את הדי היריות שנשמעו ב־7 באוקטובר בסמטת הגפן באופקים, מחליפה הלמות הפטיש בשיפוצים המתקדמים בביתה של רחל אדרי. ציוץ ציפורים והרעש מגן הילדים הסמוך מטשטשים סימנים לאימה, שפשטה ברחובות הסמוכים שהיו לזירת מלחמה. רק שלטי זיכרון המוצבים בין הבתים והבניינים הישנים מזכירים את השעות, הקורבנות והגיבורים של אותו היום. "אלמוג, מה שלומך כפרה?" מתעניינת תושבת בניין סמוך בשלומו של המרואיין שלי, ח"כ אלמוג כהן. "באתי להציץ על הנכדים שלי. אתה צריך לנהל את הכנסת מפה, מהשכונה. תצליח!" היא אומרת ומסיטה את הברזנט שעוטף את הגן. הנכדים לא מבחינים בה וגם לא הגננת, למרבה המזל.
לראיון שאנחנו מקיימים תוך כדי הליכה מתפרצים מעת לעת בחיבוק, בנשיקה מרחוק, בצפצוף משאית או בצעקה מרוחקת גם תושבי אופקים. "כולם מכירים את כולם אצלנו", הוא מסביר את התופעה הייחודית לעיירות פריפריה מרוחקות, שאותה אני מכירה היטב. ח"כ אלמוג כהן איבד 49 חברים באותו יום בזירות הלחימה בעוטף, חלק מהם נפלו לנגד עיניו כאשר לחם לצידם ברחובות העיר ב־17 מחבלי נוחבה, שהגיעו רכובים על שני טנדרים לבנים עמוסים לעייפה בציוד לחימה מתקדם. מלאכת השחזור שאנחנו עוסקים בה בחלוף שנה ממחישה כיצד למרות הזמן שחלף, הזיכרונות עוד מפעמים בו. "7 באוקטובר התחיל אצלי יום לפני, בשישי בצהריים. היתה לי תחושת בטן לא טובה. אשתי שלחה אותי לקניות בבאר שבע, ומשם המשכתי למטווח. יריתי 150 כדורים. אני עושה את זה בכל פעם שיש לי תחושה לא טובה.
"בערב הלכנו לארוחת שבת אצל סבא וסבתא שלי בשכונה סמוכה לשלנו, וכל הלילה לא הצלחתי להירדם. לא ידעתי למה. ב־6:20 בבוקר נחתה עלי עייפות והנחתי ראש על הכרית. כמה דקות אחר כך הטלפון התחיל להתריע. ראיתי כמות ופיזור ואמרתי לעצמי, או שמדובר באירוע סייבר התקפי או שזה אירוע שאני מכיר בשם 'כונס נכסים' והיום נקרא 'פרש פלשת'. זה אירוע 7 באוקטובר, אבל לא במסות שזה קרה בסוף: מוכנות לאירוע של חדירה המונית, כניסה לקיבוצים ולמושבים בעוטף תוך מסעות הרג ואירועי בני ערובה, במקביל לירי תלול מסלול מאסיבי. זו התרעה מ־2016 שדיברה על 200-150 מחבלים, לא אלפים. עשינו אימונים משותפים עם הצבא על ההתרעה הזו".
כמו בבתים אחרים ברחבי אופקים והעוטף באותה שעת בוקר מוקדמת, ח"כ כהן הכניס את שלושת ילדיו, גאיה (7), אלה (6) ונגב (2), עם אשתו גלי לממ"ד, ואז יצא לתצפת מהמרפסת בביתו שבקומה השלישית. "שמעתי שהיו נפילות באזור ורציתי לראות שלא צריך עזרה שלי, ופתאום מהשכונה הסמוכה אני שומע ירי נק"ל, קלצ'. חיברתי את זה לסרטון הטנדרים שראיתי משדרות. כשהבנתי שזו חדירה לעיר, רצתי לחדר, לבשתי ג'ינס, טי־שירט שחורה, כובע ביטחון, נעלתי בלנדסטון בלי גרביים ולקחתי אקדח ושלוש מחסניות. הנעתי את האוטו ונסעתי לכיוון הרעש משכונת מישור הגפן".
