נתניהו הוא אשף התירוצים

בורח מעצמו. ב־1993 הכריז ראש האופוזיציה דאז, בנימין נתניהו, כי כשייבחר לראשות הממשלה הוא יבטל את מחויבות ישראל להסכם אוסלו. ערב בחירות 1996, לנוכח הסקרים הפנימיים של הליכוד שהראו כי רוב גדול בציבור תומך בהסכם, הוא הורה לראשת מטה ההסברה של מפלגתו, לימור לבנת, לבטל את שלילת ההסכם ולהסביר כי ממשלת ליכוד תממש אותו בהתאם לעקרונותיה.

לאחר ניצחונו בבחירות חשף נתניהו את עקרונותיו בסיסמה קצרה וקליטה: "ייתנו - יקבלו". מכיוון שלא נקבע שופט שיקבע את מידת מימוש ההסכם על ידי הפלשתינים, התברר עד מהרה כי השופט הוא ביבי... מימוש הבטחת הבחירות שלו סייע לו לחמוק ממימוש רוב המטלות של הצד הישראלי, ובסופו של דבר - לבטל במידה רבה את הסכם אוסלו, מבלי להכריז על כך.

"הצלחת" השיטה עודדה אותו להמציא תירוץ נוסף. בנאום בר־אילן המפורסם שלו, ב־14 ביוני 2009, הוא הכריז כי התנאי להקמתה של מדינה פלשתינית יהיה "הכרה פלשתינית פומבית במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי". חילופי המכתבים בין יאסר ערפאת לשמעון פרס, שבהם הכיר אש"ף בזכותה של ישראל להתקיים בביטחון, לא הספיקו לו. גם העובדה שישראל לא דרשה מחויבות דומה ממצרים או מירדן לא הפריעה לנתניהו להפוך דרישה זו לתנאי של ייהרג ובל יעבור.
בדיון ההזוי של הקבינט בסוף השבוע שעבר, ציר פילדלפי הפך לתנאי ברזל שבלעדיו ישראל תוותר על החזרת החטופים ותגזור את גורלם המר. שוב נתניהו מעלה תנאי שלא הועלה בעבר, שכשלעצמו הוא לא הזוי, אך הוא לא סיבה אמיתית אלא רק תירוץ להימנע ממהלך שאין הוא רוצה בו. אסור שגם הפעם יעבוד הפטנט שהמציא לפני 28 שנים.

שמונה בעקבות אחד. אותה ישיבה בליל חמישי, שנסתיימה באופן מפתיע במארב שהכין נתניהו לשר הביטחון גלנט, בסיוע עוזרו הנצחי רון דרמר, הזכירה לי את ספרה האיקוני של ימימה אבידר־טשרנוביץ' בשם "שמונה בעקבות אחד". אלא שמה שהתרחש באותה ישיבת קבינט, שבה גלנט מצא עצמו בגפו לעומת שמונת השרים שתמכו בהצעת החלטה שהוכנה מבעוד מועד, ושקבעה כי ישראל לא תוותר על ציר פילדלפי - יהיה לדראון עולם לכל השרים שאישרוה.

מקבלי ההחלטות, כמובן, לא חייבים לקבל את הצעות גורמי הביטחון. אני זוכר מקרים שבהם הגיעו ראשי המערכת לישיבות הקבינט, הציעו מהלך מסוים ועשו זאת בגיבוי שר הביטחון, ואילו הקבינט דחה את ההצעה. כאן קורה מקרה הפוך: כל ראשי המערכת טוענים כי יוכלו להסתדר גם בלי נוכחות ישראלית פיזית לאורך הציר הזה (ושמעבר רפיח הרבה יותר חשוב לנו מבחינה ביטחונית), בשעה שהקבינט דוחה את הערכתם וכובל עצמו בהחלטה שאין בה שום צורך, ושאותה יוכל לבטל בכל ישיבה עתידית, באמצע הלילה או באמצע היום.

מאוד יכול להיות שיחיא סנוואר היה מטרפד את העסקה גם בלי אותה החלטה, אבל בכל מקרה היא העניקה לו תירוץ מדהים לטעון שישראל לא רוצה בשחרור חטופיה. כשגלנט אמר בישיבה כי ראש הממשלה יכול להחליט על הוצאה להורג של החטופים - הוא ממש לא התבדח.

הבן גביר של ביידן. ידיד וושינגטוני סיפר לי כי בבית הלבן יש המכנים את נתניהו "בן גביר של הנשיא ביידן". ככל שנתניהו צפוי, הוא לא מפסיק להפתיע את הנשיא. ואילו ביידן לא מסתיר את יחסו אליו - אבל יודע שאין לו ברירה ושצריך להתייחס אליו בסבלנות, כי אין מדובר כאן בבחירת חברים, אלא בעניינים חורצי גורלות. הזכרתי לידידי כי פטרונו של נתניהו, ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר, הרשה לעצמו להיות הרבה פחות דיפלומטי בראיון שהעניק ב־8 באפריל 2000, כשתיאר אותו כמלאך. מלאך מסוג מסוים מאד.