דן חלוץ כמשל: בין מכירת המניות לוויתור מרצון על ניצחון

ממרחק הזמן (שבוע) קשה לדעת מדוע השתרע הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ על כביש בקיסריה, ליד מעונו של ראש הממשלה. ברור שהיתה סיבה רשמית: הפגנה בסימן "כמעט שנה של כישלון והפקרה". אלא שאחרי ארבע שנים של הפגנות בלתי פוסקות וחסימות כבישים כפק"ל קבע - עדיין הישיבה על הכביש של מי שהיה אי־אז המפקד העליון של צה"ל, נראית קצת חריגה. בכל זאת, מדובר ביהודי לא צעיר, שנהנה מהילת גיל ומכובדות. מה לו ולאספלט?

חלוץ כבר קנה לעצמו כמה סוגים של תהילה וסיבות להיחקק בזיכרון הקולקטיבי. הוא היה הרמטכ"ל הראשון מחיל האוויר, פיקד על ההתנתקות, ובשנת 2006 מכר את תיק המניות שלו עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה שעליה פיקד כרמטכ"ל. בעוד ההתנתקות זכורה לרעה בעיקר לצד הימני של המפה הפוליטית, מכירת המניות בטרם פרצה המלחמה כדי לחתוך הפסדים, זכורה - ולא לטובה - גם אצל מי שלא הזיל דמעה על עקירת מתיישבי גוש קטיף. היא ציירה את חלוץ כמי שחושב על רווח כספי אישי במקום להתמקד במלחמה, כרמטכ"ל שמהמר על הפסד, וגם אולי כמי שמנסה להרוויח בזכות מידע פנימי שהשיג בזכות תפקידו. בכל מקרה לא מחזה יפה, אם כי יפה הרבה פחות מהשכיבה על הכביש וגרירתו בידי שוטרים.

המניות חשובות יותר מכפי שנדמה ממבט ראשון. בשנת 2016 ביצע כתב "דה מרקר" רותם שטרקמן ניתוח פוסט־מורטם לתיק של חלוץ. ייתכן שחלוץ סבר ששוק המניות הוא עסק נטול סיכונים, ולכן שבועות ספורים לאחר הרכישה, כשהשווקים נחלשו, נתקף פיק ברכיים ומכר חלק מהתיק. בבוקר המלחמה מכר חלוץ את התיק כולו בהפסד של 25,000 שקלים. אילו היו לחלוץ הבנה פיננסית ואורך נשימה, כתב שטרקמן, בתוך עשור היה מרוויח 32% מערך התיק. אבל חלוץ הלך על ניצחון קצר מועד ולא השכיל לעמוד במהלך ארוך ומחושב, שיש בו גם מורדות. כמו כן, חלוץ יכול להרשות לעצמו הפסד של כמה אלפי שקלים. הוא עצמו מוגן על ידי חסכונותיו מהמשכורת הצבאית ומהפנסיה התקציבית.

גם ההפגנות נגד "הפקרת החטופים" הן מכירת תיק מניות בטרם עת. עסקת חטופים (תזכורת: אין עסקה. חמאס דחה את כל ההצעות) תחזיר אלינו רק חלק מהם, והשאר - אין לדעת. כדי לטפל בסוגיית החטופים יש צורך בראייה לטווח רחוק, בהבנה שייתכן שלא יהיה אפשר להציל את כולם, ובכל זאת לנסות למנוע תמריץ לחטיפות ישראלים בעתיד. זו אסטרטגיה שיש בה גם הפסדים, והם לא כלכליים, שכן מדובר בחיי אזרחינו - אלה השבויים ואלה שיעמדו בסכנת חטיפה, אם ישראל תיכנע לדרישות אויביה.

לשם כך צריך להצטייד באחריות ובחשיבה לאומית, ולא בתחושת צדק שנובעת מדרגה, ממשכורת ומביטחון עצמי של גנרל. כשהתיק איבד באופן זמני מערכו - חלוץ מיהר לחתוך הפסדים. בכך הוא מייצג נאמן של שרשרת הרמטכ"לים בעשורים האחרונים, וגם של הקונספציה הביטחונית, שהכתיבו: קח את הכסף וברח. קח "תמונת ניצחון" וברח, קח "הסדר מדיני" וברח.

בינואר 2024 התייצב הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט מול אילנה דיין והמליץ: "צריך להגיע להישגים, ולנסות לסגור את האירוע הזה". לחתוך הפסדים. לא לנצח. גם את החטופים ראה כסוגיה הומנית, לא לאומית: "צריך לומר באומץ שאי אפשר להחזיר את החטופים בחיים בתקופה הקרובה שלא דרך עסקה". עוד הביע איזנקוט חוסר אמון בחילוץ חטופים באמצעות מבצע צבאי. נכון, מבצע מסכן את החטופים ואת הלוחמים. אך לעסקה יש סיכונים חמורים לא פחות בטווח הארוך, ואלה מטרידים פחות את חותכי ההפסדים.

לגנץ ולאיזנקוט לא היה אפילו אורך הנשימה הדרוש כדי להישאר בממשלת החירום. אצה להם הדרך להפלת הממשלה. עכשיו הם יושבים ביציע ורואים את תיק המניות שהוא מדינת ישראל מכפיל את ערכו

עמיתו של איזנקוט למפלגה, לממשלת החירום ולרמטכ"לות, בני גנץ, הציע לחתוך הפסדים ביוני השנה: "גם אם יהיה עכשיו שיהוי בלחימה והחטופים ישובו, ובעוד שנה נעשה את מה שצריך לעשות ברצועת עזה או בעוד שנתיים - אין לי עם זה בעיה, אני רוצה את החטופים בבית" (שוב: אין עסקה, ואין הצעה לשחרור כל החטופים החיים). ובחזית הצפון? "אני מעדיף הסדר מדיני, יש גבול בינינו לבין לבנון. אני לא מדבר על לבנון, אני מכיר שם כל מילימטר. אני מבין שמדובר במלחמה קשה, אבל נראה שהיא תהיה הכרחית. אם נוכל למנוע אותה בעזרת לחץ מדיני, נעשה את זה. אם זה לא יעבוד, צריך להתקדם".

מבחינת גנץ, ניצחון במלחמה הוא אופציה אחרונה. אצל איזנקוט האופציה כלל לא קיימת. לשניהם לא היה אפילו אורך הנשימה הדרוש כדי להישאר בממשלת החירום. אצה להם הדרך להפלת הממשלה. עכשיו הם יושבים ביציע ורואים את תיק המניות שהוא מדינת ישראל מכפיל את ערכו - בזכות פעולה אגרסיבית בלבנון, ולא כתוצר הדילוגים של המתווך האמריקני עמוס הוכשטיין או ויתור על שדה גז.

בספטמבר כבר ביקרו השניים את נתניהו על סירובו לעזוב את ציר פילדלפי, ושוב חשפו את מטרתם האסטרטגית האמיתית ואת האיום הקיומי האמיתי: "המבנה הדמוקרטי־חוקתי והפילוג שקורע אותנו". הפתרון: "חייבים לצאת לבחירות שיחזירו את האמון בין העם לנבחריו, ולבנות פה ממשלת הסכמות לאומית שתהיה ראויה לעם הנפלא הזה". בחירות, לא ניצחון, הן ההישג האמיתי.

האלופים במיל' עמוס ידלין, ישראל זיו, תמיר הימן, יוצאי השב"כ נדב ארגמן ותמיר פרדו - כולם נגזרו מאותה יריעת בד. שנותיהם הארוכות במערכת לימדו אותם שני דברים: יוהרה ותבוסתנות. כל הישג במלחמה הוא מבחינתם נקודת יציאה טובה. היעד? מה שהם מכנים "הסדר מדיני" - כלומר ויתור על שטח, מחיקת הישגי המלחמה ובסופו של תהליך - מדינה פלשתינית. על ניצחון והכרעה אין מה לדבר.

איתרע מזלו של חלוץ, שלא נמצא לו מקום במפלגה של גנרלים ולא ג'וב במכון מחקר. מה נשאר לו? הפגנות, חסימת כבישים ופינוי משפיל על ידי המשטרה. מי שהאסטרטגיה שלו היא לחתוך הפסדים - בסוף נשאר לו רק הכביש, והוא יפסיד גם בזה.