מרכז הקונגרסים הענק ביונייטד סנטר היה לאורך שנים הבמה המרכזית של הכדורסלן הטוב בכל הזמנים, מייקל ג'ורדן, שפסל שלו מוצב במבנה הענק. ג'ורדן עשה קסמים על המגרש, ואיחד גם את אוהדי הקבוצות היריבות שבאו לראות אותו והריעו לו. מי שהחליט על קיום הוועידה של המפלגה הדמוקרטית כאן אולי רצה מעט מאבקת הקסמים של ג'ורדן עבור קמלה האריס, והיא תזדקק לה במאבק הצמוד מאוד מול טראמפ.
אבל מי שזקוקה לזה יותר היא ארה"ב. ארה"ב של אמריקה היא עדיין המדינה החזקה בעולם, אבל היא חולה. יש מי שיאמרו שזו מילה חזקה מדי, ושהיא בתקופה של שינוי, אך מעבר לוועידה המתוקתקת והמרשימה, לנאומים המעולים ולקהל הנלהב - עדיין אין ממש פתרונות למחלות האמריקניות: ההגירה הלא חוקית, שתחת משמרתה של האריס, שמונתה לטפל בה, צמחה לממדים מפלצתיים וגורמת קשיים ונזקים עצומים לערים גדולות, ובהן שיקגו עצמה; הפשיעה הגואה ברבות מהערים הגדולות; המחירים שעלו באופן ניכר בשנים האחרונות; ויחסי החוץ - רוסיה וסין מרשות לעצמן הרבה יותר מבעבר בחלקים שונים בעולם, לרבות בשכונה הפרטית שלנו.
החברה האמריקנית נתונה בשורה ארוכה של משברים ושסעים עמוקים, וכמו בכל בחירות - ואנחנו חשנו את זה היטב בסדרת מערכות הבחירות שלנו בשנים האחרונות - השסעים מתרחבים, האמירות מקצינות והריפוי נראה רחוק. מערכת הבחירות הזו לא שונה מהאחרות גם בגלל היריב, דונלד טראמפ, שנוקט גישה של מתקפות אישיות על האריס וסגנה המיועד בלשון חריפה. הדמוקרטים לא נשארים מאחור. בוועידה בשיקגו הדוברים התחרו בכינויי גנאי כלפיו, ואפילו הילארי קלינטון אמרה עליו שהוא on the run - ביטוי השמור לאסירים נמלטים.
ברחוב וברשתות החברתיות האמירות קשות הרבה יותר, גם במונחים ישראליים, והקריאות לפגוע במועמדי שתי המפלגות נפוצות מדי. זו אמת מוכרת וכואבת שהבחירות מעניקות לרעשנים, לקיצונים ולאנרכיסטים קול חזק בהרבה מזה שבאמת יש להם. אבל זו כנראה רק ההנחה שאני עושה לנו, כי הפוליטיקה האמריקנית משתנה ומקצינה לשני הכיוונים.
בוועידת המפלגה הדמוקרטית נרשמה הצלחה זמנית בבלימת הפלג הדמוקרטי הקיצוני, שאחד מביטוייו המכוערים הוא האנטי־ישראליות, שלא מסתירה את האנטישמיות שמאחוריה. החששות לפני הוועידה היו ברמה היסטרית, שגרמה לצוותה של האריס להיפגש בבהילות עם כמה מראשי הארגונים הללו, ובהם מוסלמים שתמכו, גם אם בעקיפין, בטבח 7 באוקטובר. מה היא הבטיחה להם עוד לא ברור, אך בישראל בהחלט צריך לעקוב מקרוב אחר ההתפתחויות בגזרה הזו. המהלכים הצליחו, או שמראש היתה הגזמה באיום, ואנחת הרווחה של הנהגת המפלגה הדמוקרטית הדהדה בכל רחבי מרכז הקונגרסים הענק בשיקגו, לאחר שהתברר שההר הוליד עכבר.
הניסיון של הקבוצות האנטי־ישראליות והאסלאמיסטיות להשתלט על סדר היום של ועידת המפלגה הדמוקרטית נחל כישלון מוחלט, אך זה לא אומר שמדיניות הממשל כלפי ארה"ב לא תהיה קשוחה יותר כלפי ישראל אם היא תיבחר. האם האריס תהיה טובה ליהודים ולישראל? לא ברור. היא נעדרת את האהדה הטבעית לישראל של ביידן ושל רוב הדור הישן של ההנהגה הדמוקרטית. אבל בינתיים, הצד האנטי־ישראלי במפלגה מתגלה כפחות משפיע, וכוחו האמיתי קטן בהרבה מהרעש שהוא עושה. הוא נכשל בכמה מהמטרות העיקריות שהציב, ובהן הרצון להוציא אמירה בסוגיה של מכירת הנשק לישראל ושינוי מצע המפלגה בהתאם, ואף נכשל בהבאת הנושא של המלחמה בעזה לאחד ממוקדי הוועידה.
קפטן אמריקה
"Sweet Home Chicago" שרו האחים בלוז לעיר האמריקנית המייצגת. לא ניו יורק או לוס אנג'לס הבינלאומיות והמתוחכמות, לא וושינגטון הדיפלומטית־פוליטית, לא אחת מערי הדרום העמוק, או חגורת התנ"ך. עיר שיש בה הכל מהכל ואופי משלה. אהיה קצת יומרני ואצטט את לארי, נהג מונית שחור בן 60 שאיתו הסתובבתי, שנתן לי פרספקטיבה של אמריקני ממוצע, אם תרצו: "אני עובד בשתי משרות כדי לסייע לבנות שלי. אחת עם שלושה ילדים, השנייה בקולג'. אני משלם יותר מ־4 דולר לגלון דלק, ובשבוע הזה נתקעתי יותר מדי פעמים בפקקים שגרמו מפגינים עם מטפחות (kefia בלשונו, כאפייה בלשוננו) על הפנים כשהם שורפים דגלים של המדינה שלי. שילכו להפגין במידל־איסט, מה הם עושים פה?".
ומה אתה חושב על המלחמה בעזה? "ראיתי כמה מהדיווחים על מה שקרה באוקטובר אצלכם. זו בושה גדולה, אלה לא בני אדם. אבל אני רואה גם את התמונות מעזה, וזה קשה. האזרחים מסכנים, והבת שלי בוכה כשהיא רואה תינוקות מתים שם. אין דרך לפתור את זה? לגמור כבר עם כל האלימות הזו?". את היתרונות של האריס הוא ניסה להסביר כך: היא אמריקה החדשה, אישה עצמאית שצמחה מכלום, בת מהגרים, מבינה את הראש של הצעירים, וזו הסיבה לכך שהרפובליקנים חוששים ממנה.
מישל, פעילה יהודייה של המפלגה הדמוקרטית שהגיעה מפילדלפיה, נתנה עוד הסבר: "גם אם יש משהו בטענות של המפגינים ברחובות ובקמפוסים על המלחמה ועל הרג האזרחים, הם חצו הרבה קווים אדומים. יש לי ולרבים במפלגה וברחוב היהודי ביקורת על המדיניות של ממשלת ישראל, אבל המפגינים מראים שהם מעוניינים בהיעלמותה של ישראל ובשינוי של אמריקה. לשרוף את דגל ארה"ב?".
"הם הגזימו", אמר גם מפקד משטרת שיקגו, לארי סנלינג. "חופש הביטוי וההפגנה שניתן להם היה מלא, אבל הם הפרו כל הסכמה, נהגו באלימות, פצעו שוטרים, ניסו לפגוע ברכוש ועוד. נתתי לאנשים שלי הנחיה להסיר את הכפפות". גם הוא, אגב, מתח ביקורת עקיפה על ראש העיר שלו, ברנדן ג'ונסון, שאפשר את ההפגנות, ובכך היה צורך לרכז כמויות ענק של שוטרים מכל האזור, שבו שיעור הפשיעה הגבוה באמריקה. עד ליום רביעי בערב עצרה המשטרה כ־80 מהמפגינים, וסנלינג הבטיח שיובאו לשיפוט מהיר וייענשו בחומרה. המארגנים של ההפגנות באו מוכנים, וסוללת עורכי דין חשה לבתי המשפט כדי להביא לשחרור מהיר שלהם.
ניחוח של אינתיפאדה
בהפגנה שבה נכחתי במהלך הוועידה, שבה השתתפו מאות בואכה 1,000 איש (המארגנים דיווחו על עשרת אלפים - גם זה מוכר מהבית), הם פרצו גדר משטרתית במרחק שלושה רחובות מיונייטד סנטר, מוקד הוועידה. השוטרים שחשו למקום היו עטויים קסדות ואפודים, בידיהם אלות, ומקצתם חמושים בנשק חם וברובי גז מדמיע - אלפ"ה (אמצעים לפיזור הפגנות). ניחוחה של אינתיפאדה פלשתינית גבר מאוד למראה מאות רעולי הפנים, שחלקם אחזו כלי עבודה להרס הגדרות. הקריאה להביא את האינתיפאדה לאמריקה נשמעת לא אחת בהפגנות מסוג זה, והציבור האמריקני הרחב לא באמת אוהב את זה, ולא את שריפת הדגל שלו.
ניכר לעין שכמו ההנהגה שלו, הקהל הדמוקרטי בוועידה מעדיף את המשך התנופה החיובית שהביאו חילופי ביידן־האריס ואת העיסוק בנושאי הפנים על פני ההתבוססות בבוץ העזתי. הוא הריע לכל אמירה על הסכם להפסקת אש בעזה ולהחזרת החטופים, אבל התשואות היו רמות הרבה יותר כמעט על כל נושא אחר. ולבד מביידן, את המלחמה הזכירו רק הילארי קלינטון, שהיתה שרת החוץ האמריקנית, הסנאטור ברני סנדרס וחברת ה"סקוואד" אלכסנדרה אוקסיו קורטז, וגם היא דיברה באותה הנשימה על החזרת החטופים ועל הפסקת האש.
לפי ג'רמי בן עמי, אוקסיו קורטז התמתנה מאוד כלפי ישראל, ובוועידה נרשמה פגישה שלה עם בני משפחות החטופים. הכאפייה, סימן ההיכר של התומכים בפלשתינים, לא נראתה כמעט בתוך האולם, ורק פעם אחת בכל הוועידה אירעה תקרית באולם כשפרו־פלשתיני הניף כרזה שטענה לג'נוסייד - אך מהר מאוד היא הוסרה.
לבד מהסיבות האלה, יש עוד סיבה חשובה אחת לכך שהאנטי־ישראלים נדחקו הצידה, לפחות בינתיים: הציבור האמריקני, לרבות זה הדמוקרטי, ראה את מראות הזוועה של 7 באוקטובר, ולאחריהם את ההפגנות בקמפוסים, שרבות מהן ערערו על האמריקניות עצמה. היתה לכך השפעה לא מעטה. בתוכם פנימה, חוכמת ההמונים השקטה מבינה שבסיפור הזה יש לשמוע גם את ישראל.
מי שמשמיעים את ישראל בצורה מופלאה הם בני משפחות החטופים והחללים, בעלי האזרחות האמריקנית בעיקר, המסתובבים במסעות הסברה מרגשים למען יקיריהם ולמען ישראל. רובי חן, אביו של גיבור ישראל הטנקיסט איתי ז"ל, שנהרג בקרב על נחל עוז ושגופתו נחטפה, אמר באירוע של הקונסוליה הישראלית כי הוא נמצא בשליחות בנו לספר ולהפיץ את סיפור 7 באוקטובר, ואת החשיבות שיש לעולם כולו בהחזרת כלל החטופים, לרבות בנו. "לא ישבנו שבעה, למרות ההודעה שקיבלנו על מותו של איתי בקרב. נעשה את זה רק כשישוב עם השאר".
יש להם הרבה ביקורת על הממשלה ועל העומד בראשה. חלקם מבטאים אותה בחריפות, ולעיתים במה שנראה כחוסר הוגנות, עם האשמות קשות, אבל בראיונות ובנאומים באנגלית רובם שומרים את הביקורת בפנים, מדברים אל הלב והמצפון של המאזינים.
הופעה מרגשת במיוחד כזו נרשמה בערב השלישי של הוועידה - של רייצ'ל וג'ון גולדברג־פולין, הוריו של הרש שנחטף מהנובה. ההופעה על הבמה הגיעה לאחר עבודת שכנוע רבה מול המארגנים. היותם ילידי שיקגו סייעה גם היא למאמצי השכנוע. ג'ון ורייצ'ל דיברו אמריקנית וריגשו את עשרות האלפים. מבט מסביב הראה עיניים דומעות רבות, גם של עיתונאים ותיקים כמוני. הם ידעו לדבר גם על הסבל של העזתים, ועל הצורך בהפסקת אש שתביא לשחרור החטופים ולהפסקת הסבל בעזה. הקהל הגיב בקריאות "bring them home".
דמוקרטית קרה
הסנטימנט כלפי האנטי־ישראלים הומחש באופן בולט ביחסו של הקהל אל משמרת המחאה, שעמדה ליד התור הארוך בדרך לבדיקה הביטחונית לוועידה. עמדתי שם בצד במשך כמעט חצי שעה, והרוב המכריע של העוברים התעלמו, הפנו כתף קרה במובן המילולי. נכנסתי לשיחה בשתי שפות, אנגלית וערבית, עם אחד מהמפגינים, עבדול רחמן, שהודה בתסכול על דחיקת העניין הפלשתיני הצידה. שאלתי על דגלי חמאס ושריפת הדגל האמריקני. הוא טען שמדובר במיעוט לא מייצג, אבל הוסיף: "אל תשמחו יותר מדי, המסע לדעת הקהל ולצומתי קבלת ההחלטות בארה"ב רק החל. יש לכם יתרון עלינו בארגון ובניסיון, אבל אנחנו נחושים לשנות את תמונת המצב ולהפוך את אמריקה למאוזנת בסכסוך".
חבר הקונגרס של אילינוי בראדלי שניידר, יהודי דמוקרט, אומר כי הדחיקה הצידה היא לא רק של הפרו־פלשתינים, אלא של הקבוצות הקיצוניות כולן. "ברור לנו שהמפלגה והמדינה צריכות להתמקד בערכים האמיתיים, בדמוקרטיה האמריקנית ובקשר החם עם ישראל. המיעוט הרעשני הזה הוא בעל השפעה מועטה, ואני בטוח שהמפלגה, והאריס בראשה, ימשיכו בקו התמיכה בישראל, במלחמה למיטוט חמאס, במאבק באיראן ובחיזבאללה ובהחזרת החטופים".
דברים דומים אומר ג'רמי בן עמי, מייסד ונשיא השדולה היהודית ג'יי סטריט. בשיחה בשולי הוועידה הוא אומר כי החששות בישראל מפני אנטישמיות ושינוי בדעת הקהל האמריקנית הם מופרזים, ושהאירועים בקמפוסים נופחו מעבר לכל פרופורציה. "אנחנו לא ב־1938, ולא קרוב לשם. למעשה מצבם של יהודי אמריקה הוא הטוב ביותר אי־פעם, למרות העלייה באירועים האנטישמיים". ואיך בכל זאת צריך לטפל בתופעות החמורות שהתגלו, בקריאות להשמדת ישראל, במרצים תומכי חמאס? "אסור להתנגח בהם. לא צריך לפטר מרצים כאלה, ולא לאסור הקמת קבוצות סטודנטים מהסוג הזה באוניברסיטה. צריך לפתוח ערוצי שיח איתם, לדבר, לשכנע, להסביר ולגרום לדה־רדיקליזציה".
אוקיי. קצת הרבה נאיבי, אבל אוקיי. לפני כעשור וחצי היה לי מרצה כזה, פרופ' חואן קול, באוניברסיטת מישיגן. הוא התייחס למילה "ציוני" ככינוי גנאי, סיפר שקרים לסטודנטים בכיתה ואמר שעם איראן צריך לדבר, ושהיא חשובה לאמריקה יותר מאשר ישראל. כיום יש המון "חואן קולים" ברחבי האוניברסיטאות. ואולי כעת הצליחו במפלגה הדמוקרטית, בסיוע הרוב השקט, למנוע השפעה ממשית של החוגים האלה, אבל כנראה לא לאורך זמן.
התחושה באולם הוועידה ובאירועי המשנה שמסביב לה היא בהחלט של חשמל באוויר, אווירה של רוח לחימה וגאוות יחידה, והאירועים האלה נחשבים שיאה של הדמוקרטיה האמריקנית וזוכים להתפעמות של עיתונאים המגיעים מהמזרח התיכון. אבל אם תשאלו אותי, יש לא פחות דמוקרטיה, ואולי אף יותר, בוועידת הליכוד או העבודה, על הוויכוחים הרמים, הצעקות והאווירה המיוזעת. כאן, בשיקגו, התחושה היתה מלאכותית־משהו. ויכוחים לא התקיימו, כל הדוברים דיברו באותה נימה ושפה, תקפו אותם אובייקטים והעלו על נס את מנהיגי המפלגה.
איפה ה"מי בעד חיסול הטרור?", איפה הנואם שיישא את "נאום הלווייתנים"? הארגון המשובח כלל שלטים ברוח האווירה שחולקו לקהל, שנדרש להניפם יחדיו לפי אות מוסכם. נכון שזה סייע למנוע את ההקצנה והביטוי של קבוצות השוליים, אבל זה גם נטרל את הוויכוח המפרה, החיוני לדמוקרטיה. ורק ב"פוקס ניוז" הימנית ידעו לספר על ויכוחים מאחורי הקלעים, כמו היעדרות האריס ביום השני לוועידה, כשבני הזוג אובמה נאמו. בערוצים היותר ידידותיים לדמוקרטים לא היו כמעט דיווחים כאלה או ביקורת כלשהי. הלו, זה הלחם והחמאה של הסיקור הפוליטי!
אז האם האריס והדמוקרטים טובים ליהודים, ויותר חשוב - טובים לישראל? השגריר הרצוג אומר כי להאריס אין אולי את הלב הציוני החם של ביידן, אבל היא כמו הרוב המכריע במפלגתה, המצדד בהמשך התמיכה הרחבה בישראל ובביטחונה, מתוך האינטרס האמריקני, הקרבה והיחסים המיוחדים בין המדינות.
בכיר ישראלי אחר, הנמצא עמוק ביחסים בין המדינות, אומר לנו כי האריס מנסה ללמוד במהירות את סוגיות יחסי החוץ שבהן לא עסקה, ובין השאר השתתפה בשיחת ביידן ונתניהו ביום רביעי. היא שואלת שאלות קשות, אומר הבכיר, חלקן מתוך חוסר הבנה וידע מספיקים של המצב, חלקן נשמעות כאילו באו מהצד הפחות מצדד בישראל. "אם תיבחר, היא תזכיר כנראה את מדיניות אובמה, ויש לקוות שהיא לפחות תפיק את הלקחים מהכישלונות של מדיניות החוץ האמריקנית בתקופתו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו