כולנו אחראיים למעשינו

1

וכך, בעודי משוטט בשדה התעופה, נקלעתי למניין של חסידים. במדף ממול קרץ לי חומש "דברים" עם פירוש "אור החיים". רבי חיים בן עטר, צאצא למגורשי ספרד, נולד ב־1696 במרוקו. בקיץ 1741 עלה ארצה, שהה בצפון ולבסוף השתקע בירושלים, שם הקים ישיבה. הוא נפטר כשנתיים לאחר מכן, ביולי 1743, והשאיר לנו אוצרות חוכמה וסוד ופרשנות מקורית.

וכך קראנו בשבת האחרונה בשנה החולפת: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם... כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל... מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ... לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה'... לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם..." רגע לפני מותו, משה כורת בערבות מואב ברית נוספת עם העם, משחזר את ברית סיני שנכרתה 40 שנה קודם לכן. לא רק ברית דתית, אלא גם לאומית: "למען הקים אותך היום לו לעם".

והנה "אור החיים": "ונראה כי כוונת משה בברית זה היא להכניסם בערבות זה על זה, כדי שישתדל כל אחד בעד חברו... וזה שיתחייב כל אחד על אחיהו העברי כפי היכולת שביד כל אחד". ומהיכן לומד הרב בן עטר שכוונת משה היא לברית של ערבות הדדית? מהפתיחה השונה: "אתם ניצבים", ולא רק "עומדים". בצדק הוא מוכיח מ"הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים" ממגילת רות, כלומר הממונה עליהם.

במילים אחרות, משה אומר לצאן מרעיתו: אני נפרד מכם, ומעתה כל אחד מכם יהיה ממונה על כולם. "ניצבים" כלומר אחראים זה על זה, להגן ולתמוך ולהתעניין, לנחם וללמד, ואם צריך - גם למסור את הנפש בעד הצלת העם, כפי שאנו רואים כיום. אתם יחד, אומר משה, בהצלחות ובכישלונות. אף אחד אינו אטום בודד - כולנו אחראים עליו.

2

בליל ראש השנה שעבר ביקשנו "תִּכְלֶה שנה וקללותיה, תָּחֵל שנה וברכותיה", ולמחרת תהינו ברעד ב"נתנה תוקף": "מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת, מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ. מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ, מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה, מִי בָרָעָב וּמִי בַצָּמָא, מִי בָרַעַשׁ וּמִי בַמַּגֵּפָה, מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה. מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ, מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף, מִי יִשָּׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר, מִי יֵעָנִי וּמִי יֵעָשֵׁר, מִי יִשָּׁפֵל וּמִי יָרוּם..." מצמרר.

הדוברים אמרו שנסראללה וסינוואר לא ראויים להיקרא "בני אדם", אלא חיות. אך מבחינת חכמינו, האויב המר ביותר - יהיה זה עמלק או פרעה - נותר אדם, ולכן יכולנו לתבוע ממנו לשאת באחריות למעשיו ולשנאתו כלפינו

מאז איננו יודעים את נפשנו. המלחמה בדרום ובצפון - במיוחד הרוח הגדולה שאנחנו חווים מאז אצל חיילינו, בפיהם של הורים שכולים ובקרב הציבור הכללי - חזקה ונחושה יותר משהורגלנו, בין השאר בשל הרצון לתקן מה שקלקלנו באותה השבת. על כן השמחה הרבה על הניצחונות, על הכרתת הרשע מן העולם, על ביעורם של שונאינו ומבקשי נפשנו.

יש ערך מוסף לשמחה הזאת אחרי 7 באוקטובר, ערך של תיקון. אנחנו חיים במציאות נפשית ולאומית מורכבת של "עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ", כפי שניסח זאת רבי יהודה אבן עבאס בן המאה ה־12 בשירו על עקידת יצחק, "עת שערי רצון להיפתח". ונורא הוא גורלו של העוקד מזה של הנעקד על המזבח.

3

מצווה אחת יש בראש השנה בתורה: "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם". מאז תחילת המלחמה השופר מלווה את חיילינו בהזדמנויות רבות, במיוחד ערב יציאתם אל הקרב. ספק אם יש אביזר אחר שנתפס כיותר יהודי. 7 באוקטובר הציף בנו חרדות קמאיות, בצד תובנות עמוקות של זהות שרבים לא יודעים לנסחן במילים, אך צווחת השופר מבטאת עבורם את הקריאה הפנימית והלאומית. ההבנה שמי שתקפו אותנו בשמחת תורה יצאו למלחמה נגד זהותנו ההיסטורית, הדתית והלאומית.

לפני כשבועיים, במבואה של מלון בוושינגטון, בשעה לילה הומה במיוחד במשתתפים של כינוס הישראלים בצפון אמריקה (IAC), ראיתי שופר. מבלי להתכונן יותר מדי - אחזתי בו ותקעתי תקיעה ושברים ותרועה. חשמל עבר באוויר, וחרדה.

משה לא השאיר הקלטות ברורות מהי אותה תרועה, וכך נוצרו שתי מסורות שהיום מוכרות כ"שברים" ו"תרועה". התלמוד הצביע על התרגום הארמי לתרועה: "יבבה". מי ייבבה בתנ"ך? אמו של סיסרא, מצביא צבא האויב, השקיפה בעד החלון בציפייה לשובו של בנה עם שלל מהקרב מול הישראלים. אך בנה נהרג בידי יעל, אשת חבר הקיני.

וכך מתואר בשירת דבורה: "בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו". כאן נחלקות הדעות בתלמוד אם היבבה היא בכי של "גְּנוּחֵי גָנַח", כלומר אנחות שבורות, או "יַלּוּלֵי יַלֵל", כלומר יללות קצרות ורצופות. להלכה - משמיעים את שתי האפשרויות.

4

מה שתפס אותי בדיון התלמודי הוא הלימוד של אופי המצווה העיקרית בחג הראשון בשנה העברית. מבכייה של אם האויב, אחת היא אם זה סיסרא, נסראללה או סינוואר! בשנה החולפת, כששמענו תיאורי זוועות שביצעו בנו מחבלי חמאס, אמרו הדוברים שהם לא ראויים להיקרא "בני אדם", אלא חיות, ואף פחות מזה. אבל מבחינת חכמינו, האויב המר ביותר - יהיה זה עמלק או פרעה - נותר אדם, ולכן יכולנו לתבוע ממנו לשאת באחריות למעשיו ולשנאתו כלפינו.

דווקא בראש השנה, המכונה במקורותינו "יום הדין", שבו אלוהים שופט את בריותיו, וכדברי המשנה "כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון (ככבשים הנספרות בידי הרועה)" - לא יכול שום אדם להימלט מאחריות למעשיו בטענה לאי־כשירות לעמוד למשפט. גם האיראנים וארגוני המוות שתחת חסותם יעמדו לדין, וגורלם יהיה דומה.

וכך מסתיימת שירת דבורה: "כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ה' וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ, וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה". את הסיפא נקרא בתפילה ובבקשה שאכן בפעם הזאת תתקבל, ובאמת תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה. שנה טובה.