בדרך הוא עוד אסף את פקד מני ביטון, חבר ילדות וקצין מודיעין של תחנת באר שבע. "אני זוכר ששקלתי לעלות על הכיכר, אבל פחדתי שיכעסו עלי בכנסת. עוד לא הבנו את היקף האירוע. חשבתי, יש מחבל אחד עם קרלו וכפכפים - אני הורג אותו, מקבל צל"ש וזהו". בכיכר שלפני הזירה הם מבחינים בהרוגה הראשונה, עדנה מלקמו, בג'יפ לבן שהתרסק לתוך קיר, אחרי שמחבלים ירו בה. "ראינו שיש בכל פלג הגוף העליון שלה 13-12 קליעים, והבנו שאין מה להציל. המשכנו הלאה וראיתי שני טנדרים לבנים עם דלתות פתוחות, אמל"ח מפוזר בסמוך, אר.פי.ג'י, רימונים".
הטנדרים נעצרו בסמוך לשכונה בבנייה חדשה, אבל המחבלים חצו את הכביש למישור הגפן הוותיקה, שבה אזרחים ותיקים בדירות ללא ממ"דים רצו למקלטים האזוריים. הטבח במצב כזה מתאפשר ללא מגבלות. "תביני כמה עבודת המודיעין שלהם היתה משמעותית. האינסטינקט הראשוני של לוחם זה ללכת לאזור הקרוב החדש, והם בחרו עדיין לבוא לפה כי התושבים יצאו מהבתים ללא ממ"דים. טרף קל".
מה גרם לך לצאת החוצה?
"זה לא משהו שאני שולט בו", הוא אומר. ואילו אשתו, שפגשתי מוקדם יותר באותו בוקר, הסבירה: "כשהוא אמר לי שהוא הולך ידעתי שאין לי מה להתווכח, שזה סתם. זה לצאת עם כאב לב. הסתכלתי עליו, הוא הסתכל עלי. אמרתי לו 'ברכה והצלחה', והוא יצא".
אנחנו עוצרים באותה נקודה שבה עצר את רכבו אז ב־7:06 בבוקר. "מהכיכר אני ומני מצמצמים מגע ואני רואה את ס' (מסתערב) מנהל לחימה מול אחד מהנוחבה, ואנחנו נכנסים לסמטה הראשונה. איתנו מגיעים שני חבר'ה של איחוד הצלה, חרדים, גיבורים, והם מטפלים בשני פצועים ראשונים בשטח. הבחנו בחוליה, ולידנו מוטלות שתי גופות של קשישים. נתנו אש לכיוון, ובינתיים מצליחים לפנות שני פצועים ומבינים שפה האירוע נגמר. אנחנו ממשיכים לכיוון צפון", הוא מתווה את מסלול הלחימה ומצביע על חורים בקירות מכדורים, שטרם תוקנו, ומחווה מולנו: "כל המדרכה פה מלאה הרוגים. פה שכב מיכאל ליזמי. הוא היה עם בוקסר וגופיית סבא וכפכפים של הוויאנס ואקדח. הוא נורה בראשו. לא זיהינו אותו. ממול לחם איתמר אילוז בשני מחבלים. גיבור עולם".
"האחים לנשק האמיתיים"
דמיינו לרגע רחוב קטן עם סמטאות, עצים פזורים, מדרכות מאבנים משתלבות, כבישים שנסללו לפני הרבה שנים. ואלמוג, למרות העובדה שיש לו חורים בעלילה בגלל הפוסט־טראומה, משחזר בפירוט מדהים את מסלול הקרבות שבו צעד עם לוחמים ואזרחים. "בבית פה", הוא מצביע על בית פרטי קטן, "אנחנו מזהים מחבל ונותנים מענה באש. איתמר אילוז עלה על החומה בשקט ו'בום', הרג אותו. ממשיכים לכיוון צפון. אני הרי הגעתי עם אקדח, וכשראיתי בדרך את אחד השוטרים שנפצע - אני וסיוון, מדריך הלוט"ר שלנו, מושכים לו את הנשק ואני ממשיך איתו. פה אני מבין שאנחנו באירוע משמעותי, כי אני מתחיל לשמוע את הקשר של השוטרים שמגיעים".
