הגיע הזמן שצרפת ובריטניה ישלמו מחיר על הצעדים שלהן נגד ישראל

מהו יהודי? שחה לי לפני שנים רבות הוגת הדעות הידועה פרופ' רות וייס: "בבית הכנסת אנחנו עומדים בפני השופט האולטימטיבי והמושלם. שם אתה מחויב להיות כן וישר עם עצמך ולהגן על עצמך ככל האפשר. שם נבחנת המוסריות שלך. זה גם מרכיב יסודי בתרבות היהודית. היהדות היא תרבות מתקדמת בהרבה מאחרות... תרבות של קבלת אחריות".

ערב יום הכיפורים תשפ"ה, שנה לפרוץ מלחמת חרבות ברזל, היה מצופה שכל הנושאים באחריות למה שהוביל אותנו הלום יאמרו לעם דברים ברורים על חלקם במה שאירע. ראש וראשון להם - רה"מ בנימין נתניהו.

אפשר היה להבין מדוע בחודשים הראשונים למלחמה נתניהו סירב לומר מפורשות "אני אחראי". ראשית, צה"ל פישל פשלה איומה ונוראה, כשהטעה אותו ואותנו לחשוב ש"חמאס מורתע". צה"ל ושב"כ טעו קטסטרופלית כשלא קראו נכונה את האותות המודיעיניים בלילה שלפני המלחמה, לא עדכנו במהלכו את הדרג המדיני במתרחש, ולא נקטו שום פעולה לקדם את פני הרעה, חרף הסימנים. צה"ל, כמובן, גם כשל כישלון מחריד באי־היכולת לבלום בשטח את אלפי מחבלי הנוחבה, עם תחילת ההתקפה.

אפשר לשער שנתניהו לא רצה לקבל אחריות מפורשת למחדלים הבלתי נתפסים הללו, שאכן אינם באשמתו. הוא מן הסתם גם חשש, ובצדק, שכל קבלת אחריות מצידו תשמש את יריביו הפוליטיים.

אבל כעת עברה שנה. הציבור כבר מבין את התמונה ויודע לתת קרדיט לנתניהו על הקו שהוביל, אשר במרכזו הפיכת הקערה בשדה הקרב והתמרון בשדה המדיני. הממשלה שנתניהו עומד בראשה, והוא עצמו, ערכו השבוע טקסי זיכרון שמביטים לאחור.

ראש הממשלה אמר באחד מהם: "אזרחי ישראל, לפני שנה, ב־7 באוקטובר, כולנו הוטלנו למערכה גורלית". ובכן, נתניהו לא יכול להתחיל את הסיפור מהאמצע. קרו כמה דברים לפני ש"הוטלנו", ומישהו שאנחנו בחרנו כדי שלא יקרו, ושגם הבטיח לנו שהוא ניצב על גשר הפיקוד כדי לוודא זאת - לא עמד במילתו.

רה"מ אמר השבוע כי "ב־7 באוקטובר כולנו הוטלנו למערכה גורלית". ובכן, נתניהו לא יכול להתחיל את הסיפור מהאמצע. קרו כמה דברים לפני ש"הוטלנו", ומישהו שאנחנו בחרנו כדי שלא יקרו, ושגם הבטיח לנו שהוא ניצב על גשר הפיקוד כדי לוודא זאת - לא עמד במילתו

