אם בקיץ הקודם מישהו היה אומר ליוסף (ספי) בן חיים שכעבור שנה הוא "יככב" בהליכים משפטיים ומדיניים חוצי יבשות, ירגיש על בשרו את מכבש הסנקציות של מעצמת־העל החזקה בעולם ויעמוד במרכז התדיינות דרמטית שעוסקת במשפט החוקתי של ארה"ב - סביר להניח שהוא היה חושב כי בן־שיחו הוזה. מה לתושב נתיבות, אב לשמונה ועד לא מזמן מורה לשל"ח בתיכון, ולסנקציות מטעמו של ג'ו ביידן? אבל מה שקרה ליוסף רק ממחיש שהמציאות יכולה להיות הזויה מכל דמיון.
"אני, רעייתי רעות והילדים היינו בנופש אחרי המילואים בעזה", נזכר בן חיים (38) באירועי היום הקיצי שהפך אותם, שלא מרצונם, לכותרת בחדשות. "נכנסנו לבריכה, וכשיצאנו ממנה בטלפונים שלנו היו בערך 200 שיחות שלא נענו. ממשלת ארה"ב הכריזה שהיא מטילה סנקציות על רעות, משום שהיא הקימה וניהלה את 'צו 9'".
כמה חודשים מוקדם יותר, ב־1 בפברואר 2024, הנשיא ג'ו ביידן פרסם את הצו הנשיאותי מס' 14115. תחת השם האפרורי הזה מסתתר מסמך מדהים, שמסמיך את הממשל להטיל סנקציות כלכליות והגבלות על כניסה לארה"ב על אנשים שפועלים בניגוד למדיניות של הממשל הנוכחי בגדה המערבית, היא יהודה ושומרון.
עיון מעמיק יותר בצו חושף כי הוא מכוון להיאבק בשני סוגים של התנהגויות. הראשון כולל מעשי אלימות, לרבות איומים ופגיעה ברכוש, וזה לא מקרה שדוברי הממשל למיניהם בחרו לדבר עליו לפני ואחרי פרסום הצו ולמקד בו את תשומת הלב הציבורית. אחרי הכל, מי לא יגנה אלימות? אלא שבהצהרות של ביידן ושל שליחיו מכל הדרגים, המושג "אלימות" הוחלף מייד במטבע הלשון השקרי והאבסורדי "אלימות של מתנחלים", כאילו התושבים היהודים ביהודה ושומרון הם־הם מקור כל הצרות והמריבות של המזרח התיכון.
חמור פי כמה - התרגיל המילולי של ביידן סייע להסוות עוד מוקש מסוכן שהוטמן בנוסח הצו: ההגדרות שלו מאפשרות להטיל סנקציות גם על מי שעוסק בפעילות שאינה אלימה ושאינה בלתי חוקית, אם הוא פוגע באופן ישיר או בעקיפין "בשלום, בביטחון או ביציבות בגדה המערבית". ומכיוון שהסמכות לקבוע מי טוב ליהודה ושומרון ומי לא נתונה כולה בידי פקידי הממשל האמריקני - הם רשאים, כפי שלמד במהרה יוסף בן חיים, למרר את חייו של כל אדם, גם אם אין לו ולפעילותו שום קשר לא לגדה המערבית ולא להפרת השלום, הביטחון והיציבות בה.
כשהקרקע בוערת
אז מדוע חרב הסנקציות האמריקניות התהפכה דווקא על בני הזוג בן חיים - אנשים למופת, נורמטיביים, יצרניים, תורמים ואכפתיים? יוסף נולד בירושלים, שירת בגולני, למד באוניברסיטה. לפני כשנתיים הוא יצא לחל"ת ממשרד החינוך. הוא ואשתו הקימו עסק קטן ושמו "דרך האופניים". יוסף מארגן טיולי שטח, חוגי רכיבה באופניים, פעילויות לנוער בסיכון ולאנשים שחווים תופעות של פוסט־טראומה. רעות היתה גננת, ועכשיו היא עושה הסבה לעבודה סוציאלית, מלווה בנות שנפגעו מינית ומטפלת בהן.
"הסיפור שלי ושל הסנקציות מתחיל, כמובן, ב־7 באוקטובר", מספר בן חיים בשיחה עם "ישראל השבוע". "ההתקפה של חמאס על ישראל תפסה אותנו בבית בנתיבות. הבית לידנו הופצץ. האמת היא שלא הבנתי את גודל האירוע בזמן אמת, ולכן לא יצאתי החוצה. אם הייתי מבין הייתי יוצא, וכנראה לא הייתי חוזר. בכל מקרה, במוצאי השבת השחורה כבר גויסתי למילואים, כמו כולם. בלילה רעות הקפיצה אותי לגבול הצפון, והמשיכה לרמת הגולן עם שבעה ילדים, ועוד אחת בבטן. התינוקת נולדה בעיצומה של המלחמה, וקראנו לה ברית אהבה".
התיאור התמציתי והמצטנע של יוסף מתמקד בלידה ובאהבה, ופוסח על מה שעבר עליו בחודשי הקרבות הארוכים בצפון ובעזה. היחידה שלו לחמה באלה שקמו לכלותנו בגבורה עילאית, תוך הקרבה שמובנת רק למי שמגן על הבית. לפחות שלוש פעמים בן חיים ניצל מפגיעות - טילים, נ"ט, פצמ"רים.
"בין צו 8 לצו 8 הרגשתי שהקרקע בוערת לי מתחת לרגליים", ממשיך יוסף. "חשתי שאני לא יכול לישון טוב בלילה, ורעות היתה שותפה לתחושה שלי. העדויות על הטבח, סיפורי הזוועות שהיא קראה, הציתו בה רגשות עזים ומנעו ממנה להמשיך בשגרה כאילו כלום, כאילו אחינו ואחיותינו לא נמקים במרתפי חמאס. דיברנו על מה שאפשר לעשות. הנטייה הראשונה היתה לעזור לחיילים - הכנו להם אוכל, דאגנו לכל מחסור. ואז גילינו פצצה מתקתקת שמתחפשת ל'סיוע הומניטרי לעזה', אך מהותה היא אחת - הסיוע לחמאס.
"זה לא סיוע לתושבים, זה נטו סיוע לחמאס", מדגיש בן חיים. "יש הרי אינספור ידיעות ועדויות, גם מפי בני הערובה שלנו ששוחררו במסגרת העסקה הראשונה, שאת כל הדברים שמגיעים לעזה חמאס לוקח לעצמו. קלטנו משוואה מאוד פשוטה: ברגע שעוצרים דלק, מים ואספקה אחרת, שחמאס משתלט עליהם ולוקח לשימוש שלו במנהרות - פוגעים ביכולת של חמאס להחזיק מעמד, לפגע בנו ולהתעלל בחטופים. למרות זאת, אנחנו רואים שמדינת ישראל עוצמת עיניים וממשיכה להכניס להם את הסיוע, גם אם רואים איך מחבלים עם נשקים ישר תופסים אותו, איך אחר כך אנשי חמאס מוכרים אותו במחירים מופקעים, איך הכל מתנהל בצורה מאוד בעייתית, בלשון המעטה".
מחזות חוזרים ונשנים של נפילת הסיוע לידי האויב טלטלו את בני הזוג לא פחות מהאירועים הנוראים של 7 באוקטובר. בשלב הזה, יוסף ורעות לא יכלו להישאר אדישים למתרחש לנגד עיניהם ועיני המדינה כולה - והם בחרו לקום ולעשות מעשה.
"הומניטרי תמורת הומניטרי"
"אז התחילו היוזמות של חסימת משאיות במעבר כרם שלום", ממשיך בן חיים בסיפורו. "רעות העבירה לי את אחת ההודעות שקיבלה שקראה להגיע לעצור אותן, ולא הבנתי איך ההודעה הגיעה אלינו. יצאנו לשם יחד. היתה התארגנות באחד הצמתים בדרום, היו שם מלא אנשים, ומהצומת נסענו כולם לכיוון כרם שלום עם שלטים 'הומניטרי תמורת הומניטרי' - כי לא ייתכן שנעביר סיוע הומניטרי לאויב שלא מפגין טיפה של יחס הומניטרי כלפי החטופים שלנו".
