"התייחסו אליי כאחרון הפושעים": הגיבור שמצא עצמו מואשם ברצח נוח'בה

תשעה חודשים מאז פרוץ המלחמה, מתחילים להישמע קולות חולשה משמעותיים מכיוון חמאס. לא, זה עדיין לא ה"קנאק" המיוחל, אבל הראיונות הזחוחים של מנהיגי חמאס בתקשורת הערבית נעלמו. החליפו אותם הודעות בכייניות של הארגון, שמאשימות את נתניהו בטרפוד עסקת החטופים ושמאיימות בהפסקת השיחות עליהן. האיום לא מומש.

מה שחשוב יותר, במשא ומתן עצמו חמאס התגמש. מעט. בשיחות בקהיר ובדוחא לא מדובר בקריסה בעמדותיו, אלא בנסיגה מדרישות שעליהן התעקש סינוואר לאורך כל הדרך. בראש ובראשונה, הוא מתרכך בסוגיית הפסקת המלחמה - הפסקה שנתניהו לא היה מוכן לתת לו בשום שלב, לפחות על הנייר.

ראוי להתעכב רגע על הנקודה הזו. גם הרמטכ"ל הרצי הלוי, גם הממונה מטעם צה"ל על סוגיית החטופים האלוף (מיל') ניצן אלון, וגם בני גנץ וגדי איזנקוט הסכימו כבר לפני חודשים להפסיק את המלחמה כדי להגיע לעסקה. הם גם טענו שישראל יכולה לעמוד בסיכונים הביטחוניים הכרוכים בעסקה, שחמאס הוכה דיו ושסינוואר ממילא לא יזוז מעמדותיו.

מה התברר? ששוב קרסו ההנחות של בכירי המיליה הביטחוני. סינוואר כן ויתר. שנית, בניגוד להערכתם, מה שנחשף רק השבוע בעזה מוכיח מעבר לכל ספק שחמאס לא נפגע מספיק. חיילנו גילו עיר מנהרות בת שלושה מפלסים ובעומק של עשרות מטרים באזור רפיח, שש מנהרות אסטרטגיות באורך 6 ק"מ כל אחת בסג'עייה ומפעל תת־קרקעי לייצור בטון בעזה. כל זה לא היה ידוע לרמטכ"ל המכהן ולקודמיו, כשתדרכו לפני זמן רב ש"עיקר הכוח של חמאס פורק". כלומר, למרות קריסת המערכות הטוטאלית ב־7 באוקטובר, הגנרלים עדיין מוכרים לעצמם ולנו קונספציות תלושות מהמציאות שלא מעוגנות בעובדות, אלא במשאלות לב. לא נעים לומר, אבל לפעמים אין להם מושג על מה הם מדברים. כי האמת היא שגם ברגע זה איש לא יודע אילו עוד הפתעות מחביא חמאס.

הלקח העולה משרשרת ההתפתחויות הזו הוא שבנוף ההנהגה המכהנת, הציבור יכול לסמוך רק על נתניהו. זה לא שהכל אצלו מושלם - ממש לא, ומייד נגיע לכך - אבל נתניהו הוא היחיד שלא נשבר לאורך הדרך, עומד מול האמריקנים, דבק במטרות המלחמה המקוריות, לא מסכים להפסיק אותה במסגרת עסקה ומנהל משא ומתן קשוח מול חמאס. גלנט, הלוי, ניצן אלון, גנץ, איזנקוט, הנשיא הרצוג שמיהר להכריז השבוע ש"רוב העם תומך בעסקת חטופים" (מי אמר?), וכמובן רוב פרשני האולפנים - כולם מזמן היו נותנים לסינוואר את מה שהוא רוצה. במילים אחרות, הם התכוונו להיכנע לפני שלושה, ארבעה וחמישה חודשים. חמאס היה מסיים את המלחמה מוכה הרבה פחות וחוגג הרבה יותר. תאהבו את זה או לא - אך היחיד שעומד בפרץ הוא נתניהו.

שמישהו יעשה סדר

אלא שבעודו מתעקש כמעט לבדו מול כל העולם על האינטרס החיוני של ישראל להמשיך את המלחמה - אינספור אישים ומערכות תחת נתניהו לא מתפקדים. אין נשיא לבית המשפט העליון. אין רבנים ראשיים. אין מפכ"ל למשטרת ישראל. אין מנכ"ל לביטוח הלאומי. אין מחליף לנציב שירות המדינה. אין מערך הסברה. אין החלטה כיצד יישפטו רוצחי הנוחבה שעצורים כבר תשעה חודשים.
כמו כן, מה שיש - פעמים רבות מדי לא עובד. למשל, בסוף השבוע שעבר שוחח נתניהו עם ראש הממשלה החדש של בריטניה, קיר סטארמר. מדובר במנהיג עולה של מדינה רבת חשיבות, שרק החל את תפקידו ושצפוי למלא אותו שנים רבות. לשכת סטארמר, כנהוג, עדכנה את הציבור הבריטי לגבי השיחה. לשכת נתניהו - לא. זאת, אף שיש לו חמישה או שישה דוברים. אפילו הודעת ברכה בעברית על זכייתו של סטארמר בבחירות לא יצאה לעם בישראל. זו רק דוגמה קטנה אחת לדברים בסיסיים שלא עובדים, ואין קשר למלחמה. השיתוק הזה פוגע במדינה במישרין.

הנה, מאז פיטוריו של אילון לוי נפסקה למעשה ההסברה הישראלית בעולם. הצוות התפזר, המשרדים נטושים, אין קמפניים בינלאומיים, אין יוזמות ואין תשובות. מי שמחפש מענה לאינסוף ההשמצות שמוטחות בנו, פשוט לא ימצא אותו. אפילו הסברה בקרב שגרירים שמשרתים בארץ ושאוהדים את ישראל אין.

אתמול נערך בצפון סיור ל־25 שגרירים שמשרתים בארץ. יזמו אותו יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת יולי אדלשטיין ואנשי ארגון "אלנט" לחיזוק הקשרים בין ישראל לאירופה. במצב נורמלי, משרד החוץ או משרד ראש הממשלה אמורים היו לתדרך על בסיס קבוע את הדיפלומטים שנמצאים בישראל - שחלקם, אגב, אוהדים אותנו מאוד. אך תדרוכים כאלה לא מתקיימים. חלק מהשגרירים אפילו לא ידעו שתושבי הצפון מפונים מבתיהם מאז תחילת המלחמה.

דוגמה נוספת היא פארסת הפרויקטור לשיקום הצפון. מלכתחילה לא היתה סיבה שיידרשו שמונה חודשים כדי למצוא אדם לתפקיד. אחרי שנמצא אבי כהן סקאלי והחל לעבוד, בוטלה הבחירה בו בגלל פוליטיקה ומאבקי כוח מכוערים בין אנשי נתניהו. לבסוף הגיעה המשפטיזציה ועיכבה בחודש את המחליף, האלוף (מיל') אליעזר (צ'ייני) מרום.

למרות ההתמוטטות הטוטאלית בבוקר 7 באוקטובר, הגנרלים עדיין מוכרים לעצמם ולנו קונספציות תלושות מהמציאות שלא מעוגנות בעובדות, אלא במשאלות לב. לא נעים לומר, אבל לפעמים אין להם מושג על מה הם מדברים. כי האמת היא שגם ברגע זה איש לא יודע אילו עוד הפתעות מסתיר חמאס

בדרום המצב לא יותר טוב. מינהלת תקומה, שנועדה לשקם את יישובי הנגב המערבי, מצליחה לעורר את זעמם של רבים ממזכירי היישובים. אחד מהם שלח השבוע מכתב מיואש לבכיר במינהלת, כהאי לישנא: "ההתנהלות שלכם ולוחות הזמנים לא ריאליים, ואני לא יודע לעמוד בהם כמזכיר מושב. יש פה עוד צורות חיים חוץ מקיבוצים. כל כך עצוב שעד היום לא טרחתם או התעניינתם בלהבין מיהו הלקוח, מהי המציאות שבה הוא חי ומהן יכולותיו במציאות הנוכחית, שהוחמרה משמעותית מיום הגעתכם. אנו לא אשמים בכך שצריך לתת הצדקה לכל כך הרבה עובדים (במינהלת). הרגולציה והביורוקרטיה שהמצאתם פה הן חסרות תקדים, לא שפויות ולא פרופורציונליות לאירוע ולתקציב השילומים למושבים. אני מעדיף להתמודד איתכם בחזית התקשורת ובבית משפט, ולא בדיקטטורה שיצרתם... כך לא ייראו השנים הקרובות במושבי אשכול".

נתניהו לא יכול ולא אמור לפתור את כל בעיות הביורוקרטיה, אבל הזעקות לגבי חוסר התפקוד של המערכות מגיעות מכל מקום, וזה בהחלט מתחיל אצלו. ראש הממשלה צריך להזרים לכל המערכת מסר, שלפיו זוהי שעת חירום והשיתוק בלתי נסבל. הוא עצמו כנראה נמצא בתחושת בהילות לנצח, אך האווירה הזו לא מחלחלת למטה, ובוודאי לא מתורגמת על ידיו להנחיות מעשיות. ככה פשוט לא מנהלים מדינה. ככה בוודאי לא מנהלים מלחמה.

פרקליטות של סדום

והנה דוגמה נוספת, מקוממת במיוחד, למערכת שלא מתפקדת. או אולי נכון לומר - שמתפקדת בכיוון הלא נכון. את הדוגמה נתן פרקליט המדינה עמית איסמן. באופן בלתי נתפס, איסמן הורה על חקירתם באזהרה, ועוד באשמת רצח, של צעירים שבשעותיה הקשות של המדינה נחלצו מיוזמתם להגנת אחיהם הנטבחים בדרום, וחיסלו בתושייה, בקור רוח ובידיים חשופות את המפלצות הפולשות מעזה.

החקירה של סער אופיר, ישראל ביטון ועקיבא קאופמן גרועה ממצב שבו מדינת ישראל היתה מעמידה לדין את "הנוקמים" - אותם היהודים שחיסלו נאצים אחרי השואה. ביניהם, אגב, היו הרמטכ"ל לימים חיים לסקוב והאלוף מאיר זורע. בניגוד לצעירים במקרה שלנו, "הנוקמים" לא הרגו את הנאצים בזמן אמת כדי להציל אחרים, אלא סגרו איתם חשבון כמה שנים לאחר המלחמה. ברור שהיה צידוק מוסרי למה שהם עשו. איך יכול להיות ששוטרים נשלחים להאשים את הצעירים האלו ב"רצח" ובהיותם "כמו הנוחבות"?

"אין לי מילים לתאר את מה שאני מרגיש בעקבות החקירה", סיפר לי השבוע עקיבא קאופמן, אחד מהשלושה, שתושאלו בשבוע שעבר בימ"ר תל אביב. הוא בן 22, תושב קריית הרצוג שבבני ברק. לפני חודשיים הוא התחתן. בית הגידול שלו חרדי, אף שאביו משרת כרב צבאי בדרגת רב־סרן. ביום־יום הוא קבלן שיפוצים ומתנדב בכל ארגון שתוכלו להעלות על דעתכם: איחוד הצלה, מד"א, יד שרה, ידידים ועוד. פרדוקסלית, החקירה המקוממת שופכת אור על סיפור הגבורה שלו בשמחת תורה.

"באזעקה הראשונה עברתי לפאזה של 'אין חג', כמו שאנחנו רגילים בכל פעם כשיש נפילות", מספר קאופמן. עם התרבות האזעקות יצא עקיבא עם חברו ישראל ביטון להכין את ציוד החירום, ולקחת שכפ"ץ וקסדה מהסניף המקומי של איחוד הצלה. תחילה קפצו על אופנוע לצומת הטייסים בעקבות נפילת טילים במקום. בהמשך עברו לקריית אונו, בעקבות דיווח שגוי של המוקד על מחבלים בעיר. שם אסף אותם חבר שלישי, רועי יפרח, ואיתו הם ירדו לדרום.

ב־9:30 בבוקר הם הגיעו לצומת גברעם, מצפון ליד מרדכי. "עמדנו שם, ופתאום הגיעו שני ג'יפים בדהירה. אחד אמר: 'יש לי פצוע'. זה היה חייל עם פציעה בבטן. טיפלנו בו. המצב שלו לא היה טוב. הגיע אמבולנס. אחרי דקה הגיע עוד פצוע, ואז עוד אחד ועוד אחד. בשלב הזה הבנו שכל הפצועים מגיעים מאותה נקודה. החלטנו להגיע אליה. עקפנו את המחסום וירדנו דרומה, עד לכניסה לשדרות. שם היתה עוד נקודה של ריכוז פצועים. כל הדרך היתה מפוצצת מחבלים, עם ירי ורקטות בלי סוף".

בשדרות הבינו קאופמן וחבריו שהאירוע הרבה יותר גדול. "הגיעו המון פצועים, והפציעות שלהם היו כאלו שגם האנשים הכי ותיקים לא ראו מעולם. אלה היו חיילים ושוטרים. האיברים שלהם היו תלושים, ממש חלקים של הגוף חסרים. טיפלנו וטיפלנו. ברגע מסוים של הפוגה רועי אמר: 'בואו נרד עוד יותר דרומה'".

החבורה עלתה על כביש הדמים 232, ניצלה פעמיים מירי מחבלים וחזתה בכל מראות הזוועה. את השעות הקרובות הם העבירו בצומת שער הנגב, ושוב בטיפול בפצועים. "היינו עם האפודים של איחוד הצלה. בכל פעם שמישהו ראה אנשי רפואה, הוא פשוט היה אומר: 'יש לי כאן פצוע, תטפלו בו, אני הולך להביא עוד', והיה משאיר לנו את הפצוע. בדרך כלל אלה היו חיילים או שוטרים. אני זוכר שבשלב מסוים הגיע לשער הנגב טנק שחטף טיל. יצא ממנו הנהג, כולו מפויח. החבר שלו נפצע קשה. כמו סרט אימה. מכוניות הפוכות. בחורה שניצלה מהמסיבה ופתאום הגיעה. זה היה מטורף.

"בשלב מסוים הגיעה ניידת משטרה, ובפיו של השוטר בקשה חריגה: 'יש לי פה מאחורה מחבל פצוע. צריך לקחת אותו לצומת גברעם לחקירה'. הסכמנו. זו היתה נסיעה של עשר דקות בערך. אני לא חמוש, ולכן עברתי להגה. ישראל ורועי, שהיו עם אקדחים, ישבו ליד המחבל, מאחורה. בשלב מסוים הוא התחיל קצת לקפוץ בתוך האוטו. הם נתנו לו מכה וזה הרגיע אותו. זו לא היתה מכה רצינית. זה לא שהם פוצצו אותו במכות או החמירו את מצבו. בדרך התקשרתי למוקד, לשאול מה בדיוק לעשות איתו. המוקד אמר: 'אין עם מי לדבר, אין לי את מי לשאול'. הגענו לצומת גברעם, היה שם כוח צבאי, ומישהו אמר: 'שימו אותו פה'. שמנו. לא ידענו למי למסור אותו, אבל אנחנו העברנו את השרביט, חי ובועט. אחרי כמה דקות הסתובבנו וחזרנו לעשות פינויים".

קאופמן ושני חבריו לא ייחסו חשיבות מיוחדת לתקרית פינוי המחבל. למחרת אמנם ראו גופה בצומת גברעם וחשבו שמדובר בו, אך לא התרגשו. "כל השטח היה מלא גופות בכמויות שאי אפשר להבין. זה לא היה משהו מיוחד. ההבדל בין היום הראשון לשני הוא שמ־8 באוקטובר יכולנו לתת יותר כבוד לגופות של חיילים וכיסינו אותם. אבל המצב היה שנסענו בכביש והסטנו את ההגה כדי לא לעלות על גופות".

"באתי בבוקר ויצאתי בלילה. התייחסו אלי כאחרון הפושעים. זה היה משפיל", מספר קאופמן על החקירה. כשהבין מה רוצים ממנו, הטיח בחוקר: "אתה שוטר - איפה אתה היית ב־7 באוקטובר?!" תשובה טובה לא היתה. "לא תבין מה היה שם", הוסיף, "מה שאתם אומרים זה עלילה. שקר"

קאופמן שב לשגרת חייו, מה שאי אפשר לומר על החבר השלישי, רועי יפרח. כמה שבועות אחרי פרוץ המלחמה, התברר שיפרח התחזה לקצין בכיר, הסתנן לבסיסים ולמפקדות שלא היה אמור להגיע אליהם, ואפילו נעמד מאחורי כתפו של בנימין נתניהו באחד מביקוריו בחזית. יפרח נעצר מאז עד תום ההליכים. קאופמן וביטון היו נפגשים מעת לעת ומעלים חוויות מאותו השבוע.

עד לפני עשרה ימים. ביום שלישי שעבר המשטרה עצרה את ביטון בחשד ש"רצח" מחבל נוחבה ב־7 באוקטובר. למחרת זומן קאופמן. בו הוטחה האשמה של "סיוע לרצח", מכיוון שנהג ברכב. כן, אתם קוראים נכון. במשך יומיים הוא נחקר בימ"ר תל אביב. נערך חיפוש בבגדיו, נלקחו ממנו הטלפון וטביעת אצבע. "באתי בבוקר ויצאתי בלילה. התייחסו אלי כאחרון הפושעים. זה היה משפיל".

כשהבין מה רוצים ממנו הוא הטיח בחוקר: "אתה שוטר - איפה אתה היית ב־7 באוקטובר?!" תשובה טובה לא היתה. "לעולם לא תבין מה היה שם", הוסיף ואמר קאופמן לחוקר. ביחס לטענה עצמה הוסיף: "מה שאתם אומרים זה עלילה. שקר. אנחנו מסרנו אותו חי, ואני מוכן להיבדק על זה בפוליגרף או בכל דרך שתרצה. אבל אני גם שואל אותך, אולי תברר מיהו השוטר שמסר לנו את המחבל? אולי תבדוק למה הוא נתן לנו, האזרחים, שהיה ברור שאנחנו אזרחים, את המחבל הזה?!"

בתום שני ימי חקירה שוחרר קאופמן בערבות ונאסר עליו לדבר עם חבריו. עד לרגע זה פרקליט המדינה איסמן לא התנצל על השערורייה שבחקירת שני הגיבורים הללו, או על חקירת הצעיר השלישי, סער אופיר, בגלל פרשה אחרת. צריך עוד לראות כיצד תיגמר הפרשה הזו. הניסיון מלמד שכשהפרקליטות שמה על מישהו צלב - היא לא תפסיק לחפש עד שתמצא משהו.

קאופמן, הצעיר החרדי שמתנדב מאז גיל 17, ושסיכן את חייו בשעה שמערכות המדינה קרסו, מסתובב עכשיו עם כתם פלילי במקום עם אות גבורה. "כל הזמן אומרים לחרדים 'בואו, תתרמו, תנו את חלקכם'. אני נותן. יכולתי ללכת לצבא, אבל בחרתי לתת בדרך אחרת. ישראל ואני לא ביקשנו שום דבר על מה שעשינו. לא רצנו לספר ולא פרסמנו כלום. היו הרבה סיפורי גבורה באותו יום, ולא עשינו עניין. אבל ככה לבוא ולתת לנו כאפה לפנים?! זו תחושה מאוד קשה".