בין הטיפות: נתניהו ביקר באמריקה שטרם היכרנו

פתאום ראיתי אותו יושב לבדו בכיסא הגלגלים, במרחק לא קטן מבניין הקונגרס. זה עתה יצאנו מהבניין ההיסטורי, שבו התכנסו רוב המחוקקים האמריקנים כדי לשמוע את נאומו של רה"מ בנימין נתניהו. אני צפיתי בנאום מיציע העיתונאים, והחייל הישראלי הפצוע - מהאולם עצמו. איך ולמה הגיע לפה בגפו, איני יודע.

עכשיו הוא פה, הקביים על ברכיו, החיוך על שפתיו ועוברים ושבים ניגשים אליו. "אתה החייל הישראלי שנתניהו דיבר עליו בנאום?" שאל בחור שחור, גבוה ומזוקן בחליפה. "כן", השיב יונתן בן חמו. "אז רק רציתי להביע את הערכתי ותודתי לך", אמר ולחץ את ידו. אחריו ניגש צעיר אחר, סיפר שהוא משרת בחיל האוויר האמריקני ואמר: "תודה לך על שירותך. באמת, זה מרשים כל כך. תגיד לי במה אוכל לעזור לך. זה היה יכול להיות כל אחד מאיתנו".

בן חמו, בן 23, סמ"פ בגדוד ההנדסה 603, שכעת כל העולם כבר מכיר את סיפור הגבורה שלו, השיב לו תודה בתוספת אותו חיוך. הוא נפצע ב־2 בנובמבר כש־RPG פגע ב־D9 שלו, "בזמן שעשינו עבודה חשובה מאוד. קיבלנו את ההחלטה הנכונה לנטוש את הכלי, שאחר כך גם עלה בלהבות. קשה להבין מה היה שם, אבל זו היתה ההחלטה הנכונה", הוא משחזר.

נתניהו הפנה אליו את תשומת הלב כשהזכיר אותו בנאום. הצעיר האשקלוני הגיב בהנפת הקביים שלו לאות ניצחון, ואולם הקונגרס רעד מהתלהבות.

מה עבר לך בראש כשביבי פנה אליך, שאלתי. "זה החזיר אותי ללחימה, לשם מה נלחמנו", אמר בן חמו, כשבניין הקונגרס בגבו ונציגת משרד ראש הממשלה מנסה טלפונית להבין לאן נעלם. "חכה איפה שאתה", הורתה לו, וניכר היה שהיא דואגת לפצוע הרבה יותר ממנו עצמו. זה היה רגע משעשע.

"אתה רואה את כל הסנאטורים", חזר בן חמו לתשואות שקיבל, "יהודים ולא־יהודים, עומדים ומוחאים כפיים ומראים את האהדה והכבוד שלהם למי שנלחמו. זה ריגש אותי. אני פה כדי לייצג את פצועי המלחמה ואת חיילי צה"ל שנלחמים ברגעים אלה.

"אח שלי, לאחר הפציעה, התגייס לאותה היחידה בגדוד 603. הכפיים היו בשבילי, בשבילו ובשביל כל החיילים שנלחמים עכשיו, זה הכבוד שמגיע להם. הם עושים משהו לא רק בשביל עם ישראל, אלא בשביל כל העולם. אנחנו נלחמים נגד טרור שרוצה להשמיד את כל האנשים הטובים, ואת כל היהודים בעולם". לא היה אפשר לנסח זאת יותר במדויק.

סיימנו את השיחה, והנציגה הממשלתית הגיעה בריצה כדי לאסוף את יונתן לבית המלון. וושינגטון היטלטלה השבוע בין הסופות הפוליטיות שסוערות כבר עשרות שנים. רק שעות אחדות אחרי נאום נתניהו נשא הנשיא ביידן את הצהרת פרישתו מהמרוץ, ותכף ניגע בה.

אבל בין סערה אחת לאחרת, חלון זמנים קצר נפתח למנהיג הישראלי כדי להציג את הקייס שלנו, והוא ניצל אותו היטב. החיבוק לבן חמו והתרועות של הסנאטורים וחברי הקונגרס לו, לחבריו הלוחמים, למשפחות השכולות, למשפחות החטופים ולנועה ארגמני אותתו שהנאום השיג את מטרתו. ככה קונים לגיטימציה מדינית, לפחות לכמה חודשים קדימה.

שידורי התעמולה

ערוצי הטלוויזיה המרכזיים בארה"ב העבירו בשידור חי את נאום נתניהו. עבור ההסברה הישראלית לא היה צריך לבקש יותר. אך ממש כפי שהנאום עצמו היה הפוגה בין דרמות פוליטיות עצומות - כך שידורו היה למעשה רגע של שפיות עיתונאית בימים שבהם תעמולה בוקעת מהמסכים האמריקניים.
התחביב שלי בזמני ביקור בארה"ב הוא זפזופ כפייתי והשוואתי בין שני ערוצי החדשות הבולטים, CNN ופוקס ניוז. תוצאות המחקר המאולתר עגומות, אך לא מפתיעות. ב־CNN עולים בזה אחר זה פרשנים, פוליטיקאים ואזרחים, שמסבירים כמה קמאלה האריס טובה, מתאימה וצריכה להיות נשיאת ארה"ב. נשיאה נולדה. למה? ככה. זה לא שמציגים גיליון ביצועים שלה, רשימת הצלחות או טיעונים עניינים אחרים שמכשירים אותה לתפקיד הנישא.

הקביים על ברכיו, החיוך על שפתיו, ועוברים ושבים ניגשים אליו. "אתה החייל הישראלי שנתניהו דיבר עליו בנאום?" שאל בחור גבוה. "כן", השיב יונתן בן חמו. "אז רק רציתי להביע את הערכתי ותודתי לך", אמר ולחץ את ידו. אחריו ניגש צעיר אחר ואמר "תודה לך על שירותך"

ב־CNN מופנית ביקורת רק כלפי טראמפ וסגנו, ג'יי די ואנס. אמירות ארכיון של ואנס נגד טראמפ מוצגות שוב ושוב, ואין אף מילה של תהייה או ספקות לגבי האריס. גם הלגלוג והגיחוך שמורים לרפובליקנים בלבד, וניסיון ההתנקשות בטראמפ וכל המחדלים סביבו מודחקים לשוליים, אם בכלל.

תמונת מראה מושלמת יש בפוקס ניוז. שם מוטח בהאריס כישלונה בטיפול בהגירה הבלתי חוקית לאמריקה, ונשאל פעם אחר פעם מדוע טייחה את מצבו האמיתי של ביידן. המרואיינים, מכל שדרות החברה, מביעים תמיכה בטראמפ ו/או תוקפים את האריס ואת הדמוקרטים. הערוץ חושף עוד ועוד פרטים על נסיבות ההתנקשות, ומקרין אותה שוב ושוב.

בקיצור, זה אולי לא חדש, אבל העיתונות מתה. או יותר נכון - הורגת את עצמה. שני כלי התקשורת תוקפים גם זה את זה על בסיס קבוע, וכל אחד מהם שולל את הלגיטימציה לטיעון של האחר.

בשורה התחתונה, לצופים אין שום יכולת להבין את המציאות לאשורה. ואם אלה הם פני הדברים בנוגע לאמריקה - אפשר רק לשער עד כמה קשה הפגיעה בדימויה של ישראל. למעשה, בהתחשב בכך שכבר עשרות שנים התקשורת האמריקנית מכפישה אותנו - בימים אלה מדווחים פה שישראל הרגה 40 אלף איש בעזה, בלי לציין שרובם מחבלים - פלא שרוב הציבור האמריקני עוד תומך בישראל. מעניין, אגב, מה היה הדימוי של ישראל אם מה שהיה מוקרן אינספור פעמים היה החיבוקים שקיבל יונתן בן חמו.

פרובינציאליות ישראלית

זה קרה לפני פחות משנתיים במדינת פנסילבניה. שני מועמדים בלתי אפשריים התמודדו על מושב המדינה לסנאט. האחד - ד"ר מהמט אוז, כוכב טלוויזיה פופולרי, כריזמטי ושמרני. הוא ערך כנסים מפוצצים בקהל, השיב תשובה מוחצת לכל טענה, ונראה היה שסחף את המדינה המתנדנדת מאחוריו.

השני - ג'ון פטרמן, ענק מוזר ופרוגרסיבי, בעל רקע נפשי ובגדים מרושלים. הוא בקושי השלים משפט, סירב להתראיין והתקשה למלא אולמות. את הביצועים של שניהם ראיתי בעיניי כחלק מסיקור בחירות האמצע ב־2022.

בתנאים האלה, ד"ר אוז היה אמור לקחת את פנסילבניה בהליכה. הסקרים האחרונים אפילו הראו שהוא עושה זאת. במציאות, פטרמן המגושם גבר על יריבו המוצלח בפער גדול של 5%. לימים, לא לפני שעבר אשפוז ממושך בשל דיכאון קליני, פטרמן אפילו התגלה כאחד מתומכיה הגדולים ביותר של ישראל בסנאט האמריקני.

הסיפור הקטן הזה, והוא לא היחיד, מלמד הרבה על הבחירות באמריקה. למשל, שהן מביאות איתן הרבה הפתעות, שהסקרים לא תמיד משקפים - כזכור, בימים אלה לפני שמונה שנים הילארי קלינטון היתה הנשיאה בסקרים - ושלבוחר יש שיקולים משלו. פטרמן עורר הזדהות כי הוא גדל ופעל כל חייו למען הציבור בפנסילבניה. אוז, שהוצנח מפלורידה על ידי טראמפ, נתפס כנטע זר והפסיד.

הלקח הנוסף הזה רלוונטי מאוד לשאלה העמוקה שתוצב בפני הבוחר האמריקני ב־5 בנובמבר: מיהי אמריקה? בוועידת הרפובליקנים במילווקי בשבוע שעבר, כמו בבית הלבן של טראמפ ב־2021-2017, רוב הנוכחים היו אמריקנים לבנים ממשפחות עשירות. הם רוצים מעצמה חזקה מבפנים ומרתיעה מבחוץ, עם זיקה דתית חזקה, שתשמור על התא המשפחתי ותשגיח על הסדר העולמי - כי ככה טוב לאמריקה וככה טוב לעולם.

זה החלום האמריקני שמייצג טראמפ, שנולד לאב עשיר. זוהי הזהות של סגנו, ג'יי די ואנס, שהתחיל מתחת לקרשים עם אם מכורה לסמים, אבל בנה את עצמו בעשר אצבעות להיות אדם עשיר והפך לסנאטור בגיל 38. זוהי ההצעה השמרנית.

כנגדה ניצבת אמריקה אחרת לגמרי. צבעונית, רב־מגדרית, ענייה, ביורוקרטית, חלשה מבית ומחוץ, חילונית, "מובילה מאחור", פרוגרסיבית, שטופת מהגרים, סמים ופשיעה. ביידן היה שריד אחרון וחיוור של אמריקה של פעם במפלגה הדמוקרטית. בבית הלבן שלו, כמו בזה של אובמה, החברה האמריקנית נראתה כפי שהיא, על כל הצבעים והגוונים של אמריקה. לא במקרה ביידן הדגיש את הנקודה הזו בנאום הפרישה שלו השבוע, כשאמר: "הבטחתי שהממשל שלי ייראה כמו אמריקה - וקיימתי".

"אני נפגש עם משקיעים מכל העולם, ואף אחד לא מפקפק בישראל, למרות כל הדברים הקשים שאתם עוברים. אני יכול להגיד לך שהיזמים האלה כן מודאגים ממקום אחר, וזה סין. אני אומר את זה כדי להראות לך את הניגוד. המלחמה היתה כמעט חסרת חשיבות, ובוודאי הרפורמה המשפטית. אנשים אפילו לא יודעים מה זה"

ביידן היה סגנו של הנשיא השחור הראשון, ברק אובמה. בתורו, הוא בחר בקמאלה האריס להיות האישה הראשונה והלא־לבנה הראשונה כסגנית הנשיא. עכשיו, כשנאלץ לזוז מהדרך, המפלגה הדמוקרטית מעמידה אותה בראשה כמועמדת לנשיאות. אין פה מקריות. האריס מייצגת אמריקה שונה.

בנאום הראשון שלה כמועמדת לנשיאות, היא הסבירה מה מונח לשיטתה על כפות המאזניים: "הקמפיין שלנו תמיד היה על שני חזונות שונים לעתיד ארצנו: האחד מתמקד בעתיד, והשני מתמקד בעבר". מבחינת האריס, אמריקה של פעם, זו ש"טראמפ רוצה לקחת אותנו אליה", כלשונה, אינה מושא געגועים. להפך, היא לא גאה בעבר הזה ולא רוצה לשוב אליו. אדרבה, בעיניה ובעיני מפלגתה, אמריקה שהעולם רואה בארבע שנות ביידן היא מימוש החלום.

ממש כמו בפנסילבניה לפני שנתיים, אין לדעת כיצד יצביעו האמריקנים בעוד כ־100 ימים. פרישת ביידן איפסה את מערכת הבחירות, ולפחות כרגע אין לדעת איזה משני החזונות ייבחר. רוב הישראלים מעדיפים את אמריקה של טראמפ. לא רק משום שהיה הנשיא הפרו־ישראלי ביותר אי־פעם, אלא גם משום שהוא וסביבתו מבטאים עולם ערכים שמדבר אלינו. החזון הפרוגרסיבי של האריס פחות אהוד על הציבור הישראלי השמרן והנוטה ימינה.

העניין הוא שיש רק חצי מיליון ישראלים בעלי זכות הצבעה בארה"ב. רוב הפרשנים, היועצים והמומחים שיושבים באולפנים בישראל נוקטים עמדה לטובת טראמפ או קמאלה, בפרובינציאליות רדודה ובלי שיש להם השפעה כלשהי על מישהו. הם שוכחים שהאינטרס הישראלי הוא לא לנקוט עמדה, אלא לשמר על קשרים טובים ככל הניתן עם שני הצדדים. מה שנקרא פה "ביי־פרטיזן", כלומר דו־מפלגתיות. ההיסטוריה והעתיד האמריקניים הם כאלה: פעם הרפובליקנים למעלה והדמוקרטים למטה, ופעם להפך. לכן לטווח הארוך ישראל חייבת את שניהם, ולכן אין דבר טיפשי יותר מאשר לנקוט עמדה.

החומה הסינית בקריסה?

מי שמכיר היטב את הנטייה הישראלית לחשוב שהעולם מתנהל אצלנו הוא היזם והמשקיע דיוויד בלומברג, מייסד ומנהל קרן ההשקעות הענקית בלומברג קפיטל. גם הוא נכח ביציע האורחים בקונגרס. כבר 30 שנה הוא נמצא על ציר סן פרנסיסקו־תל אביב, כולל כל מה שבאמצע, ומשקיע מאות מיליוני דולרים בחברות הייטק חדשות.

את בלומברג, אדם אינטליגנטי ומרשים, אי אפשר לבלבל עם תקשורת מוטה ו"שיקולים כלכליים" שמוסווים בפוליטיקה. הוא ראה הכל, שמע הכל, מכיר את כולם ומבין היטב את המשחק. "זה עתה חזרתי מכמה שבועות באירופה. דיברתי עם משקיעים בצרפת, באוסטריה ובאיטליה, והם נפגשו עם משקיעים מבריטניה ומגרמניה וממקומות רבים אחרים. לא היה אדם אחד ששינה את דעתו על ישראל ואמר 'אני מוציא משם את הכסף'".

הזכירו את ישראל וזה לא עלה, או שלא הזכירו?
"הזכירו, ולא היה אחד ששינה את דעתו. ואני אומר לך, כמי שמנהל קרן הון סיכון של חברות הזנק בשלב הראשוני, שנחשב מסוכן ביותר, עושה עסקים בארה"ב ובקנדה ומשקיע בישראל מאז 1991 - אף אחד לא מפקפק בישראל, למרות כל הדברים הקשים שאתם עוברים. אני יכול להגיד לך שהיזמים האלה כן מודאגים ממקום אחר, וזה סין. הם חוששים שהכלכלה הסינית נמצאת במיתון, וחשים שממשלת סין מערימה קשיים. אני אומר את זה כדי להראות לך את הניגוד. על ישראל אף אחד לא אמר דברים כאלה. המלחמה היתה כמעט חסרת חשיבות, ובוודאי הרפורמה המשפטית. אנשים אפילו לא יודעים מה זה".

הישראלים הם פרובינציאליים?
"אני שונא להגיד את זה. זה נשמע קשה, ואני לא אומר את זה בצורה מרושעת, אלא כמתבונן. הישראלים מסתכלים על הטבור שלהם, וזה גורם לקוצר ראייה. מסתכלים פנימה וכל כך אובססיביים לגבי מה שקורה בישראל, ושוכחים שזה לא משנה כל כך בשאר העולם".

כמי שדוגל בעמדות שמרניות ומאמין בהרתעה ככלי לשימור היציבות, בלומברג מזדהה כרפובליקן ומייחל לניצחון של טראמפ. אני מעלה בפניו את החששות הקיימים בארץ, שטראמפ וסגנו ואנס לא יתייצבו לימין ישראל באותה העוצמה שבה טראמפ עשה זאת בכהונתו הראשונה.

"זה לא נכון. הגישה שלהם, כמו של טדי רוזוולט, היא לדבר ברכות אבל לשאת מקל גדול. זו הרתעה, ואני מעריץ גדול שלה. למעשה, אני חושב שממשל טראמפ השני יהיה הרבה יותר חיובי לישראל".

הסיבה המרכזית לכך, לדברי בלומברג, היא שטראמפ מספר 2 יהיה הרבה יותר מנוסה ומתוכנן ויידע כיצד לשלוט אם יזכה בבחירות. אשר לוואנס, הוא מספר: "היום הייתי במשרד שלו, והוא מאוד פרו־ישראלי. אני מפציר בך לראות את הדברים שאמר בהקשר של ישראל. הוא שואל: 'האם אנחנו רוצים שישראל תהיה תלויה באמריקה? האם אנחנו רוצים למשוך בחוטים שלה? לא, אנחנו רוצים שישראל תהיה בעלת ברית חזקה, גמישה ועצמאית של ארה"ב. ואתה יודע מה זה אומר? שלפעמים ישראל תבחר לעשות דברים שונים ממה שמחלקת המדינה שלנו רוצה שתעשו - וזה בסדר גמור'".

ואם האריס תנצח?
"אני לא חושב שזה יקרה, אבל אם כן - מערכת היחסים בין ארה"ב לישראל היא יציבה ודו־מפלגתית, והיא תחזיק מעמד".