צבא ההגנה לפרוטוקול: כשמפספסים את המוסר האמיתי

פשעו של החייל אלאור אזריה היה חריגה מהפרוטוקול הנכון לחיסול מחבלים. אין חולק על כך שעבד אל פאתח א־שריף אכן היה מחבל. דקות ספורות לפני שנורה למוות הוא הספיק לדקור חייל. שותפו לדקירה נורה ונהרג על ידי חיילי צה"ל, א־שריף נורה גם הוא ואחרי שנוטרל ירה בו אזריה למוות. האירוע צולם על ידי פעיל "בצלם" ובתום משפט מתוקשר הורשע אזריה בהריגה ונידון ל־18 חודשי מאסר. אילו מת א־שריף כתוצאה מהירי שקדם לזה של אזריה – איש לא היה מטיל ספק במוסריות של הריגתו. 11 דקות הפכו מעשה מוסרי מאין כמותו לפשע שדינו כלא.

המערכת הביטחונית פתחה מייד בנוהל "וביערת הרע מקרבך". בתוך שעות מחיסול המחבל כבר התייצב דובר צה"ל, מוטי אלמוז, מול המצלמות והכריז על האירוע כ"חמור מאוד. זו לא תרבות צה"ל ותרבות העם היהודי ולא קשור למסגרת הצבאית". שר הביטחון בוגי יעלון מיהר לגנות בטרם חקירה: "חובתנו המוסרית היא להקפיד קלה כחמורה. לשמור על צלם אנוש(...) לזכור כי כוחנו אינו נובע רק מיכולתנו הצבאית אלא קודם כל מעוצמתנו המוסרית". המילים "ערכים" ו"חמור" חזרו כמה פעמים בדברי השר ודובר צה"ל.

ארבעה ימים לאחר חיסול המחבל הגדיר יעלון את אזריה "חייל שסרח", והתרעם: "מה אתם רוצים פה, צבא מתבהם? צבא שאיבד חוט שדרה מוסרי?" בכך סימן לחוקרים את הכיוון הנכון.

הרמטכ"ל גדי איזנקוט החליט להעביר את עניינו של אזריה מהעמדה לדין משמעתי על ידי מפקדיו לידי התביעה הצבאית. עורך דין יקר נשכר לעמוד בראש התביעה. ייתכן שההחלטה צמחה על בסיס השקפת עולם קודמת. שנה קודם לכן נפגש הרמטכ"ל עם תלמידי תיכון בבת ים ששאלו אותו האם הוראות הפתיחה באש אינן מסכנות את חיילי צה"ל. "צה"ל לא יכול לדבר בסיסמאות, כמו 'הבא להורגך השכם להורגו', או 'כל מי שמחזיק מספריים צריך להרוג אותו'", הבהיר איזנקוט. יום לפני מתן גזר הדין שיגר עוד מסר מוסרי, אולי לעם בכלל ואולי לשופטים בפרט: "גבר בן 18 שמתגייס לצה"ל הוא חייל ולא הבן של כולנו ועליו לחרף את חייו כדי לשמור עלינו".

בתוך הקרנבל המוסרי והערכי נשכח האירוע האמיתי: ניסיון לרצוח חיילי צה"ל שהסתיים, למרבה השמחה, בחיסול הרוצחים. כל שנותר היה לדון האם האירוע המבורך הזה התנהל על פי הפרוטוקול. העובדה ששני המחבלים היו בני מוות מהרגע שבו שלפו סכין לא עניינה את אבירי המוסר.

אירועי 7 באוקטובר חשפו את הקולקטיב הרעיוני והמעשי של "מחזיקי המספריים" באופן שגם החסידים האדוקים ביותר של הפרוטוקול לא יכלו להתכחש לו. המוסר שלהם הוא טבח יהודים באשר הם. הפרוטוקול – שימוש בכל אמצעי. אפשר היה לקוות שהדיבורים היפים על האופן הנכון שבו אמור להתנהל מפגש של חייל צה"ל עם תחתית החבית האנושית ילבשו צורה חדשה. ובכן – לא. האימונים לאולימפיאדת "הצבא המוסרי ביותר בעולם" שאנחנו המשתתפים היחידים בה עשו את שלהם. הפרוטוקול ושיח הערכים הכריעו את המוסר הפשוט, ההישרדותי. זה התלמודי שנדחה על ידי הרמטכ"ל איזנקוט ודומיו וזה שנוסח בשיר "חרבו דרבו": "כל מי שתכנן, כל מי שתמך, כל מי שביצע, כל מי שרצח, כל כאלב ביג' יומו".

צדק ונקמה הכרחיים לקיומה של חברה מתוקנת, וחברה מתוקנת מפקיעה את יישומם מידי האזרח הפרטי. בחברה מתוקנת הפקעה זו מותנית בכך שהמדינה תיקח על עצמה את המשימה הזו, ושהצדק והנקמה ייראו

השבוע התברר כי חוקרי מצ"ח התקשרו בהנחיית הפרקליטות הצבאית למחבלים ששוחררו לעזה (למה שוחררו?) וביררו האם יש להם תלונות על השהייה במעצר בישראל. לוחמים שיצאו ב־7 באוקטובר לעזרת תושבי העוטף נחקרו. אחד מהם, יוני כהן, נחקר על גניבת אמל"ח (הוא השתמש בכלי נשק שלקח מחיילים הרוגים ואז החזיר אותם למשטרה). סער אופיר נחקר על ידי משטרת ישראל בחשד לרצח. רצח מחבל נוחבה. משטרת ישראל חוקרת במקביל את מחבלי הנוחבה עצמם, אלה שיצאו מעזה ב־7 באוקטובר לתוך ישראל והשתתפו בטבח. נגד איש מהם לא הוגש כתב אישום. זה נשמר לסמ"ר (מיל') ישראל חג'בי, שעל פי החשדות היכה מחבלי נוחבה בעודם אזוקים ואף הכריח אותם לומר "עם ישראל חי". אין ספק – תגובה לא ערכית. איך אפשר להחשות מול הכאה והשפלה של מי שניסה, או הצליח, לרצוח יהודים, לאנוס, לענות, לבזוז ולשרוף.

צדק ונקמה הכרחיים לקיומה של חברה מתוקנת, וחברה מתוקנת מפקיעה את יישומם מידי האזרח הפרטי. בחברה מתוקנת הפקעה זו מותנית בכך שהמדינה תיקח על עצמה את המשימה הזו, ושהצדק והנקמה ייראו.

אלא שישראל טיפחה מעמד של שומרי הפרוטוקול הערכי, ואלה שואבים את ערכיהם בהתבסס על הבדיות שנקראות "ערכים אוניברסליים" ו"בית הדין הבינלאומי בהאג". אלה הסרגלים שאליהם הם נושאים את עיניהם ולאורם חונכו דורות של חיילים ומפקדים. פרופ' אבי שגיא, ממנסחי מסמך רוח צה"ל, סיפר בראיון לעיתונאי טובי פולק כיצד הוציא את ערך הניצחון מהמסמך, ולמה. "אחת התזות העמוקות של טרור מאז ומעולם היתה הרצון לשבש את ערכי המוסר של החברה שכנגדה הם מנהלים את הלוחמה", המציא שגיא תזה (עמוקה!), והוסיף עליה תזה עמוקה לא פחות בנוגע למושג המלחמה: "יש במסגרת תפיסת עולם אתית טעם אחד בלבד להפעלת כוח צבאי וזהו עיקרון ההגנה העצמית. ניצחון איננו מצדיק הפעלת כוח". ולכן "כאשר ממשלת ישראל משתמשת במונח ניצחון היא חרגה מגבולות המוסר". שגיא וחבריו שכנעו את הרמטכ"ל דאז שאול מופז להסתפק בערך ה"חתירה לניצחון". כי אם כבר נגזר עלינו למות בהיעדר ניצחון - לפחות שנמות באופן אתי.

צבא שמוותר על ערך הניצחון ומדינה שמעדיפה את פרוטוקול המוסר על פני המוסר עצמו – לא תנצח וגם לא תהיה מוסרית. המוסר דורש מהמדינה להיות מחויבת קודם כל לאזרחיה ולחייליה. מדינה שמתנערת מהמחויבות הזו בשם מוסר מדומיין תהיה מדינה שבה אזרחים וחיילים שכבר אינם יכולים לשאת את השקר יצורו על בסיס בית ליד כדי לתבוע את עלבון הלוחמים שהיא רודפת.