מי שלט בארץ הזאת

1

הנה עובדה היסטורית: בארץ ישראל לא הוקמה שום ממלכה או מדינה אחרת, זולת ממלכת ישראל או יהודה ומדינת ישראל. השלטון הפוליטי היחיד שהיה לעם כלשהו ב־3,300 השנים האחרונות בארץ הזאת, היה קשור לעם ישראל. ירושלים היתה בירה פוליטית אך ורק של עמנו. בשאר השנים שבהם איבדנו את עצמאותנו, שלטו פה אימפריות שהתייחסו אל הארץ הזאת כאל פרובינציה נידחת.

ועוד עובדה: מעולם לא היתה הארץ ריקה לגמרי מיהודים או מישראלים, כולל אחינו השומרונים, צאצאי שבטי ישראל בצפון. רציפות היישוב היהודי מאז תקופת ההתנחלות (ולפניה בתקופת האבות) היא עובדה היסטורית מוכחת.

2

הנה כמה נתונים: עד לתקופת ההתנחלות וקצת אחריה שלטה בארץ האימפריה המצרית. בצפונה שלטה גם האימפריה החיתית. לקראת סוף המאה ה־13 לפנה"ס עם ישראל חוצה את הירדן ממזרח, מתנחל בארץ וכובש אותה. בתחילה הוא חי בצורה של פדרציית שבטים, ובתהליך בן מאות שנים הם מתגבשים לממלכה אחת. עם היחלשות מלכות ישראל והתפצלותה לממלכת יהודה (הממלכה הדרומית) וממלכת ישראל (הממלכה הצפונית), החל תהליך של הידרדרות בשליטה על הארץ ובמאה ה־7 לפנה"ס השתלטה האימפריה האשורית על חלק ניכר מהארץ. ב־722 החריבה את הממלכה הצפונית והגלתה את עשרת השבטים.

האימפריה האשורית נפלה בידי האימפריה הבבלית שהשתלטה גם על ממלכת יהודה, ובעקבות מרד של מלכי יהודה האחרונים החריבה את ירושלים ושרפה את המקדש בקיץ שנת 586 לפנה"ס. כך הסתיימה תקופת הבית הלאומי הראשון. הבבלים הגלו בעיקר את העילית החברתית היהודאית, שהשתלבה באדמיניסטרציה הבבלית.

3

עשרות שנים אחר כך (539 לפנה"ס), הביסה האימפריה הפרסית את הבבלים. הפרסים היו סובלניים כלפינו. פרופ' ברנרד לואיס אמר לי שהפרסים הרגישו שונים בעולם העתיק, מכיוון שהאמינו בשני אלים (אל טוב ואל רע) לעומת ריבוי האלים בפנתיאון היווני. כשפגשו את היהודים ולמדו על אמונתם באל אחד, הדבר יצר חיבור עמוק ביניהם, יותר מאינטרסים רגילים. בימינו היינו מכנים זאת "ערכים משותפים". ב־538 לפנה"ס קרא המלך כורש ליהודים לשוב לירושלים: "כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס: 'כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹקֵי הַשָּׁמָיִם, וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ, יְהִי אֱלֹקָיו עִמּוֹ, וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה, וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל, הוּא הָאֱלֹקִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָיִם'". בניגוד להצהרת בלפור שניתנה בתוך מלחמת העולם הראשונה בזמן שבריטניה לא שלטה בארצנו, הצהרת כורש ניתנה בידי בעל הסמכות והשליטה על הארץ, ולכן היה לה תוקף. כך החלה תקופה הבית הלאומי השני.

האימפריה הפרסית נפלה לפני אלכסנדר מוקדון, שהשתלט על חצי העולם העתיק (בסביבות 333 לפנה"ס). עם מותו המוקדם חולקה האימפריה בין קציניו, וארץ ישראל נפלה בחלקו של סלבקוס (323 לפנה"ס בערך). אחד מצאצאיו, אנטיוכוס הרביעי ("אפיפנס"), החליט לחנך את היהודים ולהשליט את אמונתו האלילית. התוצאה היתה מרד החשמונאים מ־167 ועד 142 לפנה"ס, אז הקים שמעון החשמונאי (היחיד שנותר מחמשת בני מתתיהו) את ממלכת היהודים העצמאית והכתיר עצמו ל"נשיא".

בשנת 63 לפנה"ס, כשהמלכה שלומציון מתה, רבו שני בניה (יהודה אריסטובלוס ויוחנן הורקנוס) על המלוכה. הסכסוך הביא להתערבות הרומאים ולפלישתם לארץ ולירושלים. המצביא הרומאי פומפיוס, ששהה בסוריה, שבה את יהודה והמליך את יוחנן. כך איבדנו חלקית את עצמאותנו, אם כי עדיין מלכו מלכים יהודים בחסות רומא.

ב־6 לספירה ביטלו הרומאים את המלוכה ושלחו נציבים למשול בארץ. כל נציב היה רשע מקודמו. האחרון, גסיו פלורוס, מונה בשנת 64 והיה אכזר מקודמיו. היהודים החליטו להילחם על חירותם. בשנת 66 פרץ המרד הגדול, שהסתיים בשנת 70 עם חורבן ירושלים והמקדש בידי טיטוס. הרומאים שלטו בארץ עוד כמה מאות שנים (בעקבות מרד בר־כוכבא שינה אדריאנוס את שמה של יהודה ל"סוריה פלשתינה" או רק "פלשתינה", במחשבה שכך ישכחו היהודים את ארצם, ולא ימרדו עוד). ב־324 עברה הארץ לשליטת האימפריה הביזנטית (הכנסייה המזרחית) עד 638.

4

ב־638 כבשו המוסלמים את ארץ ישראל, ועשו מה שהנוצרים לא העזו: בנו את בית יראתם על המקום המקודש ביותר לנו. הם הכובשים הזרים של הארץ, ולא היהודים. תיאוריית ההחלפה אינה נוצרית בלבד; גם המוסלמים טוענים להחלפתנו כעם הנבחר. המוסלמים שלטו בארץ עד ל־1099, עם תבוסתם לצבא הצלבנים במסע הצלב הראשון. במשך מאות שנות השליטה המוסלמית נאלצו המון יהודים להתאסלם וחיו כאנוסים, עד שנטמעו בחברה המוסלמית (אלה שדבקו באלוקי ישראל, העדיפו לגלות מן הארץ). עד היום יש פלשתינים המקיימים מנהגים יהודיים (אירוניה היסטורית מדהימה). האימפריה הצלבנית הקימה את ממלכת ירושלים ושלטה בארץ בין 1099 ל־1187, שעה שהובסו בקרב קרני ח'טין לצלאח א־דין. הצלבנים המשיכו לשלוט בצפון (עכו) עד 1260. אחריהם הגיעו הממלוכים ושלטו בארץ בין 1260 ל־1517.

ואז הגיעו העות'מאנים ושלטו בארץ 400 שנה, בין 1517 ל־1917, אז הפסידו את המזרח התיכון למעצמות המנצחות של מלחמת העולם הראשונה. העות'מאנים חתמו על מסמך שבו ויתרו על האדמות למעצמות, ואלה החליטו בוועידת סן רמו (אפריל 1920) לתת כ־99 אחוזים מהשטח לערבים, ואת ארץ ישראל התנ"כית (כאחוז) ליהודים, כולל עבר הירדן המזרחי. בנושא הזה היתה הסכמה היסטורית בין נציג המשלחת הערבית פייסל לנציג המשלחת הציונית חיים ויצמן. לשם כך יצרו המעצמות המנצחות מוסד חדש בהיסטוריה: מנדט. בריטניה קיבלה את המנדט להגשים בארץ ישראל ("פלשתינה") את הצהרת בלפור בדבר הקמת בית לאומי לעם היהודי. בסן רמו עוגנה אפוא הצהרת בלפור בחוק הבינלאומי וקיבלה תוקף במסגרת חבר הלאומים, שלא השתנה עם הקמת האו"ם, ולמעשה תקף עד היום.

5

כשנה לאחר מכן, ב־1921, קרעו הבריטים שלושה רבעים מארץ ישראל שיועדה ליהודים, ומסרו לאמיר עבדאללה ולמשפחה ההאשמית, שהגיעה מחיג'אז, את עבר הירדן המזרחי. הוקמה אמירות עבר הירדן, וב־1946 נוסדה כממלכת ירדן. מהמנדט המקורי של חבר הלאומים נותרה ליהודים רק ארץ ישראל המערבית, כ־22 אחוזים מהשטח המקורי.

הערבים לא ויתרו גם על השטח הזה ופעלו למנוע מהיהודים הקמת מדינה אפילו עליו. בעקבות פרעות שעשו הערבים ביהודים, הציעה ב־1937 ועדה בראשות הלורד פיל לחלק את הארץ: כ־17 אחוזים ניתנו ליהודים, 75 אחוזים לערבים, וירושלים נותרה בינלאומית. התנועה הציונית הסכימה והערבים סירבו. ב־1947 הציע האו"ם לחלק את הארץ למדינה יהודית ולמדינה ערבית. כדאי לשים לב: לא דובר על מדינה "פלשתינית" אלא "ערבית". השם הרשמי של הארץ היה אז: "פלשתינה - ארץ ישראל". היהודים הסכימו לחלוקה, והערבים סירבו ופתחו במלחמה שנודעה כמלחמת העצמאות. בה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, הוקמה מדינת ישראל. עמוד השחר קם.