איתנו פה, בארץ הזאת, במדינה הזאת, כמות שהם - בלי שיפוטיות, בלי הוקעות, בלי גידופים וקטלוגים והחרמות.

כל האיסורים שהטלתי על עצמי

"כל נדרי" לא אומר שלהתחייבויות שלנו אין ערך. זה לא מה שכתוב בו. הנה, תקראו:
כָּל נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי וּשְׁבוּעֵי וַחֲרָמֵי וְקוֹנָמֵי, דְּאִנְדַּרְנָא וּדְאִשְׁתַּבַּעְנָא וּדְאַחֲרִימְנָא וּדְאָסַרְנָא עַל נַפְשָׁתָנָא, בְּכֻלְּהוֹן אִיחֲרַטְנָא בְהוֹן. כֻּלְּהוֹן יְהוֹן שָׁרָן, שְׁבִיקִין, שְׁבִיתִין בְּטֵלִין וּמְבֻטָּלִין, לָא שְׁרִירִין וְלָא קַיָּמִין. נִדְרָנָא לָא נִדְרֵי, וֶאֱסָרָנָא לָא אֱסָרֵי, וּשְׁבוּעָתָנָא לָא שְׁבוּעות.

ובעברית: כל הנדרים והשבועות והחרמות והאיסורים שנדרתי ושנשבעתי ושהחרמתי ושאסרתי על עצמי - אני מתחרט על כולם. כולם יהיו מותרים, מחולים, בטלים ומבוטלים, לא מאושרים ולא קיימים. נדריי אינם נדרים, איסוריי אינם איסורים, ושבועותיי אינן שבועות.

ריסט פעם בשנה

"כל נדרי" קוראת לנו להשתחרר מהאיסורים ומהחרמות ומהשבועות ומהנדרים שנטלנו על עצמנו מרצוננו ולעשות לעצמנו אתחול. מכונות משוכללות נזקקות לריסט. אז מה איתנו, בני האדם? אנחנו המכונה הכי משוכללת, לא מגיע לנו להתאתחל?

"כל נדרי" קוראת לנו לצאת מבית הכלא המחשבתי והקבוצתי שלנו ולעשות בדק בית לאידיאולוגיות שמגדירות אותנו. אנחנו לא חייבים לזרוק אותן, רק לבדוק אותן. האם הן עדיין טובות לנו? מתאימות לנו? מקדמות אותנו? מעשירות אותנו? או שאולי חלף זמנן? אולי במקום להיות מקור צמיחתנו, הן הפכו ברבות הימים למקור קמילתנו?
ריסט פעם בשנה.
לפחות פעם בשנה.
איזו המצאה גאונית מסתתרת בתפילה הכי חשובה שלנו.
אהבה לעם ולמדינה

פעם הייתי מסוכסכת עם "כל נדרי". היום היא התפילה הכי משמעותית שלי. אני שבה אליה לא רק ביום כיפור, אלא בכל עת שהאידיאולוגיות סוגרות עלי.

ואל תגידו לי שאידיאולוגיות וערכים הם היינו הך. האידיאולוגיות מחלקות אותנו לקבוצות - יש אותנו ויש את האחרים. ואילו ערכים הם כלל־אנושיים - חמלה, נדיבות, מסירות, דאגה ואהבה אינן מאפיינות רק את הימנים או רק את השמאלנים.

אנשי כיתות הכוננות ולוחמי הצבא והמשטרה מסרו את נפשם בטבח שמחת תורה מתוך אהבה. חיילינו וטייסינו בסדיר ובמילואים (וגם בקבע, בני סא"ל בחיל האוויר, אני יודעת כמה ולמה הוא משקיע ונותן) מקריבים את זמנם ובריאותם, וגם את חייהם, מתוך אהבה. מתנדבי זק"א והרבנות הצבאית מתבוססים בסיוטים כבר שנה מתוך אהבה. ישראלים מכל המגזרים מבשלים למפוני הצפון ארוחות ביתיות ומארחים אותם ואת ילדיהם מתוך אהבה.

אהבה לארץ. אהבה למדינה. אהבה לעם. אהבה לאדם.

אני האחר של עצמי

כשמבינים את "כל נדרי", מבינים גם את הפתיחה שלפניו:
עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל
בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה
אָנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל עִם הָעֲבַרְיָנִים.

התרגלנו שעבריינים הם עוברי עבירה, חוטאים, רעים. אבל אפשר להסביר עבריינים גם במשמעות של "אחרים", כמו שנאמר במדרש על אברהם אבינו: כל העולם מעבר אחד - ואברהם בעבר אחר.

כשאנחנו לכודים בסורגי האידיאולוגיות, מי שלא נמצאים בקבוצה שלנו הם אחרים. אנחנו שופטים אותם. דוחים אותם. שונאים אותם. מחרימים אותם.

אבל כשאנחנו נשמעים לקריאה של "כל נדרי" ומשתחררים מהנדרים ומהשבועות ומהאיסורים ומהחרמות, האחרים יכולים להיות מי שהיינו לפני שנה, או מי שנהיה בעוד שנה.

אני האחר של עצמי. ואם אני האחר של עצמי, האחרות שלך לא מאיימת עלי.

אני אחר. אתה אחר. כולנו אחרים.

מותר לנו להתפלל יחד. להתרגש יחד. לבנות את המדינה שלנו יחד.

אנחנו עם אחד.