במעבר לסתיו הישראלי, נוף העוטף מאבד מחדוות הקיץ. האור מתרכך, הכתום ממלא את השדות הריקים, ובין העצים המאפילים מתנופפים דגלים צהובים בואכה שער הקיבוץ. הכל מחכה לחזרה. חקלאים עקשנים פרסו כבר ציוד מול השער הצהוב, מתכוננים לעתיד. החיים מתגלגלים הלאה. השדות נמשכים אל גבול הרצועה. מעבר להם, הים והאופק קרובים מתמיד ומתעתעים כהרגלם. שלוות בדידות גדולה, אימה שלא חלפה.
בכניסה לקיבוץ עין השלושה השומר יוצא עם נשק דרוך. שנה אחרי, והכל כאן מתוח כמיתר פסנתר דומם. שבילי הקיבוץ ריקים, התריסים מוגפים. בחלק ניתן לראות חורים. אנשי כיתת הכוננות מלווים אותנו אל מועדון החבר, שם מציגים אנשי מנהלת תקומה את תוכניות שיקום העוטף לעיתונות זרה.
"אחרי כל מלחמה מישהו חייב לנקות. סדר כלשהו הרי לא יתרחש מעצמו", כתבה ויסלבה שימבורסקה בספרה "סוף והתחלה". המשוררת הפולנייה זוכת פרס נובל הכירה היטב את "היום שאחרי" המלחמה ההיא. שנה אחרי היום שלא נגמר, דגנית סנקר־לנגה, ראש מערך אדם וקהילה במנהלת תקומה, מסבירה לעיתונות הבינלאומית מושגי יסוד בישראליות, כמו ההבדלים בין מושבים, קיבוצים וערי פיתוח, או למה אנשים שפונו לאילת לא יכולים לעבוד בעוטף ולחזור הביתה בסוף היום.
המספרים של העוטף הם חומרי הגלם לכל שיחה על העתיד. 65 אלף תושבים פונו, 50 אלף חזרו לבתיהם. עוד כ־13,500 אוכלסו כקהילות ביישובים אחרים במרחב, וכ־1,700 איש, אישה וילד עדיין לא מסוגלים לחזור. "בקהילות שקיבלו מכות קשות היו אנשים שאמרו 'אנחנו לא יכולים לחזור הביתה, אנשים נהרגו מסביבנו, וגם אם זה לא הסיפור שלנו ישירות, עדיין נפגענו מזה קשות'", היא משרטטת קווי מתאר בסיור שאני עורך איתה בעוטף. "אנחנו לא שיפוטיים ביחס למי שלא רוצים לחזור, זו האחריות המוסרית שלנו לעזור להם. בנינו תהליך מאוזן בעדינות, שבו אנחנו מאפשרים להם להיות מחוץ לבתיהם, עד יוני 25', כחלק מקהילה. אנחנו מאמינים בקהילה כאחד מהמנופים החשובים לשיקום העוטף, ובחשיבות הקשר לקהילה, כדי שזה יישאר גם אחרי שהמנהלת תסיים את חלקה".
לא נראה שאנשי התקשורת הזרה מבינים את המורכבות, או מתעניינים במיוחד. עיתונאי בריטי מסתקרן בנוגע לתקציב השיקום: 19 מיליארד שקלים לחמש שנים, מה זה אומר בעצם?
"ניקח לדוגמה את החינוך", דגנית מנסה להבהיר, "מתוך התקציב הזה, 2 מיליארד שקלים ילכו לשם. המשמעות היא שכל ילד בעוטף יקבל שבע או תשע פעמים יותר מילדים אחרים בישראל. זה אומר כיתות קטנות יותר וממוקדות יותר, שייתנו מענה לקשיים שהילדים האלו צריכים להתמודד עימם".
אנשי התקשורת הזרה ממשיכים במסע המאורגן לאתרים "אטרקטיביים" יותר לתקשורת, בעוד דגנית ואנשי צוותה מתפנים לראיון ראשון אחרי שנה של עשייה.
"להשיב את האמון"
"כבר ב־8 באוקטובר אני מקבלת הודעת ווטסאפ ממספר לא מוכר: 'דגנית, תתייצבי אצל אדרי בקריה למחקר גרעיני'. אני לא יודעת מי זה אדרי ולמה אני צריכה להתייצב אצלו, והבן שלי אמר לי 'אמא, אל תעני - זה בוט של חמאס'".
לא שמעת בקולו.
דגנית צוחקת. "התלבשתי יפה ובאתי לפגישה עם משה אדרי, שהקים את המנהלת והיה ראש המנהלת הקודם. שאלתי אותו 'מה התפקיד שלי?', והוא ענה 'לא יודע עדיין, אבל תתחילי לעבוד'. ככה התחלנו".
דגנית נזכרת בדרך שהובילה אותה לכאן. כמה דקות במחיצתה מספיקות כדי להבין למה שלפו אותה מחייה בלי הקדמות והסברים, ולא פחות חשוב, למה היא באה. היא בת 56, נשואה ואם לארבעה מגבעת שמואל, ועדיין נושאת בחובה את הילדה מיישוב העולים נהורה שבחבל לכיש. הדרך הארוכה שעשתה כדי להגיע מהקצוות הרחוקים של הישראליות אל מרכז העשייה ניכרת בה, ובתפקידים שמילאה בשירות ארוך בקבע עד לתפקידה האחרון כמנכ"לית משרד העלייה והקליטה, תחת השרה פנינה תמנו שטה.
"האתגר הגדול שלנו הוא להחזיר את האמון של הקהילות המקומיות בממשלה ובגופיה. זה לא מקרה שאני מדברת על קהילות כל הזמן, כי זה דבר חדש לממשלה לעבוד עם קהילה. בדרך כלל ממשלה עובדת עם רשות מקומית, ופתאום אנחנו צריכים לדבר עם קיבוץ בארי, או עין השלושה, וכל אחד ואחד מהיישובים יגיד לך 'אני לא כמו השכנים שלי'. לכל יישוב יש רגישויות משלו והתמודדויות משלו. ניר עוז איבדו 117 חברים מתוך 400 - יותר מרבע. זה היישוב עם המספר הגדול ביותר של חטופים. זה לא דומה ליישובים אחרים בחבל תקומה".
בואי נתעכב לרגע על השם הזה, "חבל תקומה". אנשים חיים באזור מסוים, ויש להם הווי וזהות כאנשי אשכול, שער הנגב, שדרות או חוף אשקלון. יורים עליהם טילים, והם מצטופפים תחת מטריית "עוטף עזה". והנה אתם באים מלמעלה וכופים עליהם הגדרה חדשה, כ"חבל תקומה". זה נשמע כמו פרט שולי, בטח באזור אסון, אבל זה עלה בכל כך הרבה שיחות שערכתי עם תושבי העוטף, "מה פתאום מגדירים אותי מחדש? ולמה?"
"אנחנו לא באים להחליף שום מועצה או רשות עירונית. אנחנו מייצרים עוד קומה מותאמת ומיוחדת למצב כדי לקשר בין הממשלה לבין תושבי העוטף. לכן מבחינתי הזהות האשכולית, למשל של תושבי מועצת אשכול, נשמרת ולא אובדת. נתנו לנו את המנדט הזה כדי להשיב את האמון, לא לשנות את המקום. אישית אני חושבת ש'חבל תקומה' הוא שם שמשרה אופטימיות ומסמן את מה שמנהלת תקומה אמורה לעשות במעשים".
מלבד השם, תושבים מעלים טענות על השרירותיות בקו שנקבע: עד 7 ק"מ מהגדר מזכה בתמיכה ענקית, מעבר - לא. נוצר מצב שבאותה מועצה אזורית יש יישובים שיקבלו תמיכה מוגדלת, ויישובים אחרים שלא. זה לא בדיוק מה שיגרום לקרע בתוך המועצות עצמן?
"החלטת הממשלה היא שהאחריות של תקומה היא 7-0 ק"מ מהגדר, כל המועצות האזוריות של העוטף נחצות בקו הזה, כלומר לכולן יש יישובים שנמצאים בתוך ויישובים שמחוץ לטווח. בסוף תמיד צריך למתוח קו כלשהו. אם היינו עושים 8, היו שואלים למה לא 9, אבל בראייה רחבה יותר היקף התקציבים שיופנו למועצות האזוריות מאפשר הרבה יותר לכל תושבי המועצה. כשאנו מקימים ספרייה מקומית, האם היא לא משרתת גם את מי שנמצא מחוץ לטווח ה־7? כמו כן, הרחבנו את האפשרות של כלל התושבים בנושאי חינוך כמו ששמעת קודם, ומבחינת הבריאות אנחנו משקיעים המון ברפואה.
"יש לנו פרויקט שבו אנחנו נותנים מענקים לרופאים עולים חדשים שיבואו לחיות בחבל. אנו בונים משחקיות התפתחותיות לילדים שסובלים מעיכוב בהתפתחות. גם עם מכללת ספיר ישבנו שעות רבות כדי להבין איך אפשר לעזור בתקציבים שבסופו של דבר ישרתו את כל תושבי החבל, וכך גם ברווחה ובתרבות. המטרה היא שהכסף הזה יעזור לתושבי כל המועצות".
מה, למשל, מתוכנן בשדה התרבות?
"אנחנו פועלים בשלושה צירים. הראשון הוא חיזוק מוסדות התרבות הקיימים בחבל תקומה, מגלריית בארי ועד 'אום קולטור'. ברובד השני עשינו 'ריצ'ינג אאוט' לכל התארגנויות התרבות המקומיות, קיימנו שולחנות עגולים איתם, כיצד ניתן לעזור להם בצורה מיטבית, ולהעביר לעשייה שלהם משאבים. ולבסוף, גם לגבי יוצרים עצמאיים יש לנו בשורה - אנחנו עובדים על תוכנית רחבה עם סכום חסר תקדים של 23 מיליון שקלים לתמיכה ביצירה. כדאי לעקוב אחרי הקולות הקוראים שלנו".
"לא 'מחלקים כסף' לתושבים"
ישאלו את עצמם, ובצדק, התושבים: למה בעצם צריך גוף ממשלתי נוסף שיעסוק באיך לנהל אותנו? לא עדיף לחלק את הכסף במספר התושבים ולתת להם לארגן את חייהם מחדש כפי שהם רואים לנכון?
"ראשית, צריך להבין שאנחנו רוצים לייצר מנועי צמיחה לכלל הקהילות שכאן, שימשיכו לשרת את הקהילות גם כשמנהלת תקומה כבר לא תהיה. אנחנו עוסקים הרבה בנושא של כסף חכם, כלומר כיצד ההשקעה שלי מניבה מקסימום תועלת, וזה אחד מהדברים שאנחנו לומדים אותו בצוותים שלנו. לדוגמה, לבנות תשתיות של אנרגיה חכמה זה מנועי צמיחה לדורות שלא בטוח שהיו קורים אם היית 'מחלק כסף' לתושבים. אבל מלכתחילה כל ההחלטות של המנהלת מתקבלות יחד עם התושבים. קיימנו עשרות מפגשי שולחנות עגולים עם התושבים בכל נושא ונושא. יש לנו בכל יישוב ויישוב רכז תקומה שהוא שגרירות דואלית - אנחנו 'משדרים' דרכם, והם גם האפרכסת שלנו. אנחנו מקשיבים ואנחנו שומעים הערות, ואנחנו מתקנים תוך כדי תנועה. אנחנו מתנהלים בשקיפות מלאה. כל הקולות הקוראים מעודכנים אצל רכזי תקומה כדי שינגישו אותם לתושבים, והם מופיעים גם באתר האינטרנט שלנו כדי שיהיו נגישים לכל התושבים. ובסוף, תזכור שכל המנהלת היא 65 אנשים שפועלים עם 64 אלף איש דרך אותם רכזי תקומה".
אחד הדברים המעניינים שעלו מהשיחות שניהלתי עם תושבי האזור היה לראות את השוני שבין תושבי הקיבוצים למשל, שהיו מעודכנים ואמרו שיש להם צוות שמטפל בכל הקשר עם מנהלת תקומה, לבין תושבים במושבים ובערים, שהרגישו שהם לא לגמרי יודעים כיצד המנהלת מתממשקת עם חייהם.
"אנחנו עובדים הרבה עם הקיבוצים שלרוב הם הקו הראשון אחרי הגדר. וכן, מבחינה קהילתית - קיבוצים הם ישויות שמאורגנות היטב. אנחנו בהחלט מנסים להעתיק את הדבר הזה גם למושבים. לכן לקחנו מנהלי קהילה ורכזים צעירים, ואנחנו מנסים לייצר גם אצל המושבים מודל התנהלות קהילתי יותר. לגבי הערים, שדרות היא העיר היחידה במנהלת תקומה. בנוגע לאופקים ולנתיבות, הממשלה צריכה לקבל החלטה נפרדת. ולגבי העיר שדרות, גילינו שהיא עיר סופר־מאורגנת, לפעמים כמו קיבוץ. בשדרות יודעים הכל על התושבים שלהם, והעבודה עם התושבים דרכם היתה אות ומופת לרגישות יוצאת מגדר הרגיל. אבל כן, אנחנו עומדים לחזק את העובדים והעובדות במועצות המקומיות, כי בסופו של דבר הם יהיו נושאי הנטל העיקרי. הורים איבדו אמון בקהילה, הקהילה איבדה אמון במועצה, והמועצה - במדינה. ואנחנו צריכים להחזיר את האמון הזה".
בשיחות שהיו לי עם אנשי המועצות האזוריות התגלה שיש ביקוש רב להתגורר בעוטף, ולמעשה קשה למצוא פה דירה להשכרה. אבל בשולי הדברים אני רוצה להעלות את הנושא המורכב של אלו שלא רוצים לחזור לחבל. הבנתי שנכון לעכשיו, הממשלה לא מאפשרת למי שרוצה לקבל פיצוי ולא לחזור.
"זו החלטה שעדיין לא התקבלה. אמורה לקום ועדה שתעסוק בזה, אני לא יודעת אם ההחלטה תהיה בתוך המנהלת או בין־משרדית. מה שאני כן יכולה לומר זה שבסוף כל אחד יבחר את מה שטוב לו ולילדיו. אנחנו נקפיד על אפס שיפוטיות לגבי בחירות החיים של מי שחווה את האירוע הזה. מבחינתי, אפילו קמצוץ שיפוטיות זה בעייתי, כי המציאות כל כך מורכבת ועם שיפוטיות אתה תגלה מהר מאוד שאתה לא רלוונטי או שאתה מכעיס אנשים. אבל אני כן רוצה להגיד לך ש־50 אלף התושבים שחזרו לחבל - זה מספר שמעיד על כוח החיים ועל המנהיגות, ויש פה מנהיגות מקומית שעשתה תהליכי שיבה הביתה, ותמכנו בזה".
