מערכת המשפט מתעקשת להוכיח שהרפורמה הייתה נחוצה

ייתכן שבלהט אש הקרב נשכחו הסיבות לצורך ברפורמה משפטית, ויפה עשתה מערכת המשפט הישראלית שהיא מספקת לכך תזכורות חדשות לבקרים. מאז, ההפיכה המשפטית של אהרן ברק כפתה את מערכת המשפט הישראלית על כל תחומי החיים, הביעה את עמדתה בכל תחום שבו מצאה לנכון להביע עמדה, והשתמשה במונחים פסבדו־משפטיים כדי להפוך את דעתה הפובליציסטית לפסיקה מחייבת.

מיטב הלהיטים הם "האדם הסביר", "הציבור הנאור", "מידתיות", "המחוקק הסביר", "תיקון חוקתי שאינו חוקתי", ואחרים. עוד הורחבה זכות העמידה מאזרחים פרטיים לגופים ציבוריים, חלקם במימון מדינות זרות. כך העניק בג"ץ דריסת רגל לאינטרסים זרים, כדי שיוכל להעדיף אותם על פני אלה שלנו. לנו איתרע המזל: לרשותנו עמד רק פתק בקלפי.

יועצים משפטיים חמסו לעצמם את הבלעדיות על ייצוג משרדי הממשלה, ובג"ץ אף הגדיל לעשות כשהעניק ליועמ"ש את הסמכות לאכוף על הממשלה את עצתו. זו ניתנה פעמים רבות בנוסח המפותל: "מניעה משפטית". המניעה לא התקיימה כאשר ממשלת לפיד חתמה על הסכם גז עם לבנון מבלי להעלות אותו לדיון בכנסת כחוק. לפיד הסביר: "האופוזיציה מתנהגת בצורה מופקרת", והיועמ"שית משכה בכתפיה. עתירה שהוגשה לבג"ץ כנגד החתימה על ההסכם נדחתה. באורח פלא נשלפה המניעה המשפטית מן האמתחת כאשר ממשלת נתניהו העלתה להצבעה את חוק הגיוס של ממשלת לפיד.

אילו היתה מערכת המשפט משתמשת בכוחה המופרז בתבונה ובאחריות - ניחא. אך מושגי הלאומיות והביטחון שלה לא מתכתבים עם ערכי הציבור הישראלי ורצונותיו

אילו היתה מערכת המשפט הישראלית משתמשת בכוחה המופרז בתבונה ובאחריות - ניחא. אך מושגי הלאומיות והביטחון שלה לא מתכתבים עם הערכים והרצונות של הציבור הישראלי ושל נבחריו. הציבור אף פעם לא עניין את מערכת המשפט, ואת נבחריו מהימין היא ממש מתעבת. היא התייצבה לצד משפחות מחבלים שתבעו לקבל טיפול רפואי בישראל, צמצמה וסירסה הריסות בתי מחבלים, ציוותה על "איחוד משפחות" של פלשתינים בתחומי ישראל, קשרה את ידי לוחמי צה"ל וסיכנה אותם, וכל אותה העת הקפידה להסביר שזוהי דרכה להגן עלינו מפני אימת הדין הבינלאומי, שמוכר לאדם הסביר בשמו האמיתי: "אנטישמיות".

ליקויים כאלה באה לתקן הרפורמה המשפטית, אך זו הושעתה עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל. אפשר היה לקוות שגם בג"ץ, הפרקליטות והיועמ"שים ירגיעו את ההתרסה כלפי העם ונבחריו, אך היתה זו תקוות שווא. הם הגבירו הילוך. כבר בינואר פסל בג"ץ את חוק יסוד: עילת הסבירות, בחיפזון שיפוטי, כדי להספיק לכלול בו את השופטות הפורשות אסתר חיות וענת ברון. בתחילת יוני קיבלה ברון את פרס התנועה לאיכות השלטון, שבעתירותיה, כמו העתירה נגד עילת הסבירות, דנה באהדה לאורך השנים. מראיון שנתנה ברון ל"הארץ" בשבוע שעבר אפשר היה להתרשם שמדובר בעוד מפגינה בקפלן: "כשההנהגה בוגדת באחריות שלה כלפי הציבור, אי אפשר להאשים את האזרחים שמוחים נגדה ולקרוא למחאה ולזעקה שבקעה ממנה סרבנות. הסרבנות האמיתית בעיניי היא ההשתמטות של החרדים".

ערכיה של ברון נפוצים לכל אורך שדרות מערכת המשפט הישראלית. בתקופת המחאה הפצ"רית, יפעת תומר־ירושלמי, אישרה לחיילים ולקצינים בסדיר להשתתף בהפגנות. היא שיבחה את בג"ץ בכנס עורכי הדין בספטמבר 2023, התגאתה בהיות הפרקליטות הצבאית מגן ללוחמים שהרי "אנו בוחנים את המטרות הצבאיות ואת התוכניות האופרטיביות; ומעניקים ייעוץ משפטי, גם בזמן אמת. בכל אלה אנו מסייעים במציאת דרכים שיביאו למימוש המשימה, במסגרת המגבלות והחובות שקובע הדין".

לפני שבועיים חשף עמית סגל חלק מהדרכים שבהן הפרקליטים הצבאיים, שלא עמדו בקו האש, מסייעים לכוחות הלוחמים: הפצ"רים יעניקו אישור משפטי לחסל אך ורק אנשי חמאס וג'יהאד אסלאמי. אזרח עזתי, למשל כזה שהשתתף בטבח 7 באוקטובר, או חטף ישראלים, או שיתף פעולה עם חוטפים, או שומר על חטופים - יזכה להגנת נציג הדין הבינ"ל בישראל, כלומר הפרקליטות הצבאית. זמן קצר אחר כך פרסם סגל כי גם שוטרי חמאס ואנשי הארגונים האזרחיים של חמאס הם