זעקת המורים בצפון: "לא יודעים מי יחזור, חייבים חמצן למערכת החינוך"

לקראת החזרה המתוכננת של תושבי הצפון לבתיהם ב־1 במארס, מערכת החינוך באזור ניצבת בפני אתגרים משמעותיים. יותר מ־20% מהמורים שפונו מבתיהם לא רוצים לחזור ומשרד החינוך סוגר בתי ספר לתלמידים מפונים, זאת בשעה שרבים מהמורים ומהתלמידים עדיין מתמודדים עם השלכות הפינוי והמלחמה.

"אנחנו לא יודעים מה יהיה, מי מהמשפחות תשוב, ומה יהיה עם המורים שלא יחזרו לצפון", אומרת קרן רז־פלר, יו"ר הסתדרות המורים בסניף קריית שמונה, הגליל והגולן - ואם לתאומות בנות 12.

"מצד אחד, המדינה באה ואומרת למפונים: אתם יכולים להמשיך ולהישאר במקומות שאליהם פוניתם עד סוף שנת הלימודים. מצד שני, יש לחץ של משרד החינוך על צוותי ההוראה לעלות צפונה, כי הם רוצים שיהיו צוותי חינוך שיקבלו את התלמידים. לא מבינים את עובדי ההוראה. אם לא ייתנו לנו 'חמצן' - לא יהיה מי שיחזיק את המערכת כשנחזור. נהגי אוטובוס ועובדי מפעלים שנשארו בצפון קיבלו מענק עידוד, עובדי הוראה לא קיבלו כלום".

כבר כמעט שנה וחצי שאין צפון במדינת ישראל, אך המצפן של אנשי החינוך קיים. הם שם מ־7 באוקטובר ולכל אורך המלחמה, גם בירי טילים, בבגרויות, בזום, במסגרות המפונים. מלמדים את החומר, מעניקים עזרה נפשית, נלחמים בנשירה – עושים עבודה כמעט בלתי אפשרית, בשעה שרבים מהם בעצמם מפונים או הורים. תאריך החזרה שקבעה המדינה הוא 1 במארס, ומשרד החינוך הודיע שהמוסדות ייפתחו ב־2.3, כשיהיה שבוע התארגנות שיכלול במקומות רבים למידה מרחוק.

על רקע ועידת אשמורת הרביעית שהחלה אתמול פגשנו אנשי חינוך והורים לשיחה על המצב בצפון. קרן רז־פלר מהסתדרות המורים ומורה בעצמה; נאור שמיע מקיבוץ מנרה, מורה למתמטיקה באורט דנציגר קריית שמונה; ועפר בן־צבי מכפר בלום, אב לילדה בכיתה ז' ובעלה של מורה לביולוגיה. הסיפור של מערכת החינוך בצפון מורכב, יש שם סוגים שונים של תלמידים, עובדי הוראה ובתי ספר.

יש תלמידים ועובדי הוראה שפונו עם משפחותיהם לאזור טבריה או למרכז הארץ, יש מורים ותלמידים שמתגוררים ביישובים שלא פונו, אך לימדו או למדו בבתי ספר שפונו. יש עובדי הוראה שפונו מבתיהם, אך בית הספר שלהם נמצא ביישוב שלא פונה והם צריכים להמשיך להגיע אליו, זאת בעוד שהם צריכים לדאוג כי הילדים שלהם יגיעו למסגרות החלופיות.

"החיים נמשכים – ואני תקועה"

קרן מתגוררת במעיין ברוך. מאז שהמשפחה פונתה הבנות שלה לומדות בבית ספר למפונים בקיבוץ גינוסר, אך הן קיבלו הודעה שבית הספר ייסגר. עכשיו היא צריכה להחליט האם לחזור ליישוב שלה, כשאינה יודעת אם הפסקת האש בצפון תחזיק מעמד, או לשלב את בנותיה בבי"ס אחר עד לסוף השנה. "אני מפונה, עדיין לא חזרתי הביתה, החיים ממשיכים - ואני תקועה", היא אומרת. "יש עוד רבים ששותפים לתחושה הזאת. גננת או מורה מהצפון שפונתה וילדיה משולבים במסגרת במרכז - אפשר להבין למה היא תרצה לסיים שם עם הילדים את שנת הלימודים. מצפים שהיא תחשוב על הילדים – רק לא על הילדים שלה".

מי ששומע את דבריה של קרן ומחזק אותם (ולא רק משום שבעבר לימדו זה לצד זו) הוא נאור שמיע, המשמש גם כיו"ר צוות החירום היישובי במנרה. הוא אב לשלושה ילדים: בת חיילת, בן בכיתה י"א וילדה בכיתה ד'. "כשהמלחמה התחילה, במקום שאהיה בכיתת הכוננות של היישוב מצאתי את עצמי מלמד מתמטיקה בכיתות של מפונים כי לא היו מורים. הרבה מאוד מורים עזבו, וזה יצר מחסור שעדיין קיים. רובם כלל לא נמצאים באזור, ורבים מהם גם לא רוצים להזיז את הילדים שלהם באמצע השנה. אצלנו במנרה נפגעו 70% מהבתים אז הקהילה לא יכולה לחזור".

עפר בן־צבי: "הצפון ננטש. הממשלה עזבה ב־7 באוקטובר והיא עדיין לא פה. זה לא רק חינוך - אין כמעט שירותים. כל דבר שהיית צריך, כמו רופא, קניות, שירותי בנק ושירותים אזרחיים - היית צריך לנסוע כדי לקבל אותם. מי שנשאר פה לא עניין אף אחד, ועכשיו גם מי שחוזר לא ממש מעניין אף אחד. יש מורים שלא יישארו פה וצפוי מחסור. הם מרגישים נבגדים".

לדבריו, "המורים מיואשים. במשך שנה וחצי הם נסעו 110 קילומטר ביום כדי ללמד ולא החזירו להם הוצאות על רבע מהסכום". קרן מוסיפה: "המלחמה פיזרה את המורים, או שבית הספר פונה והנסיעות שהם נדרשו לעשות היו יקרות מבדרך כלל. יפה בן־דויד, מזכ"לית הסתדרות המורים, טיפלה בנושא הזה, אבל המערכות של משרד החינוך עובדות כל כך לאט. אני שולחת מיילים אישיים על כל מורה כדי שהם יקבלו מה שהם זכאים לו וזה לוקח זמן".

המלחמה השפיעה דרמטית

אלו שנתיים קשות עבור תלמידי הצפון. המעבר אל המלונות, המגורים הזמניים, הורים במילואים או כאלה שאיבדו קרובי משפחה - כל אלה נותנים את אותותיהם בשטח. מלחמת חרבות ברזל השפיעה דרמטית על המצב החברתי, הנפשי והרגשי של התלמידים בכל הגילים, ומי שנמצאים מול חבית חומר הנפץ הזאת הם המורים שפוגשים את התלמידים מדי יום.

"לבית יש הרבה מאוד השפעה על מה שקורה, יש גם דברים טובים שהמלחמה הביאה – כמו חיבור לחינוך הבלתי פורמלי", אומר שמיע. "לצד זה יש סיפורים קשים על מה שקורה באתרי פינוי, הטרדות מיניות, אלכוהול, סמים ושיעורי נשירה גבוהים. כמפונה אתה צריך לדאוג לילדים שלך כהורה ולפעמים גם כמורה. יש משפחות שהתרסקו. אני חושב שיש הבדל בין אם אתה מפונה מתוך קיבוץ או מושב, כי זו קהילה קטנה ותומכת שבה יש אנשי מקצוע מבפנים והיכרות רבת שנים, לבין להיות מפונה מעיר גדולה, שם הזרות גדולה יותר וזה בא לידי ביטוי גם בעומס הרגשי".

קרן רז־פלר: "זה לא תלוי רק מאיפה יצאת אלא גם לאן הגעת במהלך הפינוי. בעין גב הפכנו לקהילה גדולה ותומכת. יש פה גם אנשים מקריית שמונה, מקיבוצים וממושבים, ואין פה מקרים של ונדליזם או אלימות. מה שברור זה שצריך הרבה כוח טיפולי כדי שייתן לתלמידים מענה בשנים הקרובות. אני יודעת שיש תוכנית של מחוז צפון, אבל בשטח אני לא רואה אנשי טיפול שמגיעים בהמוניהם לבתי הספר, אין מספיק טיפולים אישיים וקבוצתיים לילדים שחיו תחת טילים לאורך זמן".

ומה עם המצב הפדגוגי?

"המצב הפדגוגי קשה, זו שרשרת של טעויות", מוסיף עפר בן־צבי."כשהתחילו ללמד ופתחו מרכזי למידה לא למדו מקצועות בחירה, בכלל לא התייחסו לזה. בנוסף, מרכזי הלמידה החלופיים שנפתחו רק השנה היו צרים מלהכיל את כל התלמידים, כי לא לקחו בחשבון את כל התלמידים. רק לפני חודש כל התלמידים התאחדו בבית ספר בכפר בלום, אבל הוא לא מוכן לגמרי מבחינת תשתיות בטיחות. עד עכשיו התלמידים כמעט לא למדו.

"למרות שהמורים נלחמים בשיניים כדי להספיק את החומר - זה בלתי אפשרי. גם מה שנלמד לא בהכרח הובן. עדיין לומדים פחות שעות בגלל בעיות של הסעות וכסף - התלמידים שנמצאים בסובב כנרת נוסעים שעה וחצי לכל כיוון כדי להגיע לבית ספר, חלק מזה על חשבון שעות הלימודים. במקום שמונה שעות כל יום, בפועל לומדים חמש שעות בחלק מהימים".

רז־פלר: "כמורה למתמטיקה בתיכון שפונה אנחנו רואים שעד היום לא למדנו ולא לימדנו אותו מספר שעות שתלמידים במרכז הארץ מקבלים. יש המון דברים שמטרידים את התלמידים וקשורים למלחמה. דוגמה קטנה - חלקם הגיעו מאזורי לחימה, נסעו באוטובוס ובזמן אזעקה היו צריכים לשכב על הכביש, ולאחר מכן להגיע ליום לימודים ולתפקד".

שמיע מוסיף: "הם עושים הכל חוץ מחינוך. הם מנותקים, הם עדיין מסתכלים על ממוצעים של בגרות, וככה הם עדיין סופרים את בתי הספר".

ממשרד החינוך נמסר בתגובה: "משרד החינוך דוחה מכל וכל את הטענות המופרכות שהועלו. המשרד פועל באופן מקצועי ואחראי להבטחת המשך הלימודים הסדיר, תוך דאגה מתמדת לרווחת התלמידים והמורים כאחד. כ־70% מהמורים הביעו נכונות לחזור ללמד בצפון, וכמעט 100% מהתלמידים המפונים מהצפון (15,642 מתוך 15,658) משובצים במסגרות חינוכיות. המשרד ערוך להשלמת פערים בכוח אדם באמצעות מורים זמניים במידת הצורך".