אין מקום אחר: תושבי הצפון שעבורם היאחזות בבית היא שליחות

באמצע אפריל, כשהאיראנים תקפו את ישראל והזירה הצפונית רתחה מכטב"מים ומשיגור נ"טים, אסף ואפרת קורן חזרו עם ארבעת ילדיהם לקיבוץ שניר שבגליל העליון. יחד עם משפחת קורן חזרו לקיבוץ המפונה שתי משפחות נוספות, בתקווה שגם האחרות יצטרפו ליוזמה הנועזת. זה לא ממש קרה, אבל עוד לא אבדה התקווה.

"יש פה אמירה כלפי עצמנו וכלפי המדינה", אמר אסף (47) כשנפגשנו השבוע. "ברגע שאין כאן מתיישבים והתיישבות, נורא קל לזנוח את חבל הארץ הזה ולהגיד 'בואו נשים את המשאבים במקום אחר', ואז נאבד לחלוטין את היישובים. יש מקומות בצפון שאתה נכנס אליהם והם מוצב צבאי, בלי שירותים מוניציפליים, מזכירות, כלבו. אנחנו שואלים את עצמנו בכל יום מחדש אם עשינו את הדבר הנכון ולא לקחנו סיכונים מיותרים, ולפחות עד היום אנחנו עונים שהדבר הנכון זה להיות בבית. אני רואה בזה ערך אדיר כלפי הילדים. להגיד שאנחנו כאן למרות הכל, ואנחנו חיים ומתמודדים, זה לדעתי ייצר פחות שריטות ויותר חוזק נפשי".

הם לא מפחדים?
"כששאלתי את בתי בת ה־17 היא אמרה 'לא, אבל אם אראה שאתה מפחד אדע שגם אני צריכה להתחיל'. מה שההורים מקרינים זה לגמרי מה שהילדים מקבלים, ואנחנו מקפידים לשמור על הכללים. נכנסים לממ"ד כשצריך, נשמעים להנחיות אבל בצורה רגועה, בלי לחץ גם כשהאירועים חריגים. אני ואשתי נולדנו פה. אמי עד היום מספרת שכשהייתי בן שלושה שבועות היא שמה אותי במקלט, בבית הילדים, באירועי קטיושות וחדירות מחבלים. לא נשרטנו יותר מדי, ואני מקווה שאני גם לא שורט את ילדיי יותר מדי".

קורן פגש אותנו בחוות קראט שבסמוך לקיבוץ דן, מקום שמתהדר בייצור קוויאר מהטובים בעולם, 5 טונות בשנה, ורוב היצוא הולך לשוק האמריקני. בתחילת המלחמה ייצור המעדן היוקרתי נפגע. חלק מהעובדים פונו ולא חזרו לעבודה. קורן, מנכ"ל המקום, היה צריך להשיב את החווה לפעילות למרות הנפילות מסביב והסכנה הקבועה, אבל מבחינתו לא היתה אופציה אחרת.

"התחושה היא שאנחנו לא מעניינים אף אחד ממקבלי ההחלטות", הוא אומר בעצב. "אני יכול להגיד עובדתית שאין כאן ביקורים של הדרג המדיני. אני לא זוכר מישהו ששאל לשלומנו וביקש לדעת מה אנחנו צריכים. כל היוזמות לעזרה הן מקומיות, של אזרחים. אירחתי לא פעם תורמים שבאו מחו"ל והתעניינו מה אנחנו צריכים כדי שאנשים יחזרו לגור בסביבה, וזה אבסורד בעיניי שזה מגיע מיהודים בעלי ממון ולא ממדינת ישראל. וזה הקושי הגדול, ההרגשה של הבדידות במערכה. אנחנו אלה שחשוב להם להחזיק את הקרקע, את החקלאות ואת הקהילה - העיקר שהצפון לא יתפורר".

כעת הקבינט הציב את חזרת התושבים לצפון כאחת ממטרות המלחמה.
"זה כל כך רחוק בעיניי. אני מרגיש שזה נובע מהרצון לחסוך בכספי פיצויים ואכלוס במקום אחר, ולא מהמצב הביטחוני, וזה הכי גרוע. עניין של 'בואו נפסיק לתת פתרונות למפונים ונשלח אותם הביתה', אבל המצב הביטחוני רק הולך ומחריף. צריך למגן כאן את היישובים, וברמה הרחבה יותר לשים יותר צבא על הגדרות, להראות לנו ביטחון, לדבר עם התושבים. אין שיח בינינו לבין המדינה והצבא, וזה מזעזע בעיניי, אחד שהיה בצה"ל במשך 21 שנים. חשבתי שביום פקודה נדע להתמודד טוב יותר עם המצב, ואני רואה שמי שמתפקדים הם האזרחים וההתארגנויות האזרחיות, אבל גם הן אומרות שהן יודעות לספק לנו הכל חוץ מביטחון".

בחוות הקוויאר עובדת הגר שמיר־בוכריץ מקיבוץ כפר סאלד הסמוך. הגר ילדה את בתה הקטנה ב־1 באוקטובר, שבוע לפני פרוץ המלחמה. כפר סאלד לא מפונה משום שהוא מרוחק מהגבול כ־5 וחצי ק"מ, והיישובים שפונו הם עד טווח 5 ק"מ. הפיצוצים והאזעקות לא פוסחים עליו, אז משפחת שמיר־בוכריץ התפנתה לשלושה חודשים, אבל כמו משפחת קורן - גם היא בחרה לחזור.

"שמתי את עצמי ואת חלומותיי בצד", אומרת הגר. "אני עוד מעט בת 40, ודמיינתי שהשנה הזו תהיה אחרת לגמרי ושתמיד יש לי ברירה. אני יכולה לעזוב ולהמציא את עצמי מחדש. איתן, בעלי, יכול להיות כבאי בכל תחנה בארץ, ובכל יום אני רואה אצלנו בקיבוץ בתים להשכרה ומשפחות שעוזבות. עולה בראש המחשבה הזו, ואני לעיתים מדמיינת איפה אגור ומה אעשה. לכן אני ממש עובדת בחודשים האחרונים בלייצר שגרה, ולא להיכנס למלחמה הזו. זה קורה שם, ולא לי".

בכל זאת, יש לך שלושה ילדים קטנים.
"אני מנהלת קהילה ברשת של 13 אלף נשים מאזור הצפון. יש שם התייעצויות, המלצות. רק שם יבינו אותנו. יש נשים שעזבו, ואחת מהן כתבה שהיא אוהבת את האזור, נולדה וגדלה פה, אבל במהלך הפינוי נפתחו לה העיניים. לפתע יש שירותי בריאות תקינים, הכל זמין. אנחנו לא עוזבים כי תראה מה יש לנו פה", הגר מצביעה על הנוף המרהיב, "אין לזה ערך. המציאות קשה, אבל להיות מפה ולא לחיות פה זה עוד יותר קשה. אפשר לצאת מהגליל, אבל הגליל לא יוצא ממך".

נגמרות לנו האפשרויות

ביקרנו באזור ביום שבו משום מה הביפרים בביירות בחרו להתפוצץ אצל אנשי חיזבאללה. ההודעות שיצאו בעקבות האירוע ביקשו מהתושבים להיכנס למרחבים המוגנים, בוודאי באזור קיבוץ שניר, שרק יום לפני כן התפוצץ כטב"ם בכניסה אליו.

המשכנו למתחם גן הצפון, שבימי שגרה אין בו מקום להחנות את הרכב, וכעת היינו בו רק אנחנו וסרחיו הלמן, שמפעיל את החומוסייה "BLUE BUS", כמו בכל יום. "בכל ערב אני מכין את גרגירי החומוס למחר, ופותח מ־10:30 בבוקר עד 16:00 אחרי הצהריים, גם אם לא ייכנס לכאן לקוח אחד", מבהיר הלמן בחיוך. "כל אחד מאיתנו צריך לעשות את מה שהוא יודע כדי לעזור. הרי טיילת כעת בצפון השומם, וכשראית מקום פתוח איך הרגשת? אופטימיות. את זה אתה לא יכול לקחת ממני גם אם תרצה. אני בן 60 ולא מעוניין להיות פליט, ולא בא לי להתחיל לעבוד אצל אף אחד. אז לקחתי על עצמי את התפקיד להיות כאן. אני מניה בטוחה. עם כל אי־הוודאות, 'BLUE BUS' תמיד פתוחה".