כלומר, נתניהו נושא באחריות כי הוא עומד בראש הפירמידה, כי הוא זה שהבטיח להיות "שומר ישראל" ו"ביביסיטר", כי האסון קרה במשמרת שלו, ומשום שמאז 2009 הוא ראש הממשלה כמעט ברציפות. כל מה שנבנה מעבר לגדרות שלנו בעזה ובלבנון, מתחת עינינו הפקוחות, קרה אצלו. כל מה שקרה לצה"ל, עבר דרכו. כל התהליכים שהיו פה, מהכסף הקטארי ועד ההתמכרות לכיפת ברזל, מההחלטה ב"צוק איתן" לא לכבוש את עזה ועד אי־ההבנה שכבר מאז צה"ל לא קורא נכון את חמאס, ומההשלמה עם תרחיש הייחוס של כיבוש יישובים בידי חיזבאללה ועד הידיעה על מנהרות חודרות מלבנון - הכל־הכל עבר דרכו, בשנים שלו, באחריותו המלאה. גם סירוס המל"ל, שהוקם כלקח ממלחמת יו"כ כדי לאתגר את הקונספציה, והפך לארגון שמהדהד אותה, התרחש אצלו. אלה העובדות, ורה"מ חייב להכיר בהן ולהבהיר לציבור כי הוא באופן אישי וכנושא המשרה הבכיר ביותר פה כשני עשורים, אחראי להן. זהו המימוש של הערך היהודי היסודי שעליו מדברת פרופ' וייס - שאותה נתניהו מכיר ומוקיר - של "להיות כן וישר עם עצמך".

לכן, שנה אחרי, דווקא כאשר מצבה האסטרטגי של ישראל נראה טוב יותר, וכשהציבור בשל יותר להבין את מורכבות האירועים, ודווקא בין יום הכיפורים לשמחת תורה תשפ"ה, נתניהו צריך למצוא את ההזדמנות לומר לציבור את המובן מאליו:

"אני נושא באחריות, לטוב ולמוטב, להישגים ולכישלונות, להפסדים ולניצחונות. לא הבנתי, לא הבנו, כמה גדולה וקרובה הסכנה. לא נקטתי ולא נקטנו את הפעולות הנדרשות כדי להקדים אותה ולהציל את תושבי הנגב המערבי. בחג שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, כשאני בראש ההנהגה, ההבטחה שישראל תהיה מקום בטוח, הופרה. ועל כך, אזרחי ישראל, אני מבקש את סליחתכם, ובפרט את סליחת משפחות ההרוגים והחטופים. אך מאז האסון הגדול אני פועל כמיטב יכולתי לתקן".

אין מימוש יותר מעשי למילים "בעזרת השם, ביחד ננצח", שאותן הוא נוהג לומר תכופות, מאשר קבלת אחריות כזו. היא תפייס חלקים בעם, וגם תבטא ערך יהודי בסיסי אחר: אמירת אמת.

צעד קדימה, שניים אחורה

שנה לפרוץ המלחמה, בלבול שלא היה דוגמתו מנחה את יחס מדינות המערב לישראל ולמלחמה. "יש להם (לישראל) זכות להגיב. זו היתה מתקפה של 200 טילים בליסטיים שאיראן שיגרה על ישראל, ומובן שיש להם זכות להגיב על מתקפה כזו של מדינה נגד מדינה". במילים המפורשות האלה ביטא בתחילת השבוע דובר מחלקת המדינה של ארה"ב, מתיו מילר, את הגיבוי האמריקני לפעולת התגובה הממשמשת ובאה של ישראל נגד איראן. יומיים בלבד חלפו, ובשיחת הטלפון בין ביידן לנתניהו הן כבר לא הופיעו. "הנשיא אישר את מחויבות הברזל שלו לביטחון ישראל. הוא גינה באופן חד־משמעי את מתקפת הטילים הבליסטיים של איראן נגד ישראל ב־1 באוקטובר", הודיע הבית הלבן. משפט ההמשך על זכותה של ישראל להגיב משום מה נעדר מההודעה. אין פה מקריות.

שכן ארה"ב נוקטת שלל תרגילים כדי לעכב, לצמצם ולרדד את התגובה הישראלית. הנשיא ביידן אמור היה להשתתף מחר (יום כיפור) בוועידה בינלאומית בברלין שתעסוק במלחמה, יחד עם הקנצלר הגרמני שולץ, נשיא צרפת מקרון וראש ממשלת בריטניה סטארמר (עוד נשוב אל שני האחרונים). החשש מנזקיה של סופת ההוריקן "מילטון" גרם לביידן לבטל את המפגש, שנועד במקור למשוך עוד כמה ימים ולגבש קו מערבי אחיד מול ישראל.