כמו אחרים באותו יום, הוא מבין שיש מעין נתק בין הצמרת לשטח, והוא מחייג לשר הביטחון יואב גלנט. "אני אומר לו 'יואב, אנחנו באירוע של 'כונס נכסים'. תביאו כוחות לפה דחוף'. ושר הביטחון עונה לי 'אלמוג, אנחנו על זה. מטפלים', והשיחה מסתיימת". באותה נקודה שבה אנו נעצרים הוצב שלט, בדומה לשלטים אחרים שהעירייה הציבה לאורך השכונה, לזכרם של הנופלים. "הנה עוד סיפור שלא שמעת", הוא מספר במקום, "רואי ואריאל גורי, שני אחים, יצאו מהבית באותו בוקר. אחד מהם היה חייל חימוש. שניהם נלחמו ונפלו. לא שמעתי את השם שלהם בשום מקום". הסיפורים הנשכחים של גיבורי אופקים מלווים אותנו לאורך הראיון. לחבר הכנסת זה עדיין כואב.
מתקדמים. "פה בסוף הרחוב אנחנו מזהים מחבל, ומני ונהוראי סעיד, השם ייקום דמו, מתחילים לחתור למגע. אני נותן 'עקב לאחור' ומביא כוחות. נהוראי נהרג במקום. אחד מהחבר'ה מאגף את המחבל ויורה בו. פה הרב בוצחק נפצע, ויגאל אילוז ז"ל גם מעורב בכל הלחימה. אבל הוא 'אילוז'", מדגיש כהן, "פחות מעניין. הצלחנו להרוג את המחבל". תוך כדי הלחימה תושבי השכונה שנשארים בבתים לא פסיביים, וזורקים ללוחמים ברחוב בקבוקי מים. אחד מהם מגדיל לעשות וזורק לעבר ח"כ כהן גם שתי מחסניות מהחלון.
האירועים האלה, התמונות, זה צף לך?
"אני לא ישן הרבה בלילות, ובעיקר בשישי בלילה, כשזה אתה בשקט ולבד, וזה הרגע שלפני, הדברים עולים". ממשיכים. "אני פה פותח את הזיג. פה מוטל אבי בוזגלו, אני לא מצליח לזהות אותו כי ירו לו בראש. בלש ברהט, יוצא דובדבן, מטובי בנינו. בשלב הזה אני עוד לא יודע שאיתמר בן דוד שלי פצוע קשה. אני ממשיך ומזהה גופה נוספת של איציק בלטי, חבר, אח. גם הוא שירת בדובדבן".
בהמשך פוגש כהן את מפקד המרחב, שמבקש ממנו לזוז לאחור בשל היותו חבר כנסת. "אנחנו מטפלים בפצועים, ואז אני שומע על עוד מחבל ברחוב החיטה", הוא אומר לפני שעובר אורח נוסף נותן לו נשיקה וממשיך בדרכו. "פה אני גיליתי אחים לנשק אמיתיים. אם היית שואלת כל אחד מהאחים שלי שנפלו פה 'אתה רץ פנימה שוב?', הם היו אומרים לך 'כן'. יש בזה חצי נחמה וקצת קנאה, כי ילדים פה ילמדו על המורשת שלהם שנים קדימה".
בתחנת האוטובוס, מטרים לפני הבית של רחל, כהן נעצר. "פה היה לי הרגע הכי קשה", הוא משחזר, "מעבר לכביש שוכב רוני. הוא לבוש כמוני - ג'ינס, בלנדסטון וחולצה שחורה - ואני שומע אנשים צועקים 'אלמוג כהן מת'. זה מגיע לאשתי והיא נכנסת לפאניקה. במקביל לכל זה, רוני שוכב שם. רפי אחיו, קצין משטרה, רואה את זה ומנסה לרוץ אליו, ואני ועוד שלושה אנשים עוצרים אותו. המחבלים עוד יורים שם כמו משוגעים. אנחנו אומרים לו 'רפי, אם תרוץ יהרגו אותך. לפחות אחד מכם יישאר'. זה רגע שהיה לי מאוד קשה. אתה לא רוצה לעצור אח מלהגיע לגופה של אח שלו". בפתח הבית של רחל שוכב הרוג נוסף, ניסים לוגסי. ליד - אבי חטואל. "יגאל היה כמו אבא בשבילי, ליווה אותי כל השירות. נלחמתי עם אנשים שהם אחים שלי, ואם אני מת זה רק לצידם".
