"אם אני לא אהיה פה היום, אתה לא תהיה במרכז מחר"

שני חיילים יושבים לצד רכב צבאי. אחד מהם שרוע על כיסא פלסטיק שבור, האחר יושב צמוד למשאבת הדלק ומעשן. זה לא מסוכן? אני שואל את המוכר בתחנה. "מה אני אעשה", הוא מושך בכתפיו, "הם לא מקשיבים לי. בגלל שאין אף אחד, הם עושים מה שבא להם". מול החיילים מיתמרים הרי אצבע הגליל. קווי חשמל עולים מעלה אל הצוק, מבהיקים ומתפתלים בשמש כנחשים בין העצים. הכביש המוביל צפונה, לקריית שמונה, ריק. ממול ג'יפ דוהר במהירות מסחררת דרומה.

יש עבודה? אני שואל את המוכר. "פה עוד יש קצת, בין חצי לשליש מהרגיל. אבל בהמשך כבר בכלל־בכלל לא". אנו ממשיכים צפונה. כמו להכעיס, בנייד מתקבלת הודעה: "תיהנה מהזיכרונות שלך, הנה סרטון שהכנו לך מהטיול שלך לפני שנה בדיוק". אני מביט בתמונות מהטיול בצפון, ולא מוצא בכך שום הנאה. הכל חיים של אחרים, חסרי דאגה. הפער בין התמונות לבין מה מה שנשאר, שובר את הלב. כמעט שנה של מלחמה, ההזנחה גדלה כמו צמחי הפרא בכל קילומטר צפונה.

קצת לפני הכניסה לעיר הציבו מחסום צהוב משני צידי הכביש. לא ברור אם לחסום את הנכנסים או היוצאים. לעצמי אני חושב שהנה, שנה של איחוד גורלות אזורי גרמה לכך שגם לקריית שמונה יש שער צהוב. אני מתקשר לאיש שבסוף הכביש. פרוספר אזרן. הוא נותן לי את הכתובת, אבל שום אפליקציה לא תעזור בארץ השיבושים. הרמזורים מהבהבים בצהוב, כל החנויות סגורות. ברוכים הבאים לקריית שמונה, עיר רפאים.

אנחנו מנווטים עם מפות סטייל בית ספר ישן, אבל אפילו זה לא מכין אותי למראה הגנים ובתי הספר המוזנחים. עשבים שוטים בקעו מהקרקע, הצהיבו וכמשו מעוצם הקיץ. ענפי עצים שלא נגזמו קרסו על גדר המתכת, השער פתוח, מאחור גגונים מבהיקים בצבעי ילדות ראשוניים, ואם זה לא נעים לראות גן סגור, זה מבעית כשהוא פתוח לחלוטין, ונטוש. אם מישהו רוצה לצלם סרט אפוקליפטי על סוף העולם, הוא לא צריך לבנות סט. רק לתאם עם חיזבאללה את יום הצילומים.

אדם עומד ברחוב ומעמיס ארגזים למכונית. "איזה מספר הבית?" אני שואל. האיש בוחן אותי, מבחין במצלמה, ולא צריך הסבר נוסף. "באתם לפרוספר", הוא קובע במיומנות. "תמשיכו ישר, זה שם משמאל, בית עם גדר שחורה. אתם תראו את כל החתולים ליד. הוא נותן להם אוכל. אגב, אתה רוצה שכפ"ץ אולי? יש לי אחד ספייר פה".

בשביל מה, אין כאן מרחבים מוגנים? החיוך הנחמד שלו מלחיץ אותי. "אח שלי, פה אם משתעלים, נסראללה אומר לך לבריאות. פה אתה שומע את האזעקה אחרי שהפיצוץ כבר קרה".

הקרייתי הנחמד מסיים לארוז את הארגזים של הילדוֹת, וחוזר אליהן לטבריה. שקט מוחלט משתרר ברחוב. אנו ממשיכים לנסוע במעלה הכביש. כל בית שני או שלישי פצוע, פגוע. כאן השער נעקר ממקומו, וכבר הספיק להתכסות באבק פיצוץ נוסף. כאן טיל פילח את הקומה העליונה, אבל מישהו גזם את השיחים אחרי. וכאן יונה מנסה להיכנס אל החור ברעפי הגג השבור. מציאות הזויה שנכתבת בכתב ברייל רסיסים, על גדרות וקירות הבתים.

פרוספר אזרן יוצא החוצה ועומד באמצע הכביש. "נו, הגעתם סוף־סוף?" הוא מחייך, בחיתוך הדיבור הייחודי שלו. אבהי ושופע אור מצד אחד, נביא זעם מתוסכל מהצד האחר. "אמרתי לכם שנעשה את זה בזום, אבל כל הכבוד שבאתם", הוא צוחק ומאיר פנים. "בואו, תיכנסו. רוצים פסטה? משהו לשתות?"

עיר של טרומפלדורים

על השלט בחוץ כתוב כל סיפור האהבה - שוש ופרוספר בצהוב, ומתחת - אזרן בלבן גדול. כאן משפחה היא האהבה הגדולה מכולם. אך גם הטרגדיה נוכחת. לצד שמה של שוש הוסיפו ז"ל קטן ולבן, וכבר שנתיים שפרוספר חי בביתו במדבר הירוק כמעט לבד. הבית מפתיע בצניעותו. בית קרקע של פעם, מסודר, נקי, מחלון המטבח אפשר לדבר עם עוברי הרחוב. הקירות מלאים מזכרות משנות הפעילות הארוכות, פסנתר כנף עומד בסלון, מולו אוסף ענק של תקליטים, וכמו שקורה כששני אספנים נפגשים, פרוספר מתגאה. "תראה איזה תקליטונים יש לי כאן, חבל לך על הזמן… בואו נשב בחדר העבודה, למה כאן התקרה קצת מורידה טיח, מהפגיעה האחרונה".

כל הרחובות בקריית שמונה פגועים כמו הרחוב שלך?
"או שנסראללה יודע איפה אני גר", הוא צוחק. "גם נסראללה שואל למה אני לא הולך".

ולמה באמת אתה נשאר?
"כי אם אני לא אגור פה, אתה לא תגור איפה שאתה גר עכשיו. בלי זה אין מדינה".

אזרן, בן 75, נולד באספי במרוקו, ושומעים את זה. המבטא שלו מתגלגל ורועם על מורדות אצבע הגליל מאז הגיע לכאן ב־1952. ילד המעברות, גדל להיות מנהיג מקומי. "כשתקרא את הספר שלי, 'ראש עיר תחת אש', תראה שמאז כיתה ו' אמרתי לאנשים מה לעשות. להנהיג היה לי בדם, אני אוהב לעשות". משם הדרך כבר היתה סלולה לשרת כקצין מג"ב. "כשהם היו רואים את הכומתות הירוקות שלנו, הערבים היו מתים מפחד", הוא נזכר, "שירתי בקלקיליה הרבה זמן. הייתי מגיע בלילה מקריית שמונה לתחנה מרכזית בכפר סבא, ומשם לוקח אוטובוס פנימי לרחוב יוספטל, דורך את התת־מקלע שלי ונכנס לעיר ברגל. זה לימד אותי שמדינת ישראל היא באגט. קצת ארוך מהצפון לדרום, אבל לרוחב? לא צריך טויוטות כדי לעבור מקלקיליה לכפר סבא. צריך רק מצ'טה טובה ואופניים - ואתה שם".

14 שנים כיהן כראש עיריית קריית שמונה, וזה ממש לא מקרי שבסוף כל משפט של פרוספר מסתתר ערבי עם קטיושה. "בוא נתחיל מבראשית, כמו בתורה", הוא יאמר כמה פעמים לאורך השיחה, ובכל פעם ילך אחורה יותר ויותר בזמן כמחפש את רגע המפץ הקטן, שהוביל למפץ הגדול והנוכחי. "מ־1 בינואר 1969 התחילו ליפול קטיושות בקריית שמונה, ומאז לא פסקו. במשך שנים היו מבצע ליטני, מלחמת שלום הגליל, ענבי זעם וכו', הכל כדי להגן עלינו. אבל ב־2019 הצבא אסף את ראשי הרשויות בקו הגבול וסיפר להם שאם תפרוץ מלחמה, הצבא לא יוכל לעזור לתושבים ב־90"...

"90 שעות זה המון", אני אומר לו, "תחשוב מה עברו בעוטף ב־48 שעות". פרוספר מחייך חיוך דק, העיניים הבהירות שלו מתמלאות ים סוער. "איזה 90 שעות?! הם דיברו על 90 ימים! בנחמדותו, הצבא הציע לראשי הרשויות שיכינו את התושבים לדאוג לעצמם במשך 90 ימים, שכן בגלל ההרס הכבד מסביב הדרכים יהיו חסומות, והתושבים לא יוכלו לצאת מהיישובים. ציפיתי שיקום ראש רשות אחד ויגיד, השתגעתם? אם אתם יודעים שהולכים להתקיף אותנו, איך אתם לא מתכוננים?! כל ההכלה הזו משוגעת לגמרי. אני לוקח אנשים לסיורים, ואני רואה את אנשי חיזבאללה עוברים את הגבול, מקימים אוהלים, עומדים על הגדרות עם הדגלים שלהם. איך זה יכול להיות?!"

אולי המחשבה היא שזה כל השחרור שהם יזכו לו, ואם תפגע בהם, תיזכר שפתחת במלחמה?
"אדוני, מ־2006 יש תוכניות של רדואנים שנפלו לידי צה"ל, ובתוכניות הם מתארים בדיוק מה הם הולכים לעשות ואיך הם כובשים את כברי וטבריה ומגיעים ועד רמת הגולן, ואיך הם מונעים תגבור ממרכז הארץ. ומה הצבא עשה עם זה?"

נערך?
"לא, דילל כוחות, גמר וסגר את המשק לשעת חירום. זה שאני יושב מולך ושותה פחית, איך זה? כי קניתי מראש כמויות ושמתי במחסן, זה ושימורים. כי מה יש עכשיו בקריית שמונה פתוח? איפה המשק לשעת חירום? ומי יבוא וישאל זקן בודד מה שלומך? איך אתה מסתדר בלי ניקיונות, בלי אוכל, בלי כלום? למישהו אכפת שאלו אזרחי מדינת ישראל? כשאני שומע שעוד מישהו נותר כאן בעיר, אני הולך לבקר אותו אחרי שיש מטח".

ומה היה צריך לעשות להבנתך?
"פעם היה הגמ"ר, הגנה מרחבית, ובקריית שמונה היה ארגון 'חבל עירוני'. הקמתי אותו עם 2,300 גרוטאות שצה"ל לא רצה, והיינו יוצאים החוצה כשהיו מטחים. היה משק לשעת חירום שתפקד בכל פעם שירו. המכולות, הסופרמרקטים ורשתות השיווק הגדולות - כל מה שמגדיר את החיים של העיר - כולם היו מחויבים להישאר פתוחים. ודאגנו שהבנקים יביאו כסף למקלטים בניידות, ושחברות הכבלים יחברו את המקלטים כדי שיהיה לילדים מה לראות. אתה מלמד תורה, ובמקום שהיא תתממש לנצח, ביטלו הכל. צריך ללמוד את הכל מחדש?"

למה ביטלו?
"כי הם מטומטמים, סליחה. לא היה צריך לפנות כלל את התושבים. כולם שחו עם זרם הפינוי, ש'זה הדבר הנכון, זה מה שהיה צריך לעשות, אחרת היו נהרגים פה'. אני כבר בהתחלה אמרתי שזו טעות איומה ונוראה. במקום לחזק את התושבים, אתה מפנה אותם? בשביל מה יש מקלטים בקריית שמונה? אבל הבעיה היא אחרת. זה לא רק הפינוי, זה הקונספט שאתה בורח מקטיושות, זו הבעיה. הראש של הצבא צריך להיות אחרת. במקום לפנות, לך תהרוג את חיזבאללה. שהם יתפנו מהבתים שלהם".

אבל אתה לא חושש שיהיו הרוגים מפגיעות?
"ומה עכשיו? העיר מתמוטטת לגמרי. אתה יודע שעכשיו חלק מהבנקים מתחילים לתבוע את אלו שלא עומדים בתשלום המשכנתאות בקריית שמונה? אנשים מפונים, שלא נכנסו לבית שלהם עדיין, ודחו להם בהתחלה את התשלומים לשניים-שלושה חודשים, אבל עכשיו כבר תובעים מהם את הכסף. וכל העסקים המקומיים בהתמוטטות כלכלית, למה? כי פינו. ראש העיר הנוכחי היה צריך להכניס רוח חיה, והרוח הזו היתה צריכה לעבור עד לתושב האחרון. במקום זה הוא הלך לגור בקיסריה... צריך לזכור שקריית שמונה היא העיר של טרומפלדור! זו קריה על שם שמונת הטרומפלדורים. אנחנו לא צריכים להסתיר עמדות, ולא להתפנות ככה".

השריף של הקריה

חדר העבודה של פרוספר חי ונושם. על השולחנות קלסרים ענקיים עם כתבות מפעם, אבל התחושה היא של ארכיון שסיפורו עוד מתהווה. מהחדר הקטן פרוספר מנהל את תודעת העולם. התקשורת כל הזמן רוצה לדבר איתו. "מרחוק", הוא צוחק, "כל היום אני מדבר עם כיסאות ריקים". ארז בן סימון, הצלם שנשאר בצפון המופגז, הוא כבר בן בית. מעמיד תאורה ומצלמה, מחבר מיקרופונים. "למי מתראיינים היום?" שואל פרוספר.

קירות החדר עמוסי מזכרות משנותיו הרבות כשליח ציבור. "רבין היה חולה עלי, הוא נתן הוראה לא להתמודד מולי". תצלומים עם שמיר ונתניהו מזכירים שרוב שנותיו הוא פעל בכור מחצבתו, הליכוד. "פעם יוסי אחימאיר, העוזר של שמיר, שאל אותי, איך אתה עושה שהעיניים של שמיר יהיו רכות כאלה אחרי כל פגישה איתך". אבל גם במסדרונות ירושלים אין שושנים בלי רובים. עדיין דוקר לו, שלא הצליח לעשות את הקפיצה מהמקומי לחבר כנסת. "ארנס אמר לשמיר, 'פרוספר חייב להיות חבר כנסת'. אבל אחרי השביעיות וועידת מדריד שמיר אמר לארנס, 'ריח דוד לוי דבק בו'. אריק (שרון, ד"פ) קפץ על זה ולקח את רון נחמן במקומי", הוא צוחק.

על השולחן בצד עומדים כמו תשמישים שהוכנו לטקס של מסדר סודי שני פסלוני בייבי בודהה, אחד לא רואה, אחד לא מדבר, ובאמצע פסל של טאמילי משופם מאזין לעולם. לפניהם אקדח כסוף ומעוקר. "זה של ה־101. ניקרנו אותו כדי שלא יהיה מסוכן". מעל ממוסגרות תעודות כבוד והערכה מכל העולם. פרוספר מתגאה בכל הערים שעימן כרת ברית ערים בגרמניה ובארה"ב, ובאזרחות הכבוד שקיבל מכל קצות העולם.

"פעם היו קוראים לי השריף של קריית שמונה", הוא מצביע על אוכף מעור שתלוי גבוה, "אבל היום צריך סוס מאוד־מאוד חזק כדי להרים אותי", הוא צוחק. ההקשר למערב הפרוע אינו מקרי. כשיצאתי לצלם את הרחוב השומם ופצוע, פרוספר מעיר ש"חסר רק שיח מתגלגל ברוח החמה, ואנחנו לגמרי בתוך מערבון". באותו הרגע אני רואה את פרוספר כגרסה ישראלית לג'ון דוטון השלישי, דמות החוואי שמגלם קווין קוסטנר בסדרה "ילוסטון". קסם הסדרה מצוי בהיותה פועלת בעולם הנוכחי, ובה מתעמתים הגיבורים, שלל אנשי מערבונים מפעם, עם עולם ההווה. כאן, הרחק מהפוסט־מודרניות, ברור לחלוטין מה הטוב ומה הנכון. ובילוסטון, כמו בקריית שמונה, מה שמעצב את הדרך קדימה הוא ערכים. אדמה, משפחה, מסורת, רעות, מסירות והקרבה הן הדבר שפרוספר פעל, ועדיין פועל, לפיו. בעולם שלו לא בורחים מהדוב, נלחמים בו.

רק לא להעיר את הדוב

איך אתה מסביר את הלך הרוח הפחדני שפשה בנו, אובדן ערכים, אובדן דרך? נהיינו מפונקים כמו שאומרים?
"יש למישהו בצבא תפיסת עולם שלא מגרים את הדוב. מסתכלים על חיזבאללה כעל דוב שלא נושפים לו באף. אני לא אוהב לדבר בהכללות, אבל כל החיילים עד רמת המח"טים־מג"דים זה אריות. חבר'ה ברמה של סוסים דוהרים. אבל אלו שמעליהם? זה רמת ריקבון ובינוניות שהוכיחה את עצמה עד הסוף ב־7 באוקטובר. חליוה נפרד מהצבא, אלף ומשהו איש עמדו דום להיפרד? יש משהו רקוב בצמרת הצבא, השב"כ, המל"ל, המוסד, הפרקליטות".