ביידן לא רוצה שישראל תתקוף את מתקני הגרעין, ולא את תשתיות הנפט של איראן. בעיקר הוא לא רוצה שישראל תגרור את ארה"ב למלחמה אזורית. כך שבניגוד למה שקרה אחרי ההתקפה האיראנית הראשונה, הוא כן מסכים ששמורה לישראל זכות תגובה שהיא יותר מ"דרדלה". בישראל מברכים על כך. אבל, כאמור, הוא מעוניין שתגובה זו תהיה מדודה.

צריך לומר בהגינות שלביידן ולאנשיו יש סיבות לא לבטוח בנתניהו. בראייתם פעמיים, ואולי שלוש, נתניהו הסלים את המצב, כאשר הבטיח לעשות את ההפך. פעם ראשונה בחיסול איסמעיל הנייה בלב טהרן - סיכול שישראל לא קיבלה לו אחריות. פעם שנייה בהריגת חסן נסראללה, בדיוק באותו שבוע שבו נתניהו דיבר עם האמריקנים על האפשרות להפסקת אש. בצד הישראלי מגדירים "אי־הבנות טכניות" את הדינמיקה מול האמריקנים, וטוענים שלא היתה כוונה להוליך אותם שולל. בכל מקרה, מול האיראנים בישראל לא רוצים להפתיע את וושינגטון, כנראה מתוך הבנה שהחבל כבר מתוח מאוד.

נוסף על כל אלה, אין דבר שהממשל מבוהל ממנו יותר מאשר מלחמה ערב בחירות לנשיאות. במפלגה הדמוקרטית מבועתים מהאפשרות שהתלקחות בין ישראל לאיראן תגרור את אמריקה לעימות, מה שלדעתם יפגע בסיכוייה של האריס לנצח את טראמפ. ברגעים מסוימים הם הטיחו בבכירים הישראלים שזו בדיוק הכוונה של נתניהו - להסלים את המצב כדי לעזור לטראמפ. הוא, כמובן, מכחיש.

הטריק הנוסף של וושינגטון היה זימונו של שר הביטחון יואב גלנט לפנטגון. נשים בצד את מריבת נתניהו־גלנט בנוגע לנסיעה, וגם נאמץ את גרסת גלנט שהיוזמה לביקור הגיעה מהצד האמריקני ולא הישראלי. זאת למרות העובדה שהדוברת של לויד אוסטין תדרכה כי "זה ביקור שהשר גלנט תזמן אותו. אני לא חושבת שהמזכיר מזמין מישהו". מה שחשוב מהותית הוא שביקורים כאלה הם שיטה אמריקנית ותיקה לעכב את ישראל ולצנן אותה. כן, לפעמים גם האמריקנים בונים על זה שהפריץ ימות או הכלב ימות.

במקרה של גלנט המטרה כפולה. להשהות את התגובה הישראלית עד שישוב לארץ - הרי צה"ל, ככל הנראה, לא ייצא לפעול באיראן כששר הביטחון בחוץ לארץ. שנית, עצם גרירת הזמן נועדה לקרר את ישראל. דרכו של עולם שאדם שספג מכה נחוש ברגע הראשון להשיב מנה אחת אפיים, אך זעמו שוכך ככל שחולף הזמן. גלנט היה אמור במקור לשוב לארץ בערב יום הכיפורים. כעת נדחה ביקורו לפחות בכמה ימים. ניתן לשער כי עד שישוב לא תהיה פעולה ישראלית באיראן.

החלק העצוב בכל זה הוא שקו החשיבה האמריקני צריך היה להיות בדיוק הפוך. כדי להימנע ממלחמת התשה של איראן מול בעלות בריתה של ארה"ב באזור, כדי להסיר איום ממשי של טילים בליסטיים מחומשים בגרעין איראני על ארה"ב ועל העולם כולו, כדי ללמד את איראן לקח שאחת ולתמיד יוריד אותה על הברכיים, וגם כדי להראות חוסן וקשיחות ערב בחירות - הדבר הנכון ביותר מצד ממשל ביידן־האריס היה דווקא השתתפות אמריקנית פעילה בהפצצה נרחבת על תשתיות הגרעין, על בסיסי הטילים ועל סמלי השלטון של הרפובליקה האסלאמית, עד כדי ערעור יציבות המשטר.

זה כמה עשורים שאיראן ושלוחותיה פוגעות ביעדים אמריקניים בכל העולם, בכלל זה על אדמת ארה"ב. יש לה לאמריקה כל הסיבות המוסריות והמשפטיות לסגור את הסיפור אחת ולתמיד.
בישראל לא מצפים מארה"ב לפעולה, אך משוכנעים שרק מכה קשה מאוד - שישראל יכולה להוציא לפועל לבדה - כזו שתבהיר למשטר כי קיומו בסכנה, תעצור מלחמת התשה בליסטית בינו לבינינו.
אך ממשל ביידן, שלאורך ארבע שנותיו השיג במזרח התיכון את התוצאות ההפוכות מאלה שביקש, מבוהל. בישראל מסבירים שמכה קשה על איראן היא הדרך למנוע את התרחבות המלחמה, ואת גרירתה של אמריקה אליה. אך הללו נעולים בתפיסתם. הם מטפלים באיראן כמו שאנחנו התייחסנו לחמאס עד 7 באוקטובר 2023.

בצד של מי אתן?

אל תוך הקלחת הזו קפצו נשיא צרפת, עמנואל מקרון, וראש הממשלה הבריטי, קיר סטארמר. לצביעות של הצרפתים העם היהודי רגיל מימים ימימה. מעלילת דרייפוס, דרך משטר וישי והאמברגו הבוגדני ב־1967 ועד האיסור האנטישמי על ישראלים להיכנס לתערוכת הנשק יורוסאטורי ב־2023 - לצרפתים שובל ארוך של דיבורים על חירות, חופש ושוויון, שחוזרים כמו צ'קים ללא כיסוי.

מקרון מבחינה זו ממשיך בסך הכל מסורת צרפתית מפוארת. הוא פרסם אינספור הצהרות תמיכה בישראל, כולל ציוצים בעברית ברשת X. בפועל, הודיע על איסור מכירת "נשק התקפי" לישראל, כאשר ידוע לו שאין למעשה מכירות כאלה, וכל מטרת המהלך היא השתלבות בקמפיין ההכפשה נגד ישראל.

כמו הצרפתים, גם לונדון טוענת שההגבלות שהטילה על מכירת נשק לישראל אינן אמברגו, אלא רק "הכרח משפטי" שאין דרך להימנע ממנו. כל מי שעיניו בראשו יודע שמדובר בבלוף, שכן גם במקרה הבריטי - מדינה שפעם היתה סמל לעמידה על ערכי הדמוקרטיה - אין כמעט משמעות מעשית להכרזה. היא נועדה לרצות את הקהל האנטי־ישראלי בממלכה המאוחדת.

כשזה מה ששתי המדינות האירופיות מעוללות לנו, ישראל לא יכולה עוד להגיש את הלחי השנייה. גם בריטניה, גם צרפת, נהנות מהשת"פ הביטחוני והמודיעיני איתנו לפחות כמו ישראל, וכנראה הרבה יותר. אם הן רוצות לחבל בקשר הזה, אפשר בהחלט להעביר את המסר שהסכנה לשלום אזרחיהן שלהן תהיה גדולה הרבה יותר. ה־MI6, וה־DGSE (סוכנות ביון החוץ של צרפת), יבינו מייד את המשמעויות.