סרחיו הוא טיפוס. בעבר החזיק את מסעדת "נחלים" הפופולרית. במלחמת לבנון השנייה היה לו דיל עם כתבי "פוקס ניוז" שהגיעו לסקר את הקרבות. בכל ערב, בצל הפיצוצים, היה עורך להם שולחן עם מפה חגיגית, כוסות יין, אנטיפסטי ושלוש מנות עיקריות לבחירה.

"ראיתי את המקום מתפתח משנת 1998 עד 6 באוקטובר 2023", הוא מספר. "הייתי חלק מהפריחה המטורפת בנוף התיירותי והקולינרי, נתתי ל־9,000 איש בחודש לאכול אצלי. לראות את המקום במצב הנוכחי? אני לא מוכן להתרגל לזה. היום בבוקר קיבלתי טלפון ממישהו: 'אני מתקשר לתרום לך כדי שתיתן לחיילים לאכול'. אמרתי לו: 'יודע מה התרומה הכי טובה? שתבוא לפה. אני אתן לך חומוס בחינם שתחלק לחיילים'".

סרחיו, יליד ארגנטינה, מתגורר בקיבוץ מעיין ברוך, גרוש פעמיים, אב לחמישה. שום דבר מרעשי הרקע לא הורס לו את חוש ההומור המפותח. "גדלתי על זה", הוא מצביע על כרזה שתלויה על קיר החומוסייה. "'אם זה קשה, נעשה את זה מייד. אם זה בלתי אפשרי, ייקח קצת זמן'. בספרדית זה הרבה יותר נחמד. גם לי יש רגעים של ירידות, אבל אני דואג שהירידות יהיו כמו גלי המוח - קטנות".

אתה מפעיל עסק בחבל ארץ מתפורר ושומר על מצב רוח מרומם.
"אני לא מסתכל על דברים פרונטלית. אני מזמין אותך לשבת איתי על אדן החלון ולהתבונן על מדינת ישראל מלמעלה, מבלי להגיד מילה. מה שקורה שם למטה זה כאוס, ואני יודע שברגע שאשלח יד פנימה, אישאב. אז תסתכל מלמעלה מה קורה שם - גיוס חרדים, קומבינות על קומבינות, פילוג מטורף, כשהיו לנו אלף ואחת הזדמנויות להתאחד.

"הרי יש את הסיפור על היהודי שנתקע בשיטפון והמים מתחילים להגיע לו לגובה הברכיים. מגיעה משטרה שרוצה לפנותו, והוא אומר 'אני איש מאמין, אני נשאר'. המים מגיעים לו עד החזה, מגיעים לוחמי אש והוא אומר 'אני מאמין, אני נשאר'. המים מגיעים לו עד האף, מופיעים לוחמי 669, אומר להם 'אני נשאר'. מת ועולה לשמיים, ומתלונן: 'למה לא באת להציל אותי?' אומר לו אלוהים: 'רציני? שלחתי משטרה, לוחמי אש ו־669, כמה עוד צריך?' האפשרויות הולכות ונגמרות".

אבל למה אתה מהבודדים ששומרים על הגחלת?
"אם לא היינו פה, גם אלה שרוצים לחזור לא היו חוזרים. אני עושה כי אני מאמין שזה הדבר הנכון, ולא רוצה להסתכל על עצמי בעוד כמה שנים ולשאול איפה הייתי. אני עושה חשבון רק לעצמי".

דנ"א של מתיישבים

אל החומוסייה של סרחיו נכנס ניסן זאבי, טרוט עיניים אחרי לילה לבן בכיתת הכוננות של קיבוץ כפר גלעדי. עד 6 באוקטובר זאבי היה מהתקוות הגדולות להפרחת הגליל העליון וסביבת קריית שמונה. הוא ניהל עבור קרן ההשקעות JVP את יוזמת הפוד־טק בגליל, שממש ערב המלחמה הדביקה את האזור בעשרות מיזמי סטארט־אפ מצליחים, ויותר מ־300 משקיעים מהעולם הגיעו ב־2023 כדי ללמוד על הסצנה.

"היו שם מקומות עבודה שעלו מארבעה עובדים ל־50 בשכר גבוה. התחלנו לראות נהירת משקיעים מכל העולם", זאבי מספר. "לא היתה כאן דירה להשכרה, ולא היית מוצא בניין לאכלס בו את החברות שצמחו. חיינו את החלום, ראינו את החזון הופך למציאות. זה הגיע לרמה שכל בית ספר בקריית שמונה לימד פוד־טק. שבוע לפני 7 באוקטובר קיבלתי מייל מרגש מארה"ב: מכון מחקר נחשב שלח הודעה שהם פרסמו את דירוג 1,000 הערים המובילות בעולם לפיתוח סביבה לסטארטאפים - וקריית שמונה היתה בפנים.

"ואז באה המלחמה, וכמו במטריקס, כשיש כדור אדום וכדור כחול ואתה לוקח את הכחול והעולם משתנה - זה מה שקרה לנו. דבר ראשון, מצאנו לחברות האלה מקום חלופי בקיסריה, בצמח וביקנעם, ואמרנו שזה ייקח חודש-חודשיים והן יחזרו אלינו. גם אחרי שנה אף אחד לא רוצה לחזור. המדינה יכולה להציע תמריצים עד מחר - בלי ביטחון הם לא ישובו. אז במקום לגייס כסף לחברות אני מגייס כסף לכיתת הכוננות".

זאבי נולד בקיבוץ הגושרים והתחתן עם בשמת מרמת השרון, והם מתגוררים בכפר גלעדי עם שני ילדיהם. בסופי השבוע הוא מקפיד שהם יבלו איתו את הזמן בקיבוץ המפונה. "מחר בבוקר אני יכול לעבור לכל מקום בארץ, לא חסר לי דבר. אבל סבא שלי בנה את קיבוץ הגושרים, וההורים שלי מפה, ואני דור שלישי שמשימתו היא שגם הדור הרביעי יישאר.

"עד 7 באוקטובר היינו בטוחים שאנחנו חלק מהעולם המערבי. הגליל הציע איכות חיים, בית, מקום עבודה איכותי. היום הצעת הערך של האזור השתנתה. אנחנו שואלים את עצמנו: למה אנחנו פה? בגלל הנוף, או שיש משהו עמוק יותר? יש משהו עמוק. לפני מאה שנה ארגון השומר חקק את שלושת עקרונותיו: הגנה עברית, התיישבות עברית ועבודה עברית".

חיים פעם אחת.
"דווקא מכיון שחיים פעם אחת, יש לחיים משמעות הרבה יותר גדולה. אנחנו באירוע היסטורי שאין לו תקדים. אפילו במלחמת העצמאות לא פונו כל כך הרבה אנשים לכל כך הרבה זמן. אנחנו באירוע היסטורי, וכעת השאלה היא באיזה צד אתה רוצה להיות. זה שיעור חשוב לילדיי שזה מקומנו, עם כל הקשיים".

איך דואגים שהמקום יהיה בטוח?
"ההחלטה על פינוי התושבים מאפשרת למדינה לא לקבל החלטות. היא היתה נכונה לשבועות הראשונים של המלחמה, אבל היה צריך להחזיר את התושבים. למה לא יורים על נהריה? כי היא מאוכלסת. מה שעשו זה מעשה אנטי־ציוני. הרי מעבר לגבול יש רעיון ג'יהאדיסטי, אידיאולוגי, שרוצה להשמיד אותנו. בצד שלנו יש רעיון ציוני והתיישבותי שרוצה מדינה. קיפלנו את הרעיון הציוני, וגם לנו כתושבים יש אחריות. הרי ב־2006 האמנו שהחלטה 1701 תייצר שטח מפורז מהגבול הלבנוני ועד הליטני. התעלמנו מנורות האזהרה, ואנחנו מגלים היום שיש לנו תפקיד של 'עומד בשער'.

"תחושתם של תושבי הצפון היא שניתנה לנו הזדמנות שנייה, כי מה שקרה בדרום היה צריך לקרות פה. אז אל תביאו לנו עוד גדרות חכמות ומצלמות. צריך אזור חיץ של 10 ק"מ לתוך שטח לבנון, שאליו לא ייכנסו מחבלים ולא רועי צאן, וגם לא ילדה עם קוקיות. אם רוצים את חזרת ההתיישבות, צריך להסיר את האיומים החמורים ביותר - חדירה וירי נ"ט".

זאבי הוא מאנשי "לובי 1701", שנועד לשנות את המציאות הביטחונית, והוא גם מיוזמי ההתארגנות "הביתה. חוזרים לגליל", שמטרתה לספק את צורכי התושבים שהחליטו לחזור לבתיהם, ובין היתר לסייע לקהילות שבחרו להישאר.

"יש לנו בגליל דנ"א של מתיישבים, ויש לזה יתרונות וחסרונות. החסרונות הם שאנחנו נחמדים, מכילים הכל, מקבלים מכות ועומדים בזה. הרי עם פרוץ המלחמה קיבלנו החלטה מודעת לסתום את הפה. יש חטופים והרוגים בעזה, ואנחנו נחזיק מעמד כי בסוף יטפלו גם בנו, ועדיין לא טיפלו. היתרונות שלנו הם שלמדנו לדאוג לעצמנו גם בימי שגרה. אשתי בשמת היא ההשראה הגדולה בחיי. בנינו פה בית וחשבנו שניצחנו את המערכת. וילה, דשא ענק, עבודה טובה. היא נקשרה לאזור בכל נימי נפשה. תמיד אומרים 'רק החלשים יחזרו לצפון'. אז מי שנמצאים פה היום הם החזקים. אנשים כמו סרחיו ואסף קורן, לוחם בסיירת מטכ"ל. תעזרו לחזקים".

לצד זאבי, בין אנשי ההתארגנות "הביתה. חוזרים לגליל" נמצא גם יזם ההייטק ת', טייס חיל אוויר במילואים. ת' הוא בנו של פרופ' מולי להד, מומחה בעל שם עולמי לטיפול בפסיכו־טראומה, שבסוף שנות ה־70 בחר לעבור להתגורר בקריית שמונה, דווקא כשהעיר היתה מוכת קטיושות.

בין ציונות לשימור לקוחות

ת', המתגורר עם משפחתו בקיבוץ איילת השחר, לא חשב פעמיים אם להישאר בצפון. "ראינו את הורינו באים למקום עם שליחות, כמשימה לאומית", הוא אומר. "עברנו אסונות קשים כמשפחה. אמי נפטרה לפני 24 שנה, אחי נהרג בדרום אמריקה. אבל זה גם מפתח חוסן, ולא רק שובר. אבי התראיין לפני כמה שנים, ואמר שהאסונות שפקדו אותו גרמו לו להבין שהדברים האלה הם לא תקלה בתוכנית, אלא חלק מהדרך. התמודדויות וקשיים הם חלק מהסיפור. התקשרתי אליו ואמרתי שאני מרגיש שממש ככה הוא גידל אותנו. לא פעם אשתי אומרת לי 'כל נימי גופי אומרים שכדאי שנתרחק מהצפון', ואני אומר לה שאנחנו לא יכולים".

אז כשהמדינה לא ממש מצליחה לשמור על הצפון, אנשים כמו ת' וניסן דואגים לכך. הם וחבריהם מארגנים מתנדבים לחינוך הבלתי פורמלי, מלווים הסעות כשצריך, קונים ציוד שחסר לבית הספר ודואגים ליישובים המפונים - העיקר לשמור את הצפון חי, גם בימים שבהם הוא מאיים לקרוס.
"סלח לי על הפומפוזיות, אבל אני שואל: האם אנחנו מאמינים ברעיון הציוני?", ת' מבקש לדעת. "אני מאמין שאם נוותר על הגליל - לא תהיה לנו תל אביב, כי אויבינו יידעו שלאיפה שהם לא יירו - שם נתקפל, ואין להם בעיה לירות יותר רחוק מאיילת השחר. אני מאמין שאני חלק משרשרת ארוכה. אני רואה את סבא שלי מול העיניים, מכיר את המחיר ששילם, ואני לא מתכוון להיות זה שקוטע את השרשרת.

"את השאלה 'למה אתם כאן?' אתה יכול לשאול את כל מי שנכנסו לאוטו ונסעו לדרום ב־7 באוקטובר, והתשובה היא שיש משהו מקסים במקום הזה. המדינה היא לא של הממשלה, היא שלי. אני טייס במילואים. מפקד הטייסת מתחלף בכל שנתיים, ומה הדבר הראשון שהמילואימניקים אומרים למפקד החדש? 'אתה זמני. זו הטייסת שלנו. תעשה את הכי טוב שאתה יכול, אבל אל תתבלבל'. אני מרגיש אותו הדבר. ממשלה היא דבר זמני. אני מצפה שהיא תהיה מצוינת ושתנהיג - אבל המקום הזה הוא לא שלה, ולכן אני לא צריך לחכות שמישהו יעשה בשבילי".

אתם גוף פוליטי?
"לגמרי לא, ולכל מי שחושבים שכן אני אומר - קחו שנייה אוויר. כמעט לא נשאר לנו שום דבר בקונצנזוס, אז בואו לא נהרוס את מה שלא צריך, ונמצא אזורי הסכמה. יהיו תושבים שלא יחזרו לצפון, אבל אני רוצה שגם אנשי המרכז, שחוויות השנה האחרונה עיצבו את חייהם, יגידו: 'אמנם אני גר בתל אביב, אבל אני מחפש משמעות - ואמצא אותה בצפון'. אין סיבה אמיתית שהחברים שלי מהטייסת לא יגיעו לכאן".

ללאון קרסקוביץ', שמתגורר בקיבוץ הגושרים, אין בכלל ספק לגבי מיקומו. "עזיבה לא עומדת על הפרק", הוא מבהיר, "אני לא יכול להרשות לעצמי שמישהו מעבר לגבול יגיד לי לעזוב את הבית".

לאון בן ה־50 הוא מבעלי LP מחשבים בקריית שמונה, שב־20 השנים האחרונות הפכה לשם דבר באזור הצפון. בשגרה החנות העסיקה 17 עובדים, וכעת יש שם שלושה בלבד. לאון הוא איש מכירות ומחסנאי. המסעדה הסמוכה נהרסה מנפילה, ולפני שבועיים היתה פגיעה גם בבנק הסמוך. לחנות הפופולרית נכנסו רסיסים, ונהרסה קצת התקרה, אבל הם עדיין מקפידים לפתוח את העסק מדי יום.

"אני קם בבוקר, מתקלח, מסתדר. מי כבר רואה אותי? אבל אין מצב שאגיע למקום בלי חולצה של העבודה", לאון צוחק. "היום הכי קל זה לקום וללכת, לדווח על אפס הכנסות ולחכות לפיצוי מהמדינה. זוכר את הסדרה 'הבורר'? נעמי כפית אמרה שם 'לכל שואה יש מוצאי שואה'. אחרי שנסיים להילחם, מה יהיה? הלקוחות שלנו הם בעיקר מוסדיים - מועצות, עיריות, מפעלים. אם אעזוב מה יקרה? עזוב ציונות, כבודה במקומה מונח. נראה לך שהם ישרדו בלי פתרונות? הם ימצאו במקום אחר, ולא בטוח שיחזרו אלי. אני משמר לקוחות - בניגוד להיגיון הבריא, שאומר לסגור את העסק".

חלק מעובדיו של לאון עזבו ומאז לא יצרו קשר, חלק ניסו להישאר ונטשו בלחץ המשפחה. במשך רוב ימות השבוע הוא אמנם מתגורר עם המשפחה בדירה שכורה בטבריה, אבל לפחות שני לילות בשבוע הוא מקפיד להעביר בביתו המפונה שבקיבוץ הגושרים.

"אשתי מוטרדת. בשנה הזו היא היתה בבית שלנו אולי פעמיים", הוא מספר. "אני שם בכל שבוע. מגיע בערב, לוקח צינור, מנקה את החצר, מנגב אבק, אפילו שאין אף אחד. יש לי חברים בטבריה שאומרים שאני משוגע. אמרתי להם 'בואו אלי לגושרים', כי בלילות שם בדרך כלל שקט. הם באו ועשינו על האש, שחינו בבריכה, שתינו קצת. אלה החיים. זה מה שמשאיר אותי בשפיות, ובין פציעה פיזית לפציעה נפשית - אני לא יודע מה יותר קשה. תבין, אני מרגיש שלקחו לי שנה מהחיים. זה כמו שהכניסו אותי לבית הסוהר".

ואתה נשאר אופטימי?
"אני בטוח שיהיה טוב, אין לי ספק. אם אהיה פסימי ולא אאמין - בשביל מה לחיות כאן? בשביל מה להילחם על הזכות להישאר בצפון? אם דברים גרועים יגיעו בקרוב, נדע להתמודד איתם".