מה הקשר בין הפרקליטות לביטחון?
"אני כבר שנים צועק שצריך להוציא את הפצ"ר מהצבא, וצריך להחזיר למפקדים את ההובלה של החיילים. היום מפקד כבר לא יכול להגיד לחיילים שלו 'אחריי!' הוא אומר 'תשאל את הפצ"ר ותחליט אם אתה בא'. היום כל מפקד צריך עורך דין כדי לצאת לפעולה, שלא לדבר על זה שעוסקים בהגנות על הנוחבה. באיזה גובה המזרן שהוא ישן עליו, אילו ויטמינים הוא מקבל, ואם הוא קיבל 1,400 קלוריות ביום. ריבונו של עולם, אפשר לקבל התקף לב רק מהמחשבות על זה. עולם הפוך לגמרי!"

נשמע שאיבדת אמון בכל מוסדות השלטון, אבל אתה היית במשך שנים הממסד בעצמו. היית ממפלגת השלטון, בקשר עם ראשי הממשלה, ואפילו בדבר הכי קדוש, צה"ל - גם שם אתה אומר שאין עם מי לעבוד?
"הצמרת של צה"ל כל כך רקובה, שאם אתה רק נוגע בקליפה זה כמו ערימת זבל שהתייבשה מלמעלה. כל אלו שסמכנו עליהם, שעלו לנו 100 מיליארד שקל בשנה, שהם יהיו צעד לפני האויב - ועכשיו אתה מגלה שהם במרחק פספורט מאיתנו, עם פנסיה רצינית שתרוץ אחריהם בכל העולם".

אתה מבין שמי שקורא את זה עכשיו, יכול לחשוב שאתה אדם ששבוי בתיאוריות קונספירציה?
"שיחשוב. צריך הפרדת רשויות אמיתית במדינת ישראל. כרגע יש שתי מערכות שלטון, מערכת הדיפ־סטייט של הפקידות והם השולטים. זה כבר היה בארה"ב ובאנגליה, ואנחנו עושים את הטעויות שלהם. גם ביבי הוא בובה של פקידים. לפני שהוא עושה מעשה הוא קורא לפקיד בשב"כ כדי לברר אם הוא ימלא הוראה או לא, ואז אשתו של מפקד השב"כ יוצאת החוצה ומספרת שאין לנו צבא. אין עם מי לעבוד, ואתה חושב שאני הזוי? אל תאמין לי, תבדוק אותי. אנחנו מנוהלים בידי חדלי אישים".
לעשות משהו

ברגע הכי פחות מתאים, או אולי הכי מדויק, הטלפון של פרוספר מצלצל. קולו של דודו זכאי בוקע מהמכשיר: "ועוד יהיה טוב בארץ ישראל". פרוספר נמס, מחזיק את הטלפון ומחייך מאוזן לאוזן כאומר, "הנה, רואה?"

הבן מתקשר מהמלון בטבריה. פרוספר מספר לו על החברה התקשורתית. "היית מאמין שיש כאלו שעזבו את הארץ הבטוחה ובאו לארץ הגזירה שלנו? יש עדיין גיבורים במדינה", הוא צוחק. הבן דואג לאביו. יש לך אוכל? איך אתה מסתדר? "אל תדאג", מרגיע פרוספר, "היום בישלתי פסטה לחצי שנה, יש לי מה לאכול". שאר השיחה מורכבת מהרבה־הרבה "כפרה", "אוהב אותך", "שמור על עצמך". "ביי, אהוב שלי", חותם פרוספר את השיחה וניכר שהשיחה מילאה אותו חיים יותר מכל צלחת פסטה.

אז איך אנחנו צריכים להתנהל נכון כמדינה עכשיו?
"צריך להתחיל בלשנות את השיח. יש הגדרות יפות מאוד לצבא היום. 'בידוד זירות', 'התקפה מסכלת', 'מוכנים בהתקפה וגם בהגנה', 'ערים לכל תרחיש'. מושגים שאתה מתמוגג מנחת כמה הם מבטאים את החוזקה הצבאית שלנו. ואתה ממש מצפה שהאויבים שלנו ייעלמו - והם לא נעלמים. ביום ראשון דובר צה"ל אומר, עשינו 'התקפת מנע מיוחדת', ואף פגז לא פגע במרכז הארץ. הם לא יגידו ש־300 נפלו בקריית שמונה ובסביבה. והוא תמיד ימנה שנשארו עוד 108 חטופים, ובטלוויזיות יכתבו 300 וכמה ימים למלחמה, אבל אף אחד לא כותב שזה 300 ומשהו יום לעקורים ולפגזים. אולי זו המשמעות של 'בידול זירות'".

אבל פרט לשינוי דרך השיחה, מה היית עושה אחרת מבחינה מעשית?
"קודם כל לזכור שאנחנו במלחמה. לעשות משטר חירום, משטר צבאי, שכולם נרתמים לטובת המלחמה. זה לעודד את רוח החיילים והתושבים, לא להתפנות ולברוח. אנחנו גדלנו עם יד לפה. זהירות שומעים, אל תדבר, אל תעשה, וזה היה מוצדק לחלוטין. היום כל ילד בצבא יש לו טלפון והוא, במקום לגלות אחריות, פותח ומוסר כל מה שהוא עושה, רואה ויודע. כשאתה רואה את אולפני הטלוויזיה, אתה מבין שנסראללה לא צריך יועצים או מודיעין, הוא צריך רק לפתוח חדשות מישראל והוא יודע הכל. ובכלל, למה נסראללה עדיין חי? הוא האהוב שלנו? של מישהו במדינות ישראל?"

מי שיבוא במקומו יהיה שונה?
"בוודאי! קודם כל צריך להרוג אותו כי הוא ארכי־פרופסור למדינת ישראל. אם אתה הורג את נסראללה, אתה הורג להם את האנציקלופדיה המהלכת הזאת. אני קובר פה את מתיי בשקט, עם עשרה אנשים, ובטלוויזיה אני רואה בכל הלוויה את כל החמאסניקים והחזבאללונים הולכים בגאווה אחרי המת. במקום להוריד אותם, אנחנו אחרי זה צריכים לחפש אותם ביערות ולהוריד אותם אחד־אחד? צריך להיכנס ברדואנים האלה, זה הילדים של אלו שירו עלי לפני 40 שנה. הם גרים בווילות פה בדרום לבנון, וכל הקנים שם מכוונים לבתים במדינת וישראל. כל הבתים בדרום לבנון הם רדואן, ומבחינתי צריך להיכנס ללבנון, להרוס את כל דרום לבנון עד הליטני, ולשים שם מוצבים ישראליים לנצח".

אז מה היית רוצה שיקרה עכשיו, ממש בימים הקרובים?
"מלחמה", פרוספר מיישיר מבט, ולא ממצמץ. שקט מאווררים משתרר בחדר. "שיגייסו את כל מדינת ישראל, שיבינו שזו מלחמה על מלא. שכל התעשייה תיפתח בערים כמו בקריית שמונה, שייצרו מייד את כל מה שהצבא צריך, בלי בידול, בלי שידול ובלי מילים יפות. מלחמה! עד הכרעת האויב. שייקח חצי שנה, שמונה חודשים, שאנשים יוציאו את כל הכסף שלהם מהבנקים וישימו אותו בצבא. למה? כי אולי הם לא יודעים שבקבר אין מה לעשות עם הכסף. לאנשים אין רוח כרגע, לא רוצים להקים את המדינה הזאת על הרגליים, והם לא מבינים שאם לא נישאר כאן, רצועת הביטחון החדשה תהיה בבית הקברות של כולנו".

פרוספר, אני מודה שהשיחה איתך מפחידה אותי.
פרוספר מחייך. "כדאי לך לפחד, אבל גם כדאי לך לעשות משהו עם הפחד. אני לא אומר תברחו, אני אומר תפחדו אבל תילחמו. שווה להילחם על המדינה הזאת. מה אתם מחפשים חיים רכים? מה אתם, מאפינס? ובכלל, מה יכול להיות רך במדינת ישראל אחרי 7 באוקטובר?"

הגיע הזמן לסיים. "בטוחים שאתם לא רוצים פסטה?" הוא שואל באבהיות ומצייד אותנו בפחיות שתייה קטנות וקרות מהמאגר שלו. כל הדרך דרומה אנו רואים על המיגוניות החדשות את האריה השואג של טרומפלדור באדום, ולעצמי אני חושב שפרוספר הוא ללא ספק היורש של טרומפלדור. השאלה היא אם הוא האחרון. רגע לפני שאני מגיע הביתה, אני תוהה אם גם לטרומפלדור היה חיבוק עוצמתי ורך כמו של פרוספר.