בימים נוראים של קיטוב משווע, כשמילים איומות כמו "מלחמת אזרחים" נזרקות לאוויר פה בארה"ב ונלחשות בחרדה הרחק בישראל, התקבצו אל מה שהיה בניין הדואר ההיסטורי בוושינגטון 250 אנשים שרצו לשדר את המסר ההפוך. הם באו אל מה שהוא היום מלון מפואר בצמוד לבית הלבן, והגיעו משני צידי המתרס הפוליטי האמריקני והישראלי. מאחוריהם קריירות משמעותיות, ופניהם אל מטרה אחת - שימור הבסיס המשותף בנוגע לישראל.
פורסי החסות על הכנס, שנקרא "MEAD", היו שני השגרירים האמריקנים לשעבר טום ניידס, מטעם ממשל ביידן, ודיוויד פרידמן, חברו השגריר של טראמפ, קודמו בתפקיד שעזר לו להיכנס לעניינים בשעתו. השניים, "שלא מסכימים על שום דבר", כפי שהם עצמם אומרים, היו בקשר הדוק כשניידס עוד היה בירושלים. חרף חילוקי הדעות הם משמרים את הידידות, ואין זה דבר רגיל. בקהילה היהודית בארה"ב משפחות נקרעו בגלל פערים פוליטיים.
כנס MEAD
הרוח החיה, ומי שגם יזם את הכנס, הוא העיתונאי יעקב כ"ץ, לשעבר עורך ה"ג'רוזלם פוסט", לצידם של טל גן צבי, שהיה ראש סגל רה״מ בנט, ודוד ניצני, מייסד House Productions. הם אלה שהצליחו לקבץ את יולי אדלשטיין ובני גנץ, ניר ברקת ואהוד אולמרט, מזכיר המדינה של טראמפ מייק פומפאו, מזכיר המדינה של ביידן אנתוני בלינקן, וכן הלאה.
גם כ"ץ, גם השגרירים וגם המשתתפים האחרים מפוכחים ומנוסים מספיק כדי לדעת שקשה מאוד להחזיק יחד את החבילה המשותפת. דיבורים מתוקים על אחדות לא היו עניין פה, אלא עצם ההתכנסות המשותפת, למרות חילוקי הדעות הקשים כמעט בכל נושא. במהלך הכנס עצמו, שנמשך יום וחצי, היו פה ושם מי שיצאו מהאולם כשעלה לדבר אדם שהם פשוט לא סובלים. בדרך כלל היו אלה אמריקנים נגד אמריקנים וישראלים נגד ישראלים. אך זו היתה הצרימה היחידה.
בדיונים, שרובם היו חסויים, לא נשמעו צעקות או הערות ביניים. איש לא נטש בעצבים את הפאנל, גם כששמע דברים בלתי נסבלים מבחינתו. הרעיון שלמען מדינת ישראל צריך לעבוד ביחד ריחף באוויר. מובן שהיו נושאים רבים שעליהם הדוברים לא הסכימו. המילים "הפסקת אש עכשיו" נשמעו יותר מפעם אחת. באותה חדות הבהיר מתאם השבויים והנעדרים של ישראל, תא"ל גל הירש, שחמאס בכלל לא בעניין של עסקה.
"למרבה הצער, הרבה אנשים חוזרים על הנרטיב שלפיו אנחנו (ישראל) אלה שמונעים עסקה. זה שקר. מעולם לא עצרנו עסקה שהיתה על השולחן", אמר הירש ביום ראשון. אישר את דבריו למחרת, ממש מילה במילה, גורם בינלאומי בכיר מאוד, שדיבר בפני המשתתפים בשיחה שהוגדרה שלא לייחוס, ולכן לא ניתן לחזור על שמו.
אותו גורם אמר בצורה מפורשת: "בשום שלב לא היינו במצב שבו חמאס אמר 'כן' והיינו צריכים לגייס את ישראל. חמאס רק צריך לשחרר את החטופים. אם הוא יסכים לשחרר חטופים על פי המתווה - יהיה הסכם. לכן הפוקוס צריך להיות עליו".
הוא גם ביטל את הטענה הנפוצה מאוד בישראל, שלפיה העמידה של נתניהו על המשך ההחזקה בציר פילדלפי היא המכשול בפני הסכם. "אנחנו לא נמצאים במקום שבו אם ישראל היתה עוזבת את פילדלפי היתה עסקה. כמי שעסק בזה הרבה מאוד בשבועיים האחרונים, והיה על הקו בין קהיר לדוחא, אתה רואה כמה זה מתסכל אותי", הוסיף בנימה אישית.