כשהשיירה הגיעה לאחד הצמתים במרחק של 2 ק"מ ממעבר כרם שלום, עצרו אותה שתי ניידות משטרה. "לא הצלחתי להבין למה לא מתקדמים. אמנם התפקיד של השוטרים זה לחסום את המוחים, אבל התפקיד שלנו זה לחסום את המשאיות. נכנסתי לטנדר שלי, עקפתי את הניידות ונסעתי בנתיב הנגדי כמה דקות, אחר כך חזרתי לנתיב הרגיל והגעתי למעבר. החיילים בכרם שלום שראו אותי מגיע היו המומים, לא הבינו מה אני והאנשים שהיו איתי ברכב עושים שם ואיך נקלענו למקום. ארבעתנו - אני, רעות, התינוקת שלנו ואדם נוסף, קרוב משפחה של אחד החטופים - התחלנו לחסום את המשאיות בגופנו, פשוטו כמשמעו".
באותו יום יוסף ורעייתו ספגו לא מעט דחיפות ומכות מהחיילים, שלא הבינו מיהם עושי הצרות שנחתו עליהם במפתיע. בהמשך, כשהדרישה לעצירת האספקה לעזה התרחבה והמודעות אליה הפכה לנחלת הכלל, היחס השתנה. יוסף ורעות כבר לא היו החוסמים היחידים - תחילה הגיעו עשרה אנשים, אחר כך 50, ובעקבותיהם מאות רבות. בשלב מסוים הם הרגישו שגם למדינה על מוסדותיה, כולל הצבא והמשטרה, היה נוח שמחאה עממית חוסמת את הסיוע. השוטרים הבינו לליבם של החוסמים, ולא יצאו מגדרם כדי לפנות אותם. למעשה, כולם מכירים בכך שעצירת האספקה לעזה היא מנוף לחץ חזק מאוד על חמאס, כך מבהיר בן חיים. מכירים, אבל ממשיכים לוותר על המנוף העוצמתי הזה.
החוסמים החליטו לקרוא ליוזמתם "צו 9", כפרפרזה על צו 8 המוכר לכל, וכביטוי להבנתם שלא די בלחימה ושצריך משהו אחר. במהרה התגבש הגרעין המוביל של צו 9 - כולם אנשים איכותיים, מלח הארץ. לבן חיים חשוב לחדד שהם מלכתחילה דאגו ווידאו שהפעילות לא תהפוך למשהו אלים: "לא רק התנגדנו לאלימות במילים - אני עצמי נשכבתי על הגדר לא פעם ולא פעמיים כדי להרחיק חבר'ה שרצו לבוא לעשות בלגן, להפוך משאיות או לגרום נזק לסחורות. אישית חטפתי משני הצדדים - גם ממוחים חמומי מוח שהיו מתעצבנים על השוטרים, וגם ממפקדי משטרה שהיו באים אלי בטרוניות ובבקשות לא להביא אנשים כאלה. כשהגיעו חבר'ה שעשו בעיות - העפנו אותם, עד שהם הפסיקו להגיע.
"כבר בשבוע הראשון לחסימות ביידן התייחס אלינו", מציין בן חיים. "הצטרפו אלינו בני משפחות החטופים וקרובי משפחה של נרצחי הטבח. הגיעו כולם, ימין ושמאל. תמיד הדגשנו שאין פה עניין פוליטי, וביקשנו שאם בא אלינו פוליטיקאי מהימין - שיביא עימו פוליטיקאי מהשמאל, ולהפך. נמאס לנו מהפלגנות. מה גם שהדרישה שלנו אינה מפלגת ואינה משויכת למחנה אחד: אנחנו רוצים את החטופים בבית, וכדי להשיג זאת עלינו לעשות שימוש במנוף הלחץ של האספקה. נכונות הגישה הזאת הוכחה בעסקה הראשונה: ככל שאנשי חמאס היו רעבים וצמאים יותר, וככל שחסר להם דלק - נכונותם להתגמש ולשחרר בני ערובה עלתה".
הסלוגן של צו 9, "אף סיוע לא עובר עד שאחרון החטופים חוזר", אכן מדגים את המשוואה שביקשו לקבע - עצירת הסיוע מפחיתה מהכוח של חמאס. יוסף ורעות משוכנעים שזוהי דרך הפעולה הנכונה גם כעת: "אפשר לשבור את חמאס באמצעות מצור, בלי כדור אחד, מה גם שזה לא נוגד את הדין הבינלאומי. העזתים יכולים לעשות את כל העבודה. אם הם יהיו רעבים, הם יביאו לנו את החטופים שלנו ויגררו את אנשי חמאס בכוח".
"טקסנים למען ישראל"
ככל שגברה האהדה בישראל כלפי צו 9, כך גבר הפרסום של פעולותיהם בתקשורת הבינלאומית. הפרסום הזה היה מוטה, מגמתי ושלילי במיוחד. כתבים זרים שהגיעו לסקר את החסימות לעיתים אף לא הסתירו שאהדתם נתונה לעזה, ולא לקורבנות מעשיה בישראל. "שאלתי את העיתונאים האלה: מה עם ילדי משפחת ביבס? מה עם הבנות שנחטפו, שנאנסות יום־יום? להם לא מגיע סיוע הומניטרי? זכיתי רק להתעלמות", אומר יוסף.
בעקבות הלחץ העולמי, ישראל הרשמית נאלצה להפעיל נגד החוסמים את כל האמצעים והמשאבים. כדי למנוע מהחוסמים להגיע לכרם שלום, סביב המעבר נבנתה חומה גבוהה ורוכזו באזור כוחות גדולים של צבא ומשטרה. "כל העוצמה של המדינה גויסה כדי להילחם בנו", אומר בן חיים בצער, ומודה שבפני העוצמה הזאת לצו 9 לא היה סיכוי לעמוד. בזכות התחכום והתושייה, החוסמים עוד הצליחו מדי פעם לעקוף מחסומים ולהפריע למשאית זו או אחרת - אבל בשורה התחתונה הסיוע לעזה הוזרם באוויר, בים וביבשה.
יוסף לא יכול להסתיר את התסכול שלו ושל מיליוני ישראלים: "כשלחמתי בעזה ראיתי בעיניים שלי איך האספקה מזינה את חמאס. ראיתי איך מחבל מתקרב לשיירת הסיוע, ולנו ניתנה הפקודה לא להתעסק איתו. עליתי בקשר וממש צעקתי: 'התבלבלתם? אתם עדיין חיים ב־6 באוקטובר?'. אין לי שום עניין להרעיב ילד עזתי, אך יש לי עניין אחד - לנצח ולהחזיר למשפחות שלנו את היקרים להם".
לעניין הזה כנראה לא שותפים בבית הלבן של ביידן. החסימות של צו 9 אמנם לא השיגו את המטרה, אבל האמירה המוסרית של התנועה, שלפיה הסיוע עוזר לחמאס לשלוט ברצועה, היתה לצנינים בעיני הממשל, שנטה יותר ויותר לנופף ב"סבל של העזתים". תנועת צו 9 לא התאגדה כאישיות משפטית, וממילא כבר מזמן יצאה מידי מייסדיה, אבל רעות ויוסף הפכו לאויבי המעצמה הגדולה, אף על פי שלא עשו דבר אלים, ובוודאי לא פגעו בארה"ב. ברור לכל בר־דעת שהם גם לא הפרו את "השלום, הביטחון והיציבות בגדה המערבית", ושכל פעילות המחאה שלהם היתה רחוקה קילומטרים רבים מיו"ש.
מאז הסנקציות האמריקניות, חיי משפחת בן חיים הפכו בלתי אפשריים. בלי משפט, בלי שימוע ובניגוד לכל עיקרון דמוקרטי, נשללו מהם דברים פשוטים שבלעדיהם אין להם אפשרות להתקיים - כמו חשבון בנק. יוסף לא יכול לקבל משכורת מהעסק המשפחתי, וביצוע של כל תשלום שגרתי, מרכישת אוכל ועד לרישום לגן, מצריך אותו לעבור את כל מדורי הגיהינום. הבנק שבו הם מנהלים את החשבון נאלץ לסגור להם את הברז, מחשש שהסנקציות יוחלו גם עליו. חברת הביטוח של רעות הודיעה שהיא מושכת את כספי הפנסיה העתידית שלה מההשקעות בארה"ב, ואלה, יש לשער, הם רק הפגעים הראשונים של ההחלטה הבריונית שהתקבלה בוושינגטון.
"אני הכי מאוכזב מהמדינה", אומר יוסף. "אם אנחנו מדינה דמוקרטית, כיצד עוברים לסדר היום על פגיעה אנושה בזכויות היסוד שלי, למשל חופש הביטוי, בידי ממשלה זרה? למה מותר להפגין בעד עזה, ולמפגינים כאלה לא חוסמים חשבון בנק ולא משאירים אותם חסרי כל, ואסור להפגין בעד מדינת ישראל ונגד האספקה לעזה? האם אני טוב מספיק כדי למות למען המדינה כשאני במדים, אך לא מספיק טוב כדי שהמדינה תגן על זכותי לחיות כאדם חופשי?".
רעות מבקשת להצהיר שגם פגיעה חמורה ובלתי מוצדקת במשפחתה לא תרתיע אותה ואת בעלה מלעמוד על צדקתם. בהיעדר הקול הרשמי, לעזרתם באו ארגונים לא ממשלתיים, כמו פורום קהלת והארגון האמריקני "טקסנים למען ישראל", שהחליטו לתקוף את חוקיות הצו של ביידן ואת הסנקציות על רעות ועל כמה ישראלים נוספים בבית המשפט הפדרלי בטקסס. עתירה עבת־כרס שדורשת להכריז על בטלותם הוגשה לאחרונה, ואף על פי שבמשפחת בן חיים מודעים לקושי להתמודד עם מעצמת־על אדירה המבקשת ברעתם - הם מלאי תקווה שהאמת תנצח את ממשל ביידן.
מי אויב ומי ידיד
התקווה של יוסף בן חיים מתבססת על תחושת הצדק, וגם על כך שהצוות המשפטי שמייצג אותו ואת העותרים הנוספים בפני בית המשפט הטקסני כולל בתוכו כמה מהמוחות המשפטיים המבריקים ביותר, וביניהם עוה"ד נתן לוין וג'ונתן מיטשל, פרופ' אבי בל, עו"ד מארק צל וג'רום מרקוס.
לוין הוותיק נחשב אחד מהמגינים הבולטים ביותר של זכויות האזרח בארה"ב. הוא הופיע בביהמ"ש העליון 28 פעמים - מספר עצום במושגים אמריקניים. שלל דירוגים בחרו בו בקביעות לרשימת הפרקליטים המובילים בארה"ב, ועם לקוחותיו נמנו בעלי שררה וידוענים כמו הנשיא ריצ'רד ניקסון, ג'ון לנון, ג'ודי פוסטר ותא"ל אביעם סלע, שסייע לגייס את ג'ונתן פולארד לשירות הריגול עבור ישראל. סלע, אגב, זכה לחנינה מהנשיא טראמפ, שניתנה ביומו האחרון בתפקיד. האם גם ביטול הסנקציות נגד אזרחים ישראלים יצטרך לחכות לשובו של טראמפ לבית הלבן?
עו"ד מיטשל, שלמרות גילו הצעיר הספיק לכהן במשך חמש שנים בתפקיד היועץ המשפטי של טקסס, משוכנע לחלוטין שעל בית המשפט במדינתו לבטל את הצו ואת הסנקציות כבר עכשיו. "הצו הנשיאותי מפר זכויות חוקתיות וחוקיות רבות", מסביר מיטשל, ומצביע על כך שהוא פוגע אנושות בחופש הביטוי. "מדובר בצעד מרחיק לכת הרבה יותר מהתמודדות עם 'מתנחלים אלימים', והוא מאפשר לממשל ביידן להקפיא חשבונות בנק של כל מי שנתפס או נראה בעיניו כפוגע בשלום וביציבות ביהודה ושומרון. זה עלול לכלול אנשים או ארגונים שפשוט מביעים אי־הסכמה עם המדיניות של ממשל ביידן.
"הסנקציות הוטלו על צו 9 אף שהבית הלבן עצמו תיאר את צו 9 כארגון מחאה - כלומר, עכשיו אמריקנים יחששו יותר ויותר להביע את הדעות שלהם אם הן סותרות את הדעות של הממשל".
גם פרופ' יוג'ין קונטורוביץ', מומחה למשפט חוקתי ובינלאומי, שותף למסקנה של מיטשל. קונטורוביץ', שעומד בראש מחלקת המשפט הבינלאומי בפורום קהלת ומייעץ לצוות המשפטי של העותרים, לא מתקשה לזהות מהיכן צמחה היוזמה לכוון את הסנקציות נגד יהודים וישראלים דווקא. לדבריו, אין לסנקציות קשר לאלימות ביהודה ושומרון, או בגדה המערבית, כפי שהאזור הזה מכונה בצו הנשיאותי, וכל מטרתן היא להשתיק את אלה שלא מסכימים לרצון של הממשל הנוכחי להקים מדינה פלשתינית. "ממשל ביידן־האריס מטיל סנקציות על ישראלים כאילו הם מחבלים איראנים - ובאותה השעה מתייחס לקלגסים של איראן כאילו הם איזו תנועת מחאה אזרחית לגיטימית", מסכם קונטורוביץ'.
"הצו של ביידן גורם לסיכון חיים של היהודים האמריקנים שמתגוררים ביהודה ושומרון, ובה בעת נוטל מהם את הזכות להגנה שווה הקבועה בחוקת ארה"ב", קובע ג'ונתן מיטשל. "אחד העותרים הנוספים שנפגעו מהסנקציות, לצד יוסף בן חיים, הוא ארי אברמוביץ, אזרח אמריקני, במקור מטקסס, שמפעיל חוות כבשים בשטח הצופה על ים המלח. הוא הותקף שוב ושוב בידי מחבלים פלשתינים שיידו עליו אבנים, אבל הצו הנשיאותי מאפשר להטיל סנקציות עליו ועל אחרים, ללא הליך ראוי.
"משמעות הדבר היא שאם אברמוביץ יותקף שוב, עליו לבחור בין ביטחון אישי לבין הרס כלכלי. אם לא יגן על עצמו - הוא ייפגע מאבנים. אם יגן על עצמו - הוא ייהרס כלכלית בגלל הסנקציות האמריקניות. מעל ראשי התושבים הערבים ביהודה ושומרון לא מרחף איום כזה. יתרה מזאת, הסנקציות האמריקניות לא מופעלות אפילו כלפי מחבלים פלשתינים!".
הצו והסנקציות מכוונים רק נגד יהודים?
"לכאורה לשון הצו מדברת על סנקציות נגד כל מי שמקדם אלימות - אבל הסנקציות הוטלו רק על יהודים. זאת, אף שמערך ממוסד ועצום של הרשות הפלשתינית עוסק בגלוי בעידוד ובמימון של טרור, ואף שהטרור הפלשתיני רצח עשרות ישראלים כבר אחרי טבח 7 באוקטובר. האכיפה המפלה הזאת מצד הממשל האמריקני שוללת מהיהודים ומהקורבנות של הטרור הפלשתיני את הזכות להגנה על פי חוק".
נשק הסנקציות, כמו כל נשק אחר, אמור להיות מופנה כלפי אויב. איך הדעת סובלת הטלת סנקציות על אזרחים של מדינות ידידותיות לארה"ב?
"למיטב זיכרוני, אין תקדים בתקופה האחרונה לצעד של הטלת סנקציות על אזרחים של בעלות ברית. הסנקציות של ארה"ב מכוונות נגד מדינות עוינות, כמו איראן, לוב, סוריה, סודאן וקובה".
מה יקרה כעת?
"הצעדים הבאים תלויים בעמדת הממשל, כפי שתוגש לבית המשפט. אנחנו מצפים שהם יבקשו למחוק את העתירה, וכמובן נתנגד לבקשה כזו. הם פשוט לא יכולים להצדיק את העובדה שלא תיאמן - שהסנקציות מוטלות על יהודים בלבד".