בזמן שהבית של רחל בשיפוצים, לצידו נצבע קיר הבניין בכחול, מעין אנדרטה לזכרם של כל הנופלים והנרצחים בעיר באותה שבת שחורה. 48 השמות גודשים את הקיר, שמות שמרכיבים פסיפס ישראלי - מזרחים ועולים מבריה"מ זה לצד זה. "בכל מקום שהנוחבות עברו, הם השאירו הרוגים בכמויות. פשוט נהנו להרוג אנשים. גם זקנים בתוך הבית שלהם". בנקודת ההצטלבות שאנו עומדים בה בין האנדרטה לבית של רחל, עומד בית של גיבור נוסף. אריאל ביליה, שמוציא את אשתו, אמא שלו וילדיו אל מחוץ לחלון הבית, בזמן שהמחבלים פורצים פנימה. הוא מציל את חייהם, אך נרצח רגע לפני שהוא מצליח להימלט דרך החלון גם הוא. "קחי עוד שם שאת לא מכירה: יונתן אלעזרי. הוא יוצא למחבלים עם אקרשטיין (לבנה משתלבת) וסכין בחגורה. אלה האנשים בעיר הזאת. זו עיר של אריות, באמא שלי. אמרתי לעצמי באותו בוקר 'אם אני הולך, רק ככה אני הולך'".
טוב, זה רצף קשה. הבטחת אתנחתה קומית.
"באירוע של המתבצרים אצל רחל מגיע ארקדי, קצין אג"ם נגב, וצועק לי 'אלמוג, אלמוג, המחבלים רוצים לשתות'. רצתי לשכנים ואמרתי להם 'תביאו לי דחוף משהו קר לשתות'. הביאו לי בקבוק זירו פתוח. אני רץ לבית ואני נזהר, כי הממ"ר ביקש ממני לקחת אחורה שלא איהרג, כאילו החיים שלי שווים יותר משל מישהו אחר.
"אני מביא לארקדי את הזירו, הוא זורק למחבלים את הבקבוק והם עוצרים אותו עם הרגל וצועקים 'לא. אנחנו לא שותים זירו. תביא קוקה קולה'. עכשיו ארקדי קר רוח, הוא אומר לי 'אלמוג בוא, יש בעיה'. ואז במבטא רוסי כבד: 'הם לא שותים זירו, הם שותים קולה אדומה'. הלכתי לשכנים ליד, הביאו לי בקבוק קולה חם. ארקדי בא לזרוק להם את הבקבוק, ואז הוא עוצר ואומר לי 'בני ***** מה פתאום'. הוא פותח את הקולה, שותה, ורק אז מביא להם".
"בז'עת על האחריות שלכם"
רצף האירועים באופקים ב־7 באוקטובר באותה שכונה קטנה, מרגע כניסת המחבלים לעיר ועד להשתלטות על המצב, התכנס בסופו של דבר לכ־40 דקות. זמן שיא בהשתלטות על אירוע פלישה, לעומת מה שקרה באותו יום ואף ימים אחרי כן בחלקים אחרים בעוטף. "בשעה 7:03 יצא הכדור הראשון של המחבלים פה בעיר, ב־7:42 הושגה כבר השתלטות על האירוע. תביני כמה אנשים בעיר הזאת גיבורים. הם יצאו מהבתים, יצרו סוג של טבעת חנק בתא שטח יחסית קטן והצילו חיים של מאות. אם היו מצליחים להגיע 150 מטר צפונה מהבית של רחל - המחבלים היו מוצאים שלושה בתי כנסת עמוסים. היו זורקים רימון, מכניסים קלצ' - ויש עשרות הרוגים. גם אבא שלי התפלל שם. כל הלחימה הייתי בחשש שהם הצליחו להגיע לבית הכנסת שלו. הוא נכה צה"ל, לא שומע כלום. זה ליווה את כל הבוקר הזה".
אתה באמת מכיר את כולם בעיר?
"ברור. לא באותה רמת עומק, אבל היו לי שם חברים שלחמו ונפלו. מה שגמר אותי שם בזירה היה שהם כולם 'כובדו' בכדור בראש מהמחבלים. ואתה מנסה לזכור אותם בתמונות הרגילות שלהם - מחייכים, שמחים, צוחקים, ויש לי מלחמה במוח בין התמונה האחרונה שלהם שראיתי לתמונה שאני רוצה לראות. נהרגו לי חברים בנובה, באורים, בעלומים, בשדרות. אלה אנשים שאני מכיר, באתי מהארגון. המשטרה חוותה פה אירוע מאוד משמעותי. עכשיו אני רואה את הניסיון של החבר'ה של המחאה להכתים אותם. זה מכעיס.
"לפני חודשיים התקשר אלי בוכה לוחם שאני גייסתי. הוא אמר לי 'שמע אלמוג, אני לא יכול יותר'. צריך להבין. צוות זה משפחה, אבל לא מדברים על הקושי. כל אחד מתנהל בספרה שלו - עם זה שמתחיל לשתות, וזה שמעשן וזה שעושה יותר כושר. אז הוא אמר לי 'צעקו לנו עכשיו איפה היית ב־7 באוקטובר'. איפה הוא היה? הוא חבש חברים שלו פה ברעים. בחור יס"מניק".
יש פער בין התפקוד ההרואי של השוטרים ב־7 באוקטובר לזה שביום־יום הם בנקודות חיכוך עם האוכלוסייה. הפער ביחס יושב על המתח הזה.
"שוחקים את זיכרון הגבורה שלהם עד דק. יש לכם ביקורת? תגידו. אל תקראו להם מיליציות וקלגסים. אם הם לא היו שם, היינו באירוע - ואני לא בא להגזים - של אלפי הרוגים יותר".
לפני שהגיע לכנסת ולפני שהקים את העסק בבאר שבע, כהן היה לוחם יס"מ. זו גם האחווה שהוא מספר עליה לאורך הכתבה עם אחים שלו לנשק, תושבי העיר אופקים והערים הסמוכות. "הייתי מהמקימים של יחידת יואב (יחידת האכיפה בפזורה הבדואית) ושירתי גם כסוכן. כשסיימתי הפעלה בהצלחה, קיבלתי סוג של צ'ופר - לבחור איפה אני רוצה להמשיך לשרת, ובחרתי להקים את היס"מ ברהט. גייסתי קרוב ל־25 לוחמים. היה לי שירות אינטנסיבי - צוק איתן, עמוד ענן, הנערים החטופים, הפרות סדר, הצוללנים בזיקים. לאורך השנים היו חברים שאיבדתי, אבל האירוע שהשפיע עלי הכי הרבה היה בעיר העתיקה. חבר לצוות המקביל נדקר בצוואר. התחתנתי מאז, וגם הגיעה ילדה ראשונה, והרגשתי שהשארתי מספיק חותם. שביטחון המדינה מופקד בידי אנשים שעובדים בזה וטובים בזה".
כהן פנה אז לעסקים ופתח סניף של "בית הפנקייק" בבאר שבע. "השקעתי יותר ממיליון וחצי שקל, וזה עבד טוב", הוא מתאר בסיפוק את העסק שהקים, שעדיין יש מי ששמים אותו ללעג בתקשורת הישראלית. ומעסקים לפוליטיקה - היה אירוע אחד שהוביל לתפנית בחייו. אונס הילדה בת ה־10 בביתה בדרום על ידי בדואי. "היא הגיעה עם המשפחה לעסק שלי, הכרתי אותם כבר לפני כן. ילדה חכמה, מושלמת. באחת הפעמים אחרי שזה קרה, ראיתי שהיא לא אוכלת כלום.
"כבר באותו ערב התקשרתי לחבר'ה שלי יוצאי יחידות, אמרתי להם 'כולם מוציאים רישיונות נשק ומחזירים את תחושת הביטחון לעיר'. הקמנו את הוועד להצלת הנגב, נתנו תחושה טובה לאנשים. היו איתנו גם מתנדבים מהקיבוצים. אחרי שבראל חדריה נהרג, הכרתי חברים שלו מהיחידה והנצחנו אותו ב'סיירת בראל'. אז גם עליתי על הרדאר של בן גביר". היתר - היסטוריה.
אתה חש אשמה כחבר כנסת על מה שאירע?
"אפס אשמה. במאי 23' התחלתי לקבל שיחות מאנשים בשירות ובאוגדת עזה, שסיפרו לי על אירועי הפרות הסדר בגדר הרצועה - 'שמע, אנחנו לא יודעים מה קורה, אבל זה לא נראה טוב'. הם אמרו לי משפט שזעזע אותי, 'אין לנו אינפוט מודיעיני', לא הבינו את האירוע. החלטתי שאני לא לוקח סיכון ואמרתי לבכירים במערכת הפוליטית כבר באותו לילה, או שאתם פועלים או שאני פועל. פתחתי לשכה בשדרות. רציתי שהצבא יתעורר על החיים שלו. אני התרעתי, ולא שמעו אותי. אם היו לוקחים אותי ברצינות, היו מכים כבר אז. שבוע לפני 7 באוקטובר אמרתי, וזה מתועד, שהמשחקים על הגדר זה אסון, שהאויב לא מחכה. בגלל זה כשיצאתי ב־7 באוקטובר, יצאתי נטו להציל חיים כי פחדתי ממה שקורה שם".
לעומת זאת, לחבר הכנסת יש ביקורת על התנהלות בכירי מערכת הביטחון בלילה הקודם לטבח. "כשעוברים הימים אני מגלה שיש אנשים שמבינים, שיודעים שיהיה משהו, ולא מודיעים לאף אחד. הרי המשטרה היתה מקפלת את הנובה, אם רק היו אומרים לה שיש חשד. צוות טקילה, חלקם חברים שלי - שלחתם אותם למותם. הרי היה צריך לשלוח 200 איש כדי למנוע השתלטות על שני יישובים. ואז אני מגלה שלא רק שלא נערכו גם באותו הלילה, אלא גם שלא עדכנו את הדרג המדיני. אם היו מתקשרים למזכיר הצבאי שהיה מתקשר לרה"מ, היו מעבירים כוחות לאוגדה - וזה לא נעשה לא מולו ולא מול שר הביטחון, שבוודאות היו פועלים", הוא אומר בכעס.
אתה עדיין כועס.
"אין לך מושג כמה זה פגע לי בבריאות. איפה נמדדת קבלת אחריות? זה לא לומר 'קיבלתי אחריות', זה לשאת בתוצאות", הוא מתייחס לאופן קבלת האחריות של בכירי הצבא. "בז'עת על האחריות שלכם. איפה זה מונע את האחריות ל־7 באוקטובר הבא, מול יו"ש ומול ההתחמשות המטורפת של ערביי ישראל?"
ואיפה האחריות של הדרג המדיני ל־7 באוקטובר?
"מי שלא חייג בלילה, הסיר אחריות ממה שקרה ביום. יש רצון נרטיבי לקשר את 7 באוקטובר לדרג מדיני כלשהו, אבל גם אם יצחק בריק היה ראש הממשלה, לא היה אפשר להאשים אותו, כי באירוע כזה אתה שואל מה היה יכול להימנע. זה שאסטרטגית היו החלטות שהובילו ליום הזה - כולם אשמים, זה ברור. לא צריך להיות אסטרטג צבאי, אבל גם החלופות (אופוזיציה, שא"כ) אשמים לא פחות. אני ב־7 באוקטובר רציתי לידי חיילים, לא את שר החוץ", הוא ממשיך. "וגם כאשר הגיעו חיילים שהם טובי בנינו, לא תפעלו אותם נכון. ראיתי חיילים בכניסה ליישוב שבו מבוצע טבח, וחברים שלי עם מצלמת קסדה אומרים להם 'בואו ניכנס'. רואים את העשן ושומעים את הירי, והם עונים לחבר'ה שלי 'אנחנו לא ממוגנים'. אני הייתי ממוגן? רוני, איציק, משה, מישהו היה ממוגן? אז את מי להאשים, את ראש הממשלה? נו באמת".
"אני לא הפרונט"
כהן לחם כל אותו הבוקר לצד רבים אחרים בעירו, אבל בפסיפס גיבורי היום שמו כמעט נשמט. כששאלתי את אשתו אם הפריע לה שהוא לא קיבל את אותה תהודה או הכרה מהתקשורת, היא השיבה: "תראי, אני יודעת איך הצדדים פה עובדים. הוא מבחינת התקשורת בצד הלא נכון, אז לכן יש כאן הנמכה. הם סוג של מעריכים, אבל לא באותה עוצמה. כשאתה מבין איך דברים עובדים, אתה לא לוקח את זה קשה. אבל האזרחים פה, שהם הכוח וההשפעה באמת, יודעים מה הוא עשה.
"בכל פעם את שומעת עוד קטע ועוד סיפור, וגם ההתקף שהיה לו אז בראיון... רק אז הבנתי ממנו מה הוא חווה. סוף־סוף הוא החליט לשתף. זה דבר לא נתפס שעין אנושית תראה דבר כזה, ולאבד חברים שהוא גדל איתם. זו עיר מאוד קטנה". למרות זאת, כשהצלם מצטרף אלינו לסיור ומבקש ממנו להתמקם לצילום, הוא מעיר כמעט באוטומט: "אני לא הפרונט". הוא מלטף לרגע את תמונת חברו רוני שנפל שם, ומאז תמונתו מונחת לצד מתקן להדלקת נרות. "אלה גיבורי העיר אופקים, ולא מספרים את הסיפור שלהם וזה מטריף אותי, זה מכעיס אותי. כאילו, רחל כפרה עליה היא מקסימה וחזקה, אבל היו פה עוד אנשים מדהימים".
זה חלק מהסטריאוטיפ להפוך את רחל לסיפור העיר, להזיז את השוטרים הצידה, ולא לספר את הסיפור שלהם?
"זה סטריאוטיפ. והיא, כפרה עליה, הכי מדהימה בעולם. כשהיתה לנו הקפאת מצב, זה היה כשהמחבל עמד מעל לראש שלה עם רימון. היא גיבורה אדירה, אבל היו פה עוד כל כך הרבה. יגאל אילוז שהיה חבלן משטרה, חודש לפני שחרור, אחרי 32 שנות שירות, והוא אומר להם 'חבר'ה, אני מוביל את הכוח, אני עם הכי הרבה ניסיון פה'. הוא נפל מול הבית של רחל, וזה לא מסופר. ואיציק שהשאיר תינוק בן פחות משנה בבית ויצא עם אקדח, זה לא מסופר. ואבי בוזגלו שהתכוון להציע נישואים לארוסתו. אגב, את הדייט הראשון שלהם הם עשו אצלנו בפנקייק, והוא סימן לי עם העין 'אלמוג תפנק', והרעפתי עליהם והוא היה מבסוט, עשה עליה רושם. או משה ואליעד אוחיון - שובר לב. משה הרוג, אליעד הגן עליו פיזית, אבא ובן שיצאו מהבית להציל חיים, והסיפור שלהם לא מסופר. זה חשוב לספר את הסיפור של כל האחים שלנו בקיבוצים. ואופקים? מרגיש לי שזה התפספס".
אנחנו מתעכבים ליד הבית של רחל, כשלמקום מגיע סיור למידה של יחידת הכלבנים של המשטרה. מש"קיות החינוך עומדות בצד בזמן שהלוחמים, בזה אחר זה, ניגשים להצטלם עם כהן וללחוץ לו את היד. למקום מגיעים גם השכנים, שלושה בקבוקי מים מופיעים, וכולם נאספים ומתחילים לצאת עוד ועוד סיפורים.
אחרי הדיבורים ועוד תמונה קבוצתית עם השוטרים, אני שואלת אותו איך הוא מסכם את אותו היום. "כואב לי שהסיפור של העיר לא מסופר מספיק. אני חורש את האולפנים, וזה לא מספיק. אני בטוח שמעריכים ואוהבים, אבל זה לא קורה. היה סיפור של תקווה. אף אחד לא הלך למות פה כמו כבש, כולם יצאו להילחם כמו אריות".
זו לא רק התקשורת, הוא זועם גם על הממשלה ששכחה בהתחלה את עירו. בהכנת תוכנית הפיצויים לעוטף עזה אחרי 7 באוקטובר, נשמט באורח פלא שמה של אופקים. "עד שלא עשיתי חרם הצבעות בכנסת, אף אחד לא חשב על זה. איפה מחלחלת הגזענות השקטה שעדיין חיה פה? היא עדיין נמצאת באזורים המשפיעים".
הסיפור של ישראל הראשונה והשנייה עדיין קיים?
"אני חושב שזה לא נעלם. זה קיים אבל פחות. תבדקי כמה פעמים הייתי בפריים טיים בערוץ 12 וכמה יאיר גולן. הוא 40, אני אפס. פעם אחת הייתי בשעה שרואים, ושם חטפתי את ההתמוטטות שלי. שם הבנתי שהאירוע הזה, עם אירועים אחרים, הביא אותי לקריסה מוחלטת".
קריסה בשידור חי
באותו פריים מתוכנית הצהריים של קשת 12 נראה כהן אוחז בליבו. שעות קודם לכן הוא התעמת עם משפחה של חטופים בכנסת. "אחד מהם אמר לי 'יצאתם להרוג ערבים ב־7 באוקטובר'. אני התפוצצתי ואמרתי 'אין לכם מנדט על הכאב. גם חבר שלי חטוף'. אחר כך הלכתי לאולפן ושם אמרו לי 'לא היית צריך להגיד את זה', וכעסתי מאוד. דיברתי על החברים שנפלו ואמרתי שהם לא יצאו להרוג אף אחד, אלא להציל חיים. אז קיבלתי סוג של פלאשבק וחנק, הרגשתי שאני חוזר לזירה".
זו פעם ראשונה שזה קורה לך מאז 7 באוקטובר?
"זו פעם ראשונה שזה קורה לי בחיים. ובעצם החבר'ה שלי תפסו אותי ופינו אותי לבית חולים, כי זה לווה בכאבים בחזה. קיבלתי שם תרופת הרגעה. לא יכולתי עוד לברוח מזה. לא סיפרתי את זה, אבל מאז 7 באוקטובר לא ישנתי במיטה שלי. אני ישן על הספה בכניסה לבית עם אקדח, וכדור בקנה. את הילדים ואשתי פיניתי לאילת. אבל רק שם הבנתי שאני בבעיה. התחלתי טיפול בשיטה שנקראת EMDR בטפיחות. זה מגרה את אונות המוח לטפל בטראומה, שנמצאת בחלק האחורי מבחינה הכרתית. כשהתחלתי את הטיפול הזה הבנתי למה אני לא מחליף חיתול לילדים, ולמה אני נוטה להקיא מהר - זה ישב על אירועים שעברתי בעבר וליוו אותי כל החיים, וב־7 באוקטובר, עם המראות והחברים שאיבדתי - זה התפרץ".
מי שלח אותך לטיפול?
"אשתי והצוות של הלשכה שלי. אומרים לי שאני חייב את זה, כי אני עלול להיות מסוכן למשפחה ולסביבה. תמיד ישנתי עם אקדח מתחת לכרית. יש לי עוד חבר עם PTSD שהגיע לרמה שכמעט הרג את הבן שלו, וחששתי שזה יקרה גם לי. היום יש לו עמותה 'טראומה פור גוד'. היום אני הרבה יותר טוב. זה לא נעלם, אבל למדתי טכניקות להשתלט על זה. ועדיין הלילה הקשה ביותר הוא בדרך כלל שישי בלילה".
הוא מחליט לדבר על זה גם כדי לעזור לאחרים במצבו. "אני מדבר על זה כי החבר'ה אומרים שזה עוזר להם, כי ביחידות יש שתיקה. כולם בחרא, כולם שרוטים, אבל לא מדברים על זה ולא מטפלים בזה. היתה פעם שעשו לנו טיפול קבוצתי ביחידה ואף אחד לא רצה להיכנס, עד שמישהו נכנס ואמר שהמטפלת נאה ואיכותית וכולם רצו פנימה וישבו כמו ילדים טובים", הוא צוחק. "זה נתפס כחולשה. אתה חי כמאצ'ו, אתה חושב כמו לוחם, ואתה לא יודע לחשוף חולשות כי לחשוף חולשה שווה למוות מבחינתך. לכן היום שואלים אותי איך נחשפת".
איך?
"מבחינתי אני לא חושף חולשות כי זה לא חולשות. זה גם משהו שמאוד מפריע לי בחברה הישראלית, שאתה כל הזמן עוסק בחולשות. חשוב להבין - זה רוצח שקט. אני קורא מכאן לכל לוחם: זו לא חולשה - זו חוזקה, זה גם מקצועיות נטו, וטיפול יהפוך אותך ללוחם הרבה יותר חד ויותר מפוקס. זה החצי שקל שלי בנושא הזה".