הדברים של הירש ושל הגורם הזר מנוגדים ב־180 מעלות לקו הסיקור ברוב כלי התקשורת בישראל. הם כמובן סותרים גם את הטענה שלפיה נתניהו מפקיר את החטופים. הרי הגורמים המוסמכים אומרים קבל עם ועולם שלא ישראל היא זו שמכשילה את העסקה, אלא רק חמאס. ובכל זאת, אף שלא מעט עיתונאים שמעו באוזניהם היכן העסקה תקועה, העדויות הברורות האלה כמעט לא הגיעו לידיעת הציבור בישראל. הכתבים שהיו פה, או המערכות ששלחו אותם, בחרו לא לפרסם אותן.
יהיה המניע לכך אשר יהיה, הסתרת האמת גם בנושא העסקה וגם בתחומים אחרים היא אחת הסיבות לשנאה ההולכת ומתפשטת ברחובות ישראל. כמה מצער שעיתונאים בשטח או במערכות, שיודעים כי לתפקיד שלהם יש אחריות ציבורית, גם מועלים בחובותיהם הבסיסיות לדווח אמת, גם מגדילים את סבל המשפחות שסבורות בטעות שיש סיכוי לעסקה, וגם לא עושים את מה שביכולתם כדי להפחית את הקרע בעם. את הבעיה הקשה הזו גם הכנס בוושינגטון לא הצליח לרפא.
סעודיה שוב כאן
הסעודים חוזרים, ונושאת הבשורה של שובם אל השולחן היא כוכבת־העל שלהם בוושינגטון, השגרירה רימה בינת בנדר אל־סעוד. באנגלית אוקספורדית, ובנוכחות שהאפילה על כל הדוברים האחרים, עצם הופעתה בכנס של "הנסיכה רימה", כפי שהיא נקראת פה בעיר, היתה אמירה מהדהדת. היא ידעה שיש באולם עשרות רבות של ישראלים בכירים, בכללם עיתונאים, ובפעם הראשונה באה לדבר בפני פורום כזה. היא הקדימה להגיע כדי לשמוע ולהיות נוכחת כששר הביטחון לשעבר והרמטכ"ל לשעבר בני גנץ נאם.
את תוכן דבריה אי אפשר לפרסם - אלה הם כללי הכנס. אך באווירה לא היה אפשר לטעות. לי היא הזכירה את ועידת ורשה שנערכה בחורף 2019 בפולין.אז ראיתי בעיניי סביב שולחן אחד את ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו וקבוצת שרי חוץ ממדינות ערב. גם שם אסור היה לפרסם תמונות מהאירוע, והוועידה ההיא בכלל עסקה ב"ביטחון בינלאומי". אך שנה וחצי לאחר אותו מפגש פרצו לעולם הסכמי אברהם.
לפי לא מעט דברים שנאמרו פה בוועידה, נראה שגם המפץ הסעודי נמצא ממש מאחורי הדלת. אם יקרה, יצטרפו אליו עוד מדינות ערביות. ברקע, כמובן, החשש מפני איראן. כזכור, כמה ימים לפני מתקפת חמאס, יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן אמר לרשת "פוקס": "בכל יום אנחנו מתקרבים יותר להסכם עם ישראל". המלחמה הקפיאה את התהליך, אך לאורך השנה היו ניסיונות הפשרה. אמנם מוקדם מכדי לדעת מה יילד יום, אך נראה שכעת יש הזדמנות מחודשת.
לקבוצת סנאטורים אמריקנים שעימם נפגש לפני שבוע בריאד, MBS אמר: "הסכם (עם ישראל) אינו שאלה של 'אם', אלא של 'מתי'". הנסיכה רימה היתה בחדר כשנאמרו הדברים. אך כדי שהחזון יקרום עור וגידים ותתחולל התפנית ההיסטורית, יש שני מכשולים מרכזיים שצריך להתגבר עליהם. האחד הוא דרישת הסעודים לכור גרעיני אזרחי על אדמתם, בניגוד לתפיסת הביטחון של ישראל השוללת יכולות אטומיות של מדינות ערב. המשוכה השנייה היא דרישת הסעודים להצהרה ישראלית כזו או אחרת על הקמתה של מדינה פלשתינית.
עצם הופעתה בכנס של "הנסיכה רימה", כפי שהיא נקראת פה בוושינגטון, היתה אמירה מהדהדת. היא ידעה שיש באולם עשרות רבות של ישראלים בכירים, בכללם עיתונאים, ובפעם הראשונה באה לדבר בפני פורום כזה
בין באי כנס "MEAD" הדעות היו חלוקות אם ניתן להתגבר על הפערים הללו. אם הדוברים האופטימיים צודקים, זמן ההבשלה של ההסכם יהיה בין הבחירות לנשיאות ארה"ב ב־5 בנובמבר לבין מועד כניסת הנשיא או הנשיאה הבאים לבית הלבן ב־20 בינואר. הסיבה לכך היא שההסכם בין סעודיה לישראל הוא בכלל נספח צדדי לברית ההגנה בין ריאד לוושינגטון. ברית כזו מחייבת תמיכה של 67 סנאטורים, כלומר לפחות 16 אצבעות של רפובליקנים, שבשום אופן לא יעניקו פרס לממשל ביידן־האריס דקה לפני הבחירות.
אחרי הבחירות ישקעו המתחים, ועל פניו לאף צד לא יהיה אינטרס לטרפד את פריצת הדרך ההיסטורית. לכן, ההערכה הרווחות של גורמים שונים היא שחלון ההזדמנויות ייפתח אחרי החגים.
מה רוצה ביבי?
בעוד לגבי היעדרה של עסקת החטופים היתה הסכמה, הנושא שלגביו התגלעה מחלוקת היה דווקא עתידה של סוכנות אונר"א. גם לפני המלחמה, אך ביתר שאת אחריה, התגלו אינספור ראיות לכך שלפחות בעזה, חמאס ואונר"א הם ישות שלובת־ידיים, תאומים סיאמיים בלתי ניתנים להפרדה. בעקבות זאת, מראש הממשלה ומטה, בכירים בישראל יצאו בהצהרות נחושות על הפסקת פעילותה של הסוכנות להנצחת הסכסוך.
"הגיעה העת שהקהילה הבינלאומית והאו"ם עצמו יבינו שחייבים לסיים את המשימה של אונר"א. עלינו להחליף את אונר"א בסוכנויות או"ם אחרות ובסוכנויות סיוע אחרות, אם נרצה לפתור את בעיית עזה", אמר נתניהו בינואר. לא בפעם הראשונה, המילים שלו היו הפוכות למעשים.
במסדרונות הכנסת מתגלגלות שלוש הצעות חוק להצרת צעדיה של אונר"א. את ההצעה המינימלית ביותר מעלה בועז ביסמוט (הליכוד), ולפיה רק בירושלים הסוכנות לא תפעל. רון כ"ץ (יש עתיד) ודן אילוז (הליכוד) מציעים לבטל את החסינות הדיפלומטית שניתנה לאונר"א ולעובדיה, וכך באופן מעשי לגזור עליה ניתוק מישראל, מה שיביא להפסקת פעילותה ביהודה ושומרון, בעזה ובירושלים.
יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו) מציעה להכריז עליה כעל ארגון טרור. בעולם מתוקן, בסמכות שר הביטחון להכריז על ישויות ועל גופים כארגוני טרור. אך גלנט נמנע מכך. הסיבה היא שלמרות כל הדיבורים וההבטחות, והרחק מעיני דעת הקהל, ישראל עדיין מחבקת את הסוכנות שמחנכת את הפלשתינים להשמיד את ישראל.
כלפי חוץ, הגרסה הרשמית היא שארגונים אחרים מחלקים את הסיוע ההומניטרי שהעולם מעמיס על עזה. בפועל עושה זאת אונר"א, שנשלטת כאמור בידי חמאס. מי שנמצאת ברקע היא ארה"ב, שנציגיה טוענים בתוקף בחדרים סגורים כי אין תחליף לאונר"א, וכי בלעדיה יתפשט רעב ברצועה.
במילים אחרות, מטרת המלחמה לחסל את השלטון האזרחי של חמאס בעזה אינה מושגת, משום שישראל עצמה היא זו שמנציחה את השליטה האזרחית הזו באמצעות ההסתמכות על אונר"א יום־יום ברצועה.
התקרית שהתרחשה השבוע במעבר נצרים ממחישה את גודל האיוולת. לנקודת הבידוק של צה"ל הגיעו ארבעה ג'יפים של אונר"א, ולפי מידע מודיעיני שהעביר שב"כ הסתתרו בהם שני מבוקשים שהשתתפו בטבח, וייתכן שהיה להם מידע על החטופים. החיילים עצרו את השיירה למשך שמונה שעות, אך נוסעיה הגנו על המבוקשים, לא הסגירו אותם וגם לא המשיכו בדרכם. אלוף פיקוד הדרום דרש לעצור את השניים ולא לוותר, עד שלבסוף הגיעה מהקריה הנחיה לאפשר להם להמשיך בדרכם.
ההשלמה הישראלית עם המשך שלטון חמאס־אונר"א ברצועה הורגשה היטב גם בדיונים שקיימה ועדת החוץ והביטחון של הכנסת על החוקים נגד אונר"א. בעוד שירות הביטחון הכללי דווקא התריע בוועדה כי אונר"א "מהווה סכנה ביטחונית למדינת ישראל", כפי שפרסמה כתבת "ישראל היום" שירית אביטן כהן - הרי המל"ל עשה כל שביכולתו כדי לעמעם את החוקים, להחליש את הנוסח שלהם ולהותיר אפשרות חוקית להמשך פעילות הסוכנות. תשאלו למי כפוף המל"ל? התשובה היא בנימין נתניהו.
את יו"ר ועדת החוץ והביטחון, יולי אדלשטיין, וכמוהו את שאר החברים בוועדה, עמדת המל"ל הרגיזה ואכזבה. אך אדלשטיין לא יוותר. הוא הודיע לנציגי הממשלה כי בעוד שבועיים הוועדה תצביע על הנוסח הסופי של החוקים, וכי עד אז עליהם להגיע להסכמות עם הח"כים.
עימות חזיתי
דבר טוב אחד יצא מהעימות בין טראמפ להאריס. סגנית הנשיא יצאה נגד האנטישמיות כשאמרה שטראמפ עושה שימוש ב"שפה אנטישמית", והצהירה פעמיים שהיא "תומכת בזכות ישראל להגנה עצמית, ותמיד אתן לישראל את היכולת להגן על עצמה, בפרט נגד איראן". נראה היה ששתי האמירות היו טבעיות, ולא נאמרו כאקט של הצגה שפוליטיקאים כל כך מיומנים בו.
אם האריס תיבחר, אין ספק שיגיעו ימי התנגשות בין הממשל לישראל, ולכן ההתחייבויות הללו לביטחון ישראל יהיו וו טוב להיתלות בו. הן רחוקות מלהיות חד־משמעיות או מוחלטות, אבל כשהאריס אומרת "גם אנחנו היינו מגינים על עצמנו" מול מתקפת חמאס - היא לפחות מגדירה נכון מי התוקף ומי המותקף. וזה לא מובן מאליו במעגלים הפרוגרסיביים הקיצוניים שמהם היא מגיעה, שבהם מסתובב הטיעון שהמלחמה לא התחילה ב־7 באוקטובר אלא ב־1947, ולכן יש לגיטימציה לפשעי חמאס. האריס בידלה את עצמה מהמטורפים האלה, וזה קצה חוט שאפשר יהיה לעשות איתו משהו. אבל, כמובן, היא גם חזרה ואמרה שצריך לסיים את המלחמה "עכשיו".
אלא שלפחות לפי פרסום ב"לה פיגארו" השבוע, זוהי בדיוק העמדה של טראמפ. לפי הדיווח, "לפי מקורות בסביבתו של הנשיא לשעבר טראמפ, אחת משיחות הטלפון הראשונות שבכוונתו לקיים (אם ייבחר) היא עם רה"מ נתניהו, ובמהלכה הוא ימסור לו כי עד 1 בינואר 2025 עליו לסיים את המלחמה ברצועת עזה". גורמים רפובליקניים שאליהם פניתי מאשרים את הדברים. בעימות, בהתייחסות למלחמה באוקראינה, טראמפ אמר שהוא מתכוון לסיים אותה לאחר שייבחר, ועוד בטרם ייכנס לתפקד כנשיא. גם בנוגע למלחמה בעזה היו לו אמירות ברוח זו.
בהבדל ענק וקריטי מהאריס, טראמפ כן דיבר כמה פעמים על הצורך בניצחון ישראלי ועל כוונתו לעזור לניצחון כזה, אם כי לא ציין זאת בעימות. מנגד, הוא כן הזכיר במפורש את "הערבים" האמריקנים כקהילה שיש להתחשב בשאיפותיה, מה שאפילו האריס לא עשתה. ומה שבטוח, גם לו אין סבלנות להמשך הקזת הדמים האינסופית בארצנו. "אתם צריכים לסיים את המלחמה", אמר עוד במארס בראיון ל"ישראל היום".
מסקנת הדברים היא ברורה, אפוא. אם ישראל לא רוצה להידחק לסיום המלחמה בתנאים שהנשיא או הנשיאה החדשים יטילו - עליה לעשות הכל כדי לסיים את העבודה לפני שהוא או היא ייכנסו לבית הלבן. כלומר, לפני 20 בינואר 2025. מלוח הזמנים הזה צריך לגזור לאחור את כל הפעולות האחרות. הראשון שצריך לכוונן את המערכת ולקבל את ההחלטות הנגזרות מלוח זמנים זה הוא מי שיושב בתא הקברניט, רה"מ נתניהו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו