"המפקד אמר: 'הם צריכים להבין עם מי יש להם עסק'": מה באמת קרה בפרשת אום אל־חיראן?

יש סרטי אקשן, יש סרטי דרמה פוליטית, ויש סרטי אימה. הסרט "מוות באום אל־חיראן" שביים דורון ג'רסי ושיוקרן ביום חמישי הקרוב (8.8) בערוץ "yes דוקו", הוא כל הסרטים האלו יחד, ובעיקר "סרט פצצה", במובן הכי מוחשי: אקשן, דרמה פוליטית, חיים, מוות ואימת מערבולת התובנות שהוא מותיר בך.

כולם יודעים משהו על מה שקרה באום אל־חיראן לפנות בוקר 18 בינואר 2017. כדרכם של זיכרונות - הפרטים נוטים להישכח. תקציר האירועים: כפר בדואי לא מוכר, אי־שם בין באר שבע לערד, פינוי בחושך, מישהו נוסע בג'יפ, מישהו יורה, הג'יפ דוהר, פוגע בשוטרים, השוטר ארז עמדי הלוי נהרג, שוטר נוסף נפצע. בג'יפ נהג יעקוב אַבּוּ אלְ־קִיעַאן, מורה למתמטיקה, שנפצע מהירי ודימם למוות לצד הג'יפ. על העובדות האלה אין ויכוח.

אבל מה שקורה מכאן ואילך יעמיד את כל הסיפור כרשומון גרסאות בהיכל מראות משתקפות. הבוקר עולה, רוני אלשיך, מפכ"ל המשטרה, מודיע שמדובר בפיגוע דריסה של מחבל דאעש. השר גלעד ארדן מהדהד את דבריו, הנגב נכנס לכוננות - דאעש, אצלנו, ממש כאן בצומת שוקת.

זה היה לפני אירועי "שומר החומות", כשפנסי צומת שוקת הובערו והפכו למחסומי אש שניתקו חבל ארץ שלם בתוך מדינת ישראל. זה היה לפני המחבל מדאעש שיגיע מאותו השבט ומהעיר ליד חורה וירצח ארבעה עוברי אורח בבאר שבע. אך כל פעמוני האזהרה האלו מהדהדים לאורך הסרט והאירועים של מה שהתרחש באותן שעות גורליות, לפנות בוקר על גבעה חולית ומאובקת, אי־שם בערבות הנגב.

"על פניו אתה אומר, מה עוד יש כאן לספר?" אומר עמנואל ברבי, ממפיקי הסרט. "חשבתי שכבר שמעתי וידעתי הכל, אבל רפאל בלולו, שותפי להפקה, פגש את עו"ד משה קריף, שאמר לו 'יש לי סיפור בשבילך'. נפגשנו, וככל שהקשבנו יותר וראינו יותר חומרים, התברר לנו שהסיפור הוא הרבה יותר גדול ממה שחשבנו".

"המדינה הפרה את חוקיה"

"לעיתים אני שונא את האמת, משום שהיא אמת", כתב קצין גולני צעיר בספר שיריו הראשון, "דמעה עונתית - קובץ שירי אדם". זה היה ב־1982, והקצין והמשורר מפעם הוא כיום סבא המתפעם מנכדתו החדשה, אדם למוד קרבות, חיפוש אחר האמת, ובעיקר צדק.

"אני עורך דין של מעט תיקים, אבל עקרוניים", משועשע משה קריף, העו"ד שמייצג את משפחת אבו אל־קיעאן. "ב־2002 הגשתי בשם הקשת המזרחית את בג"ץ הקרקעות שהכניס את מושג הצדק החלוקתי לשיח הציבורי ישראל. רצינו צדק חלוקתי ביחס לקרקעות החקלאיות שהקיבוצים קיבלו מהמדינה והפכו את ייעודן מאדמות חקלאיות לאדמות מסחר ותיירות והרוויחו מיליונים. כשרק התחלנו לדבר על זה מול אנשי התנועה הקיבוצית, הם אמרו לי: 'לא מבינים מה אתה רוצה, תאכל בורקס ולך הביתה'. אריאל שרון הבין את המורכבות של הבעיה והקים ועדה, שם הציעו שהקיבוצים יקבלו 30% מהרווחים על הקרקעות, והשאר יחזור למדינה. הם לא הסכימו. בוועדה השנייה זה כבר היה 20%, והם לא הסכימו. לבסוף בג"ץ פסק לטובתנו - 100% מהרווחים צריכים ללכת למדינה. בסוף המדינה עצמה מסמסה את החלטת בג"ץ שלה".

שמו מוכר גם מהתביעה הייצוגית לפירוק בנק אוצר ההתיישבות והשבת שווי המניות לציבור - ובתוכו ניצולי שואה רבים, ובעיקר מהמאבק המשפטי של תושבי גבעת עמל, "התביעה החברתית הראשונה בישראל", הוא נזכר. בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה ופסק בעד התושבים, "אבל בבג"ץ אנשי הסדר הישן הפכו את הפסיקה ודחו אותי", הוא נזכר. "בסוף שימרו את המצב כמו שהוא".

אני מרגיש שיש כאן תבנית שחוזרת על עצמה: בית המשפט פוסק בעדך, ואז המדינה או בג"ץ ממסמסים. למי יש ראש לצדק.
"מה אני אעשה", נאנח משה, "הרב יונתן זקס אומר: מה הבדל בין מלך לנביא? מלך מת - כוחו נגמר, בעוד נביא מת - השפעתו רק מתחילה. אז מה אני אוריש לילדים שלי? כמה מאמרים וקצת צדק, זה כנראה הייעוד שלי".

איך הגעת לפרשת אום אל־חיראן?
"חברי, פרופ' אבנר בן זקן, אמר לי 'צריך אותך בבאר שבע'. כך נפגשתי ב־2019 עם חוסאם, בנו של יעקוב אבו אל־קיעאן. וכל זה קורה שנתיים אחרי האירועים, כשתביעה אחרת של בני המשפחה שהלכה לכיוון של הפללת השוטרים נדחתה. חשבתי שכדאי לעבור דרך הממד של הצדק החברתי. אני לא מתווכח עם הבעלות של המדינה על הקרקע ועל הפינוי, אבל אני מחפש את הצדק האזרחי, על איך דברים נעשו ואיך היו צריכים להיעשות".

איך מגיעים אליו?
"עברתי על כל החומרים שהיו זמינים לי, הדברים שנאמרו ברשתות הקשר, סרטונים מהמסוק, וכל מה שהצלחתי להגיע אליו. ובאוגוסט 2020 החלטתי להגיש תביעה אזרחית לפיצוי נזיקין בשם המשפחה. בתביעה אני מדבר על הנזק שנעשה לאבו אל־קיעאן כבן אדם. ירו בו, פצעו אותו, הפקירו אותו למוות, ברשלנות של המשטרה, ואחרי זה עוד הוציאו עליו לשון הרע, אמרו שהוא מחבל דאעש, וזה בכל השכבות - מהמשטרה בשטח ועד צמרת המשטרה, השר וראש הממשלה. אני תובע מהמדינה פיצויי עונשין, בטענה שהמדינה הפרה את החוק של עצמה. באום אל־חיראן המדינה, דרך כל באי כוחה, עברו על החוק המרכזי והיסודי של הקיום המשותף, חוק כבוד האדם וחירותו. וכשהמדינה מפירה את החוק שלה עצמה היא צריכה לשלם".

זה הליך מקובל לדרוש פיצוי עונשין מהמדינה על שהפרה את חוקיה?
"בישראל בית המשפט העליון קיבל שלוש תביעות של עונשין, אבל רק כשזה היה כנגד הרשות הפלשתינית. אותם אנחנו יכולים להעניש, את עצמנו - פחות".

נכחתי בהריסות של כפרים לא מוכרים. לרוב זה קורה באור יום, וזה תהליך איטי של רכבים כבדים שמפרקים את הבתים ואבק, ממש לא משהו שאמור לקרות באישון לילה.
"נכון, ממש שבועיים לפני כן השוטרים עושים פינוי והרס בפלג רוג'רוב הסמוכה, ושם זה קורה בבוקר, הם אפילו מחכים שהילד ילך לבית הספר ורק אז מתחילים. גם השוטרים עצמם שאלו את המפקדים שלהם למה מפנים בלילה. אבל מאוחר בערב שלפני, המו"מ על פינוי מסודר מול התושבים מתפוצץ, המפקדים מחליטים לעשות את הפשיטה בלילה. אחד השוטרים מתאר את היציאה לאירוע כ'יצאנו אל הלא נודע'. הם מגיעים 'דלוקים', לא מוכנים, באמצע הלילה, בלי פנסים, לבושים שחור לגמרי, עם תצ"א שהעבירו להם בווטסאפ. אתה קולט? על זה הם מסתמכים, ווטסאפ ברזולוציה שהורסת תמונות רגילות, קל וחומר תצלומי אוויר".

בסרט הם נראים להוטים לצאת, וכל האירוע מתואר כמו יציאה לאיזה קרב הרואי.
"ללא ספק, הם גם מביאים כוח שוטרים מחדרה שלא מכיר את השטח, וגולת הכותרת - מביאים את הימ"מ, וכל זה אחרי שבוועדת אור הזהירו את המשטרה לא להביא ימ"מ לאירועים אזרחיים. אחד השוטרים אומר כי כשהוא ראה את הימ"מ 'הבנתי שהולך להיות משהו רציני', וככה אחד השוטרים מסתובב עם כדור חי בקנה. ובסוף יש יריות. להבנתי, הבעיה היתה שהמשטרה סידרה לעצמה סרט בראש לפני שהגיעו. וכשהשוטרים שואלים את המפקד שלהם למה אנחנו צריכים את כל ההצגה הזו? המפקד שלהם עונה - הם צריכים להבין עם מי יש להם עסק".

חשוב להזכיר שהיה שם גם שוטר הגון, מ', מפקד כוח שבעדות שלו במח"ש אמר "הגענו בלי אמצעי זיהוי, בלי פנסים, בבגדים כהים". הוא נהג באחריות ולא ירה, השוטרים שלו ירו. הוא יזומן לעדות בבית המשפט?
"הלוואי", נאנח משה ופניו נופלות, "לצערי הרב הוא נהרג ב־7 באוקטובר בקרב על תחנת המשטרה בשדרות. הוא היה גיבור אמיתי, בחייו ובמותו. כל האירוע מורכב מסיפורים בתוך סיפורים".

15 דקות של כאוס

בעודנו מדברים על מה שהיה לפני חמש שנים הטלפונים מעדכנים אותנו באירועים המתחוללים בשדה תימן. שוב זרועות המדינה השונות מתגוששות זו עם זו. חברי כנסת, מצ"ח, מילואימניקים, אזרחים מעורבים, אנשי תקשורת מותקפים. הכל ערבוביית רשויות ומהומת אזרחים שלא מצליחה להתגבש לכלל קו אחיד של התנהלות דמוקרטית בריאה גם באמצע מלחמה. ואם זה לא מספיק, במקביל מכרים שולחים לי סרטונים על מה שקורה בוונצואלה, שבה חיינו יחד תקופה. הכל נראה כמו אזהרה: באיזו קלות מתפרקת מדינה ברגע שהמעטה הדק של האמנה הציבורית המשותפת וההקפדה על החוק והסדר נסדקים.

"בטרגדיית מותו המיותר של יעקוב אבו אל־קיעאן מגולמת כל הפרטצ'יות הישראלית", אומר לי משה. "בגבעה באום אל־חיראן היתה התנגשות בין המוסדות השונים של המדינה, ומה שקרה בעקבות כך - ההכרזה עליו כעל מחבל דאעש לפני שהדברים נבדקו, וההתעקשות שזה כך למרות שכל הממצאים מראים אחרת, תיאום הגרסאות של השוטרים בחקירות של מח"ש וההתעקשות של שי ניצן מול מח"ש לא להעמיד את השוטרים לדין - כל זה שרשרת של אירועים שהדגימו את חוסר היכולת לבקר את עצמם וליישם את הלקחים מתוך האירוע. ולמרות כל מה שקרה, באופן עקבי, המדינה לא רוצה לקבל החלטה ולנקות את ענן החשד והצל מעל המשפחה".

איך מתגלגלים אירועי הבוקר ההוא?
"כתב התביעה מתחיל בציטוט מדיווח של השוטר במסוק שצופה בכוחות הערוכים מלמעלה: 'חברים, זה נראה כמו מעשה אמנות'. כששמעתי את הדיווח הזה ברשתות הקשר, זה מייד זרק אותי לצילום של ההליקופטרים ב'אפוקליפסה עכשיו', הסרט של קופולה, עם הוואלקירות של ואגנר מתנגנות ברקע. זה נראה כאילו כל הבמה הוכנה ל'מעשה האמנות' הזה, וכל מה שהיה חסר זה ניצוץ כדי שהוא יתפוצץ".

אירוע הציר של אותו בוקר הוא הרגע שבו יעקוב אבו אל־קיעאן נכנס לג'יפ שלו כשהוא מלא בחפצים שאותם פינה מביתו ומתחיל לנסוע. השאלה לגבי מה שקורה מהרגע הזה עד שמתחילות היריות והג'יפ דוהר במורד הגבעה בפראות ופוגע בשוטרים היא אחת השאלות המרכזיות בפרשה ובסרט. הכל מתועד לפרטי־פרטים. הוויכוח הוא על הפרשנות.

"אתה רואה את המשטרה מגיעה, אתה רואה את הירי, את הטיפול בפצועים, 15 דקות של כאוס שכולו מצולם, וחקירות של שוטרים, ואתה מקבל את התמונה המלאה", אומר עמנואל ברבי.
בלב העניין עומדת השאלה אם השוטרים הרגישו מאוימים מאל־קיעאן וירו עליו בשל כך, או שבשל התנאים המקדימים נוצר מצב שהכל רק חיכה שיתפרץ. עמדתו של משה ברורה: "טאהר וזיאד הם הכינויים של שני אנשי שב"כ שנמצאים בשטח והם שואלים את השוטרים, למה יריתם? והשוטרים בשטח ענו שהם לא הרגישו מאוימים וחשבו שזה מחבל. הם לא יורים לאזהרה, לא באוויר ולא כלום. דרך כוונות, למרכז המסה.

"אפילו המכה בפח האוטו שהם אומרים שהם נתנו כדי לסמן לאבו אל־קיעאן לעצור - זה עולה רק בגרסה השלישית או הרביעית, סוג של תיאום גרסאות כביכול בין השוטרים. כשאתה רואה את התיעוד אתה מבין שהשוטרים היו מאוימים בעיקר מהשדים שבראשם. כשפורצת אורגיית הירי הזאת הם יורים גם ברכב של המפקד שלהם, וגם ביעקוב, פוצעים אותו והרכב מידרדר חסר שליטה ופוגע בשוטרים, כמו שרואים בשחזור שנעשה".

בעצם, לפרקליטות עדיין יש ספקות לגבי השאלה אם השוטרים הרגישו מאוימים או לא.
"אם הייתי חייזר שנוחת כאן במדינת ישראל, הייתי אומר שזה מוזר. אבל אתה חי כאן וזה לא מוזר, ונדרש הרבה יותר מצילום של מסוק, ומזה שכל המחלקה לחקירות שוטרים אומרים לך שהיה תיאום גרסאות. אתה ממש רואה את הגרסאות ואת הבלבול של השוטרים בחדרי החקירות. ויותר מזה, יש לך עדות של איש שב"כ שהיה בשטח ואמר כי ירו אל האדם למרכז המסה, ועדיין המדינה מוכנה ללכת בכל הכוח ולהשקיע משאבים ולהילחם על זה שאבו אל־קיעאן היה מפגע".

איך אתה מסביר את זה?
"אני לא חי בוואקום. בית המשפט יפסוק כמעט תמיד לטובת איש הביטחון ואיש השטח. בסופו של דבר, זה מתמצה בתחושת הפחד של אותו אדם, כי אם הוא אומר שהוא מרגיש מאוים, אז כנראה היתה הצדקה לזה שהוא ירה. זה ימשיך לקרות כל עוד שוטר או איש ביטחון ירגיש מאוים באיזו סיטואציה מול אדם ערבי, או אוכלוסיות מוחלשות אחרות, כמו אבו אל־קיעאן, סלומון טקה, או בסיפור של איאד חאלק".

"אבא שלי, זיכרונו לברכה, היה בן 47 כשמת", מספר לי חוסאם אבו אל־קיעאן, רופא משפחה וקהילה בקופת חולים כללית, "הוא היה איש נורמטיבי לגמרי, מורה למתמטיקה ומחשבים בבית ספר תיכון בחורה, נשוי לשתי נשים, אחת מהן אמא שלי, אבא ל־13 ילדים. הוא היה איש חינוך, אדם דתי, לא מאוד, בטח לא קיצוני".

"אבא מאוד אהב לקרוא. הוא היה אדם משכיל שאהב לקרוא היסטוריה וספרי עיון, בשפה הערבית ובעברית, היתה לו עברית די טובה. הוא סיים תואר שני ממש זמן קצר לפני שנהרג, ואחרי מותו גילינו שנרשם ללמוד עוד קורסים במכללת אחווה. החלום שלו היה שכולנו נהיה מלומדים ומשכילים. כשהוא מת הייתי בשנה האחרונה ללימודי רפואה, שתי האחיות שלי למדו במכללת קיי, ואח שלי למד הנדסת בניין במכללת סמי שמעון. הוא כל הזמן אמר כמה חשוב לו שנלמד ונצליח".

מה קרה שם באותו הלילה להבנתך?
"היה משא ומתן בין המינהל לבין נציגי המשפחה. אבא היה בבית, מחכה למוצא פיהם של נציגי המשפחה לגבי ההסדרה. היה תהליך, ארוך ומאוחר, הנציגים חזרו ואמרו 'לא הצליח', וזהו, הלכנו לישון. בשעה 5-4 לפנות בוקר התקשרו אליו, אמרו לו שהמשטרה תגיע לפנות את הבית. אז הוא אסף את הדברים שיקרים לו - את המחשב שלו, את הטלוויזיה, שם הכל ברכב כי רצה לצאת מהבית ואמר למשפחה שכולם ייצאו בלי לעשות עניינים, הוא ממש לא רצה נזק גופני או כלכלי לאף אחד".
יש שיאמרו "טוב נו, הוא בדואי, היה חבר בתנועה האסלאמית הדרומית אז, בטח היה משהו שם".
"הוא עזב את התנועה עשר שנים לפני מותו".

קריף: "כל הפרטים לפני האירוע מראים שמדובר במשפחה נורמטיבית לחלוטין. בן אחד מהנדס, בן שני רופא, אח דוקטור לחינוך, יש לך משפחה יותר נורמטיבית מזה?"

"האסון הוא שהמשטרה לא רצתה להגיד טעינו", אומר חוסאם. "הם הגיעו לא מוכנים, בשעות הלילה כשחשוך מאוד, כאילו הולכים למבצע בעזה, וכל זה על אנשים נורמטיביים שגרים באזור. למה צריך להגיע עם הימ"מ? אבא יצא, והשוטרים בעצמם אומרים: 'שמעתי ירי - אז יריתי'. אבל מי ירה? אבא לא ירה".

יש לך עוד אמון במוסדות המדינה?
"אני מאמין, בסופו של דבר. יש כמה גורמים משטרתיים שעדיין חושבים שזה היה אירוע חבלני, ולפי דעתי אבא שלי היה איש חף מפשע שמכבד חיי אדם".

אני מדבר עם חוסאם כשהוא חוזר מיום העבודה שלו. אני שואל אותו לאן הוא נוסע, איפה הבית שלו כיום. "איפה אני אגור? עדיין על חורבות הבית שלנו. עדיין לא קיבלנו הסדרה. כמעט שמונה שנים אנחנו במו"מ עם המינהל, ועדיין באותה סיטואציה. המשפחה כולה בבית קטן, וכל פעם אם אנחנו מגדילים חדר בא צו הריסה חדש. יש לנו צווי פינוי והריסה וקיבלנו התראות כמה פעמים".

ואתה חושב שהסרט ישנה משהו?
"אני חושב שבית המשפט ישנה משהו, ולפי דעתי הם שומעים אותנו ומבינים אותנו, והם מדברים על שיקום המשפחה ולתקן מה שיהיה. אני מאמין שבסוף האמת תצא לאור, ויגידו טעינו. כל מוסד טועה, ומי מנהל את המוסדות - זה בני אדם. אבל מה שהיה הוא טעות גדולה, והמשטרה טעתה טעות גדולה מאוד בכל האירוע הזה".

בסוף הסרט הכל מתנקז לשאלה אחת: על סמך מה קבע המפכ"ל, רוני אלשיך, שאבו אל־קיעאן הוא איש דאעש. "דוברת המשטרה, מירב לפידות, אומרת את זה ב־7:30 בבוקר והשוטר נכנס לבית של יעקוב רק בעשר בבוקר", משחזר משה את התגלגלות הטענה, "בדקו את המחשב, את הטלפונים, ובסוף על סמך מה קובעים את זה? כותרות בעיתונים עם המילה דאעש.

הרבה תהיות ושאלות

"אלשיך הסביר שהוא מתבסס על אינדיקציה של השב"כ שאמר לו שמדובר במחבל דאעש, ויותר מזה - שמח"ש מסתירים מסמך של השב"כ המאשר זאת. כשמתברר שאין מסמך כזה, אלא מסמך הפוך - שאנשי השב"כ טוענים בו שהיה ירי דרך כוונות לעבר מרכז המסה של אבו אל־קיעאן - אלשיך בא לאורי כרמל (ראש מח"ש לשעבר) הביתה ואומר לו 'תסגור את אום אל־חיראן, אתה יודע שאני מתמחה בחיסולים עוינים'".

קריף: "לאחר חקירות השוטרים, מח״ש מוסרים שלוש חוות דעת וקובעים שהיתה רשלנות, ועוד חוות דעת אחת שצריך לשפוט את השוטרים על עבירת מוות בהמתה. אבל שי ניצן, פרקליט המדינה, מחליט לסגור את התיק. בדיעבד זו גם הסיבה שכרמל מתפטר".

מה ההסבר להחלטה הזו?
"אני לא מבין את זה. ניצן מתייעץ עם עצמו, ומחליט. מצד אחד, כמו שראית בסרט, הוא אומר שזה לא החלטי, ויש אינדיקציות לכאן ולכאן. אבל מאוחר יותר הוא עצמו אומר לרמ"ח המשמעת של המשטרה, שהוא מבקש להעמיד לדין משמעתי את השוטרים ואת הרופאה על עדויות כוזבות ואי אמירת אמת. אז אם יש אינדיקציות לצד השני, למה דין משמעותי כן, ולא דין פלילי?"

הרבה שאלות ותהיות פתוחות נותרות בסוף הסרט. לא קל להתמודד עם ניתוח הכליות הפתוח שהסרט עושה למערכת החוק, האכיפה והפוליטיקה בישראל.
ברבי: "הסרט מרים את הווילון ומגלה את מה שקורה באמת מאחורי הקלעים של המדינה. כל הלכלוך, כל הבלגן וכל מה שאתה לא רוצה לראות, ובעיקר מקווה שלא קורה. זו הצצה אל מאחורי הקלעים של המציאות. מצד אחד, זאת דרמה גדולה, ומבחינתי כצופה זה ממש מרתק אותי, אבל מבחינתי כאזרח - זה ממש־ממש מתסכל שאלו הם פני הדברים".

מהמשטרה נמסר: "הנושא בהליך משפטי, מדובר בטענות מופרכות".

מהפרקליטות נמסר: "מח״ש לא המליצה להעמיד לדין פלילי את השוטרים ולא טענה כי קיים בסיס ראייתי לכך. בתיק בוצעה בדיקה יסודית ביותר על ידי מח"ש ועל בסיסה החליט פרקליט המדינה דאז, שי ניצן, כי אין מקום לחקירת השוטרים באזהרה בחשד לעבירת המתה ולהעמדתם לדין.
בג"ץ קבע כי אין מקום להתערב בהחלטת פרקליט המדינה, וכי הפך כל אבן בתיק והחלטתו מבוססת היטב בראיות.

"המלצתו של ניצן לשקול להעמיד לדין משמעתי שוטרים מסוימים לא היתה כרוכה בחשד לעבירת המתה. השיקולים להעמדה לדין משמעתי שונים בתכלית מאלה של הדין הפלילי".