"המחקר הראשון שכתבתי על השכול היה במלחמת יום כיפור. כאנתרופולוגית, ישבתי בבתי הורים שכולים והורים של נעדרים לאחר המלחמה. הייתי שם לפני, וברגע שהם קיבלו את ההודעה הייתי חלק מהמשפחה. לאחר מכן כתבתי את עבודת המאסטר שלי על מעמד ההורה השכול בחברה הישראלית, היבטים של סקירת חיים, מרד והגשמה עצמית. בתקופה ההיא היה קשה לפרסם את מסקנות המחקר. זה היה ממש להטיל פצצה. זה נראה כמעין מרד באתוס השכול והגשמת חיים אל מול השכול, וזה היה קשה להכלה עבור אנשי התקופה. רק 40 שנה מאוחר יותר חלק מהמחקר התפרסם בנובלה שלי 'למראית אין'" (הוצאת רימונים, 2014).
פרופ' (אמריטוס) מאירה וייס, בת 76, יושבת בסלון ביתה המואר. הבית מלא תמונות בני משפחה עתיקות בשחור־לבן, תמונות עם שרגא, בעלה שנפטר, של שני ילדיה ושל הנכד. מהחלון בחוץ ניתן לראות פרדסים אחרונים, עומדים כמזכרת מעולם שהיה ואיננו. מתחת להרי השפלה צומחים מגדלים חדשים אל האופק העולה השמיימה, ומעל לכל זה - תכלת מלבינה בשמש הקופחת. וייס מביטה דרך החלונות, מתמקדת ונזכרת בתחילת דרכה כאנתרופולוגית של הרפואה והגוף. עוד נגיע להסבר על תחום המחקר הייחודי לה. בינתיים קולה קולח, בטוח ומשועשע קלות כשהיא חוזרת אל עברה. אך כל זיכרון נוסף שווייס משתפת מבהיר כמה עמוק המחקר שלה מתבונן למוות הישראלי בעיניים, בקרניות והרבה מעבר לכל המקומות שבהם מקובל להביט ולעסוק בו.
לאחרונה זכתה וייס בפרס ברנשטיין לספרות על ספרה האחרון, "משחקים מסוכנים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד). את כספי הזכייה היא תרמה. "שירתי בבסיס ליד קריית גת", היא מספרת, "ומאז נקשרתי לעיר הזו. עכשיו אני קשורה אליה גם מזווית אחרת, של מפוני ניר עוז. העברתי את כספי הפרס לקיבוץ כדי שיועברו לילדים שחזרו מהכפור, מעזה".
"משחקים מסוכנים" עוסק בפרשת מותה של אחותה הקטנה של מאירה, עפרה, ממחלת הפוליו באוגוסט 1950. עפרה היתה בת שנה ורבע, ומאירה בת שנתיים וחצי. כבר יותר מ־70 שנה הטראומה מלווה את חייה של מאירה. בנימוקי השופטים נכתב: "ספרה האמיץ והמרגש של וייס מפנה זרקור אל אחת הפרשיות העגומות והמושתקות בתולדות מדינת ישראל הצעירה, וחשיבותו היא בהווייתו המקומית ובזיקתו לעוולות חברתיות שהתחוללו כאן, במכוון או בשוגג". זה מסמך היסטורי, שיכול להיקרא גם כממואר וכתיאור של סיפור פרטי וטרגי של משפחה אחת. אבל יותר מכל, כפי שמגלה השיחה עם וייס, הספר הוא שבירת חותם השקט סביב היחס הממסדי למשפחות שילדיהן חלו בפוליו. הילדים הופרדו מהמשפחות והועברו לאשפוז במלחקות מבודדות - שם רבים מהם גם מתו, לבד ובייסורים.
הדחקה לאומית
"מחלת הפוליו בישראל התחילה ב־49' והסתיימה ב־57'. גם היום יודעים מעט מאוד על המחלה", היא אומרת. "יודעים שיש שלושה סוגים וכן הלאה, אבל לא יודעים איך נדבקים במחלה. כדי לפתור את התעלומה נערכו מחקרים בזמן אמת - בעיקר בקיבוצים, שזו חברה סגורה - ובחנו בתי ילדים. איך אפשר להסביר שילד אחד חלה בפוליו וילדים אחרים לא נדבקו? לצער כולם התעלומה לא נפתרה, והתינוקות המשיכו למות. במשך השנים מתו מהמחלה בין 740 ל־1,200 ילדים, ולמרות המספר הגדול של החולים והמתים בארץ, ואף שבארץ מתו כ־20% מהחולים ובארה"ב רק 5%, בישראל היתה הדחקה מוחלטת של המחלה, כחלק מהנרטיב ההיסטורי של העשור הראשון למדינה".
איך את מסבירה את הפער הזה?
"יש לי השערה: בארץ אשפזו את רוב התינוקות החולים ובודדו אותם מהוריהם. ככל שבדקתי, בארה"ב כמעט לא אשפזו את הילדים החולים, וברגע שמוציאים מהבית ילדים כל כך צעירים, תינוקות, כשהם סובלים מכאבים נוראים - זה עלול לתרום למותם. בישראל היתה קונספציה של בידודים. בארה"ב בודדו רק ילדים גדולים יותר, ובמיוחד את מי שנזקקו להנשמה, שאי אפשר לעשות בבית. לרוב הם השאירו את הטיפול לבית".
ויש הסבר למה בישראל העדיפו לשלוח את הילדים לבידוד?
"בדיעבד, רוב הרופאים ניסו להתנצל אחר כך, וטענו שקיבלו את הקונספציה של הבידודים מהרפואה הגרמנית, מה שהתבטא גם בתחומים אחרים. בעצות רפואיות להורים ב'על המשמר' כתבו במפורש - אל תנשקו את הילדים, גם הבריאים, זה מדביק ומעביר חיידקים. היה פחד גדול מהמהחלה הלא ברורה. הרבה שנים לאחר האירועים ראיינתי את הרופא ששלח את אחותי לבידוד. הוא כבר התקרב לגיל 100, וכמו שאר הרופאים שעסקו בפרשה הזו, גם הוא נשא נטל כבד. שמו היה פרופ' ורבין, רופא ילדים מאוד ידוע, מנהל מחלקת ילדים בהדסה. ורבין אמר לי במפורש שבזמן אמת הוא תמך בבידודים, אבל בדיעבד הוא חשב שכל מה שהילדים היו צריכים זה להיות בבית ולקבל מרק עוף והרבה חיבוקים".
בספר מתואר כיצד יום אחד לוקחים את אחותך - וזהו, אין ילדה.
"לגמרי. צריך לזכור שההורים שלי דברו עברית צחה, הם היו מלח הארץ, ומבחינתם החוויה היתה שבא רופא לבדוק ילדה חולה, הזמין אמבולנס, הכניסו לתוכו את אחותי הקטנה - ולקחו להם את הילדה. והם נתנו שייקחו להם את הילדה, וזה הציק להם. הם הסתובבו מסביב לבית החולים, אבל מנעו מהם להיכנס ולראות את אחותי. הם השתגעו ממש, מתוך התחושה הזאת של חוסר האונים אל מול הממסד הקובע".
אבל לא כולם מתו שם. חלק החלימו, חלק נשארו משותקים ברגליים. לא הרבה יודעים, למשל, שמתי כספי וג'קי מקייטן גם חלו בפוליו כילדים.
מאירה מחייכת. "הרבה חלו ואפילו לא ידעו בעצמם. היה ילד בכיתה שלי עם רגל אחת קצת יותר קצרה מהשנייה. הוא היה חתיך, וכולנו היינו מאוהבות בו. היה לו פוליו, ואמא שלי ידעה, כי היא היתה חברה של אמא שלו. רק אחרי הרבה שנים, כשהוא השתחרר מהצבא והרגיש את הבעיה, הוא שאל את ההורים שלו מה יש לו. רק אז הם גילו לו שהוא חלה בפוליו. גם כיום, בדרך כלל כשאנשים חושבים על פוליו, הם נזכרים שהיו ילדים עם ברזילים ברגליים. היתה אז איזו בושה במשפחות שהיו להן ילדים נכים. הילדים האלו אושפזו בכל מיני מקומות לשיקום, הרחק מהעין הציבורית, והיו כאלו שנשארו בבתים וגדלו שם".
הדחקה.
"זה היה אירוע מטלטל עבור החברה הישראלית, וכמעט כלום לא נכתב עליו. לעומת זאת, בארה"ב אפשר למצוא ספרות ענפה על העניין. ב'ויקיפדיה' האמריקנית הקדישו דף מיוחד לסלבריטאים שבילדותם חלו בפוליו - פרנסיס פורד קופולה, ג'וני מיטצ'ל, ניל יאנג. בארץ היתה שתיקה מוחלטת על הנושא, ציבורית ופרטית".
למה היה כל כך דחוף להסתיר את זה בישראל?
"צריך לזכור שהפוליו היכה בדור הציוני הראשון. לחשוב שזה יהיה דור שיסומן כדור של מחלה ונכות? בסמוך מאוד להקמת המדינה וחמש שנים אחרי השואה? לא פלא שרצו להסתיר ולהעלים את זה".
זה עמד בסתירה מול מיתוס הצבר החזק?
"כן. בספרי 'הגוף הנבחר' (הוצאת סטנפורד) טענתי שהמפתח להבנת החברה הישראלית מצוי בהגדרת 'הגוף הנבחר', שזה הגוף היהודי, האשכנזי. אך בניגוד ליהודי הגלותי מהשטייטעל - הגוף הנבחר הישראלי הוא גם גוף שלם ומושלם מבחינה גופנית".
אולי זה זמן טוב להבין במה בעצם עוסקת האנתרופולוגיה של הגוף?
"זהו תחום שצמח מתוך האנתרופולוגיה של הרפואה. הרפואה בדרך כלל עוסקת בגוף, אבל האנתרופולוגיה והסוציולוגיה עסקו כל הזמן באנשים בלי גוף. אף אחד לא דיבר על העובדה שלכל האנשים שאנחנו כותבים עליהם יש גוף. כך למעשה הגוף נעלם, נאלם ונעדר מהדיון של מדעי החברה והרוח, ואנחנו רצינו להחזיר את הדיון לגוף עצמו".
איך זה בא לידי ביטוי?
"אתן לך דוגמה מהמחקר הארוך שלי במכון לרפואה משפטית, שראה אור מאוחר יותר בספרי 'על גופתם המתה: כוח וידע במכון הלאומי לרפואה משפטית' (רסלינג, 2014), שם בחנתי איך מתייחסים במכון לגוף המת. ראיתי, למשל, שיש הבחנה בין הגוף היהודי ללא־יהודי. הגוף היהודי המת צריך להיות מושלם, ואם הוא לא כזה יש לתקן אותו. למשל, כשחברה קדישא נהגו לבצע ברית מילה אחרי המוות, אם נשארו כמה חתיכות מהגוף במכון לרפואה משפטית - היה אדם מיוחד מחברה קדישא שבא לקחת אותן כדי להחזירן לקבר.
"הפסגה של 'הגוף הנבחר' בישראל היא גוף החייל המת. פרט למקרים מיוחדים, לא ניתחו את החייל, וגם לא לקחו מגופו איברים להשתלה. במכון נהגו לקחת עורות מגופות והיו מעבירים אותם לבנק העור, שבמקור מטרתו היתה לדאוג לכוויות של חיילים. לקחו קרניות, לקחו ברכיים ועצמות אגן, לקחו את זה מכולם - אבל מחיילים לא לקחו. גוף החייל חייב להישאר מושלם ושלם, אמרו".
הפיל הגדול שבחדר
כל מי שינברו בעבר הישראלי הסמוי מן העין, יוכלו להבין ולהסיק שהסתרתה של מגיפת הפוליו בשנות ה־50 התרחשה במקביל לפרשת ילדי תימן. לאורך העשורים שבהם חקרה וייס את ילדי הפוליו בארץ, היא נחשפה גם לחומרים רבים הנוגעים לילדי תימן. הנושא מוזכר גם בספר, והשאלה כותבת את עצמה: אותן שנים, אותו ממסד רפואי, ילדים נעלמים לבתי חולים מרוחקים או מוכרזים כמתים.
"התעסקתי בזה המון", וייס מאשרת. "אמא שלי ממש השתמשה במילה 'חטפו' לגבי אחותי, ולא היה אפשר לחמוק מהדמיון בין המקרים. לכן התחלתי לקרוא ולחקור בנושא, ומרגע שנכנסים לזה - אי אפשר לצאת. כשהייתי במכון לרפואה משפטית, צחי הנגבי נתן הוראה לפתוח את הארכיון. הייתי, ראיתי - ונשברתי".
והשתכנעת שבאמת היו כאן מקרים של חטיפה ומכירה?
"השתכנעתי לגמרי. כשחקרתי את הסתרת הנתונים על ילדי הפוליו בפרדס כץ, ראיתי שרבים מהרופאים, מנהגי האמבולנס ומהאחיות שטיפלו בילדי הפוליו נחקרו גם בוועדה הממלכתית שחקרה את פרשת ילדי תימן. כמובן, זה הקשה עלי לשכנע מרואיינים לדבר גם על הפוליו. הם חששו שיאשימו אותם במעורבות בהעלמת ילדי תימן".
ושאלת השאלות - האם לדעתך זה היה ממסדי?
"זה היה ממסדי, אבל לא בתוך הממשלה. יום אחד, אדם בשם אביגדור פאר, שהיה סגן שר הסעד לענייני קליטה, בא לכנסת ונפגש עם דב שילנסקי, שהיה יו"ר הכנסת אחר כך. פאר היה מאגודת ישראל, גימ"ל, וכשהוא היה על ערש דווי הוא סיפר לשילנסקי שהיה תהליך ממוסד ומאורגן שבו הוציאו ילדים תימנים לארה"ב. כל האימוצים האלו שהועברו לחו"ל היו חוקיים, והשופטים חתמו 'בלנקו' על המסמכים, כי בארה"ב לא היו מקבלים אותם אם זה לא היה חוקי. למעט רופא אחד - אף אחד לא קיבל כסף. מדינת ישראל קיבלה על זה כסף".
כסף לקופת המדינה?
"הכסף לא עבר למדינת ישראל ישירות, אלא לנציגויות של ארגונים שונים, והארגונים האלו העבירו את הכספים בחזרה למפלגות. אגב, הכסף הזה אף פעם לא עבר למפלגת חרות, כי היא לא היתה בממשלה. כל זה לפי פאר, שהתוודה בפני שילנסקי".
את מבינה שעכשיו את מבעירה חבית אבק שריפה.
"אני יודעת, אבל אי אפשר להכחיש את האמת. שילנסקי החליט לעשות ישיבה בכנסת על הנושא, ואנשים באו לשם בהזדהות מוחלטת. הפרוטוקול של הישיבה הזו היה בידיי, ועכשיו אי אפשר להשיג אותו. בכלל, בכל מה שנוגע לילדי תימן תמיד הדברים 'הולכים לאיבוד' בארכיונים ובגנזכים. רק על זה אפשר לכתוב ספר מתח. בסופו של דבר החליטו להקים ועדה שתחקור את זה, שבראשה עמד משה נסים. הוא לקח את העניין לוועדה - ושם זה נגמר והתמסמס".
המחאה הציבורית בפרשת ילדי תימן השפיעה על המחקר שלך על הפוליו?
"בוודאי. בגלל הקשר לילדי תימן הוגבלה הנגישות לחומרים על הפוליו, ובהתחלה לא אמרו את זה. שאלתי שאלות, ובכל פעם שאמרו דברים מעורפלים שיחקתי את עצמי אידיוטית. אמרתי שאני לא מבינה כלום, ואמרו לי: אין תיק. אחרי זה אמרו: שרפו את התיק של אחותך. אחרי זה אמרו: אי אפשר להשיג את זה. והתעקשתי - מה זאת אומרת 'אי אפשר'? עד שבסוף אמרו לי במפורש: את לא תקבלי את זה כי זה קשור לילדי תימן.
"כשהגיעה ההנחיה לשחרר את המסמכים הנוגעים לפרשת ילדי תימן, הצלחתי לאתר גם את המידע על אחותי. הזיכרון המשפחתי דיבר על עשרה ימי אשפוז, אבל המידע שהתגלה התייחס לשני ימי אשפוז בלבד טרם פטירתה של עפרה. מצד אחד הרגשתי רווחה שאולי אלה היו רק יומיים, אף על פי שגם זה נורא. מהצד השני, ההסתרה והעדויות הסותרות הגבירו את חוסר האמון שלי בתשובות הרשמיות של הממסד הרפואי. בחרתי להאמין יותר לזיכרון המשפחתי".
ובהקבלה למקרה של ילדי תימן - איך את חושבת שהחברה הישראלית צריכה להתמודד עם הסיפור הזה?
"ב־96' הכרחתי את כל הסטודנטים שלי באותה העת ללכת לשמוע את הוועדה הממלכתית, וראיינו את הרופאים של הפוליו. הצעתי שיוקמו בישראל ועדות אמת, כפי שהיו בדרום אפריקה. שלא יהיו משפטים, אבל שהזוועות ייצאו לאור. שיבואו הרופאים והאחיות ויתוודו, כי רק כך יהיה אפשר להחלים מההסתרה הזו. אבל בזמנו איש לא הקשיב לי, ועכשיו..."
מחפשים ודאות
"אחרי כל השנים שלא זכרת דבר, איך את זוכרת את כל מה שקרה? שאל האיש שלי. לאט־לאט למדתי להקשיב לגוף. חלק מהזיכרונות חרוטים בו וכשהם עולים, למדתי שהחיים נמצאים בכאב הזיכרון של המתים" - כך כותבת וייס ב"משחקים מסוכנים". הזיכרון של עופרה מתעצב תוך כדי הכתיבה. זה זיכרון שכמו נבנה יש מאין, מתוך עולמות הנפש. ושאלת האמינות של הזיכרון היא נקודה מרכזית בספר.
הסיפור של אחותך קרה כשהיית בגיל שבו עוד לא ממש מדברים, ובהתאמה גם הזיכרון לא מילולי. איך מספרים את מה שבקושי זוכרים?
"לצערי, הנכד שלי לא זוכר שום דבר שעשיתי עבורו לפני גיל 3", מאירה צוחקת, "אבל אצלי זה לא היה ככה. אני זכרתי דברים שאף אחד מסביב לא זכר. זכרתי תמונות וקולות, אפילו משפטים שבטוח לא הבנתי אותם אז, וזכרתי תמונות שגם אותן לא הבנתי, אבל הן היו בזיכרון. הייתי צריכה למשות אותן, ולפעמים הן עלו גם בלי שלגמרי תכננתי. הן פשוט עלו. הסימנים היו דרך הגוף. היו שנים שבהן שכחתי את עופרה. כל העניין של שכחה וזיכרון הוא נורא חזק, ובכל פעם שמישהו היה מזכיר משהו שנוגע לפוליו - קיבלתי כאב במקום מאוד־מאוד מסוים. הבנתי שיש שם עניין, וניסיתי להוריד את השכבות האלו. הרמזים היו מהידע שהיה לי בגוף. ידעתי איפה צריך להתעכב, שיש כאן משהו שדורש פענוח. זאת היתה חוויה שהודחקה, גם בכמה שכבות. ואני כותבת יומן מגיל חמש".
עד היום?
"עד היום! העורכת שלי, עדי שורק, אמרה: מאירה, עשי טובה - פרסמי אותו. אני נזכרת בדברים שקרו לי לפני גיל 3 ואני כותבת תמונות, ופתאום אני רואה תמונה של איזה חתול לבד שאף אחד לא נותן לו לשתות חלב - ואני נזכרת בעפרה וכותבת ביומן".
זאת אומרת, הנטישה של עפרה היא בפירוש אירוע שממשיך לחזור אלייך.
"בטח. בבית שלי לא דיברו על זה בכלל, היתה השתקה. הם נתנו לי הרגשה שאני ממציאה את עפרה, וזו היתה הרגשה נוראה. לפני שעפרה מתה גרנו ביד אליהו ואחרי זה עברנו לנען, ורק כשחזרנו ליד אליהו ופגשתי אנשים מהשכונה קיבלתי עדויות של אחרים שאמרו שכן, היתה לי אחות".
היום היו קוראים לזה "גזלייטינג".
"נכון מאוד, אבל צריך לזכור שבגוף היה מחסור במגע, אלה ממש כאבי פנטום בגוף, וזה להעלות באוב משהו שהושכח, נעלם ונאלם".
עבדת על הספר בתקופת הקורונה.
"אני כותבת את הדברים האלה בעיצומו של משבר הקורונה, והתודעה שלי מדלגת בין ימי הפוליו, אז השתייכתי לקבוצת הסיכון כתינוקת, לבין הימים האלה, שבהם אני משויכת לקבוצת הסיכון כ'אזרחית ותיקה'. אני חושבת על הבידוד וההפרדה... בשני המקרים הבידוד עלול להרוג את החולים ולפגוע במשפחות שהורחקו מיקיריהן. כמה בני־מזל אנחנו עכשיו, שהקורונה לא הורגת תינוקות".
עכשיו אנחנו במלחמה שבה המוות נוכח מאוד ונעדר בו־בזמן, כשמחלצים גופות מעזה ומדברים על הוודאות של המוות. איך את רואה את המצב הזה?
"הספר התפרסם והמלחמה פרצה, וכבר בשבוע הראשון פנו אלי מאחד מאתרי המפונים, ושאלו אותי אם אני יכולה לדבר בזום עם מפונים ונפגעים. ראיתי את הילדים המחפשים ואת ההורים המחפשים. גם כשהם כבר ראו את הגופה - הם המשיכו לחפש את הוודאות של המוות".
יש דבר יותר ודאי ומוחשי מגופה?
"בזמנו, במכון לרפואה משפטית, ראיתי הרבה מאוד מתים. אחרי חצי שעה הם לא תמיד נראים מתים. אלה לא תמיד מצבי זוועה, אלא מצבים שרואים ולא יודעים אם הוא חי או מת. זה קשה, כי זה מתעתע".
במלחמה הזו "זוועה" היא מילה שלא מתחילה לתאר את המוות.
"נכון. אני חושבת הרבה על החיילים שמוצאים גופות, כמו השבוע, ואמורים לראות אותן. זו חוויה קשה מנשוא למי שלא מיומן בזה. אני, שביליתי זמן רב במכון לרפואה משפטית, יכולה להעיד על החוויה הטראומטית במפגש עם גופה 'לא טרייה'. אולי היו צריכים לגייס חרדים, שבשבילם זו מצווה, שיעסקו במפגש עם הגופות. אולי להכניס פנימה את זק"א. לא חיילים צעירים".
לסיום, אני רוצה לחזור ליחס התרבותי גם לגוף וגם למוות. אין יותר אופציה להדחיק.
"אני טוענת שצריך לתת לילדים ולמשפחות יותר זמן להתאבל. זה כבר לא המיתוס הציוני של 'החיטה צומחת שוב'. צריך שבכיתה יהיה כיסא לילד המת. המוות תמיד קיים ויתקיים, כחלק מהחיים בחברה הישראלית. לא צריך להעלים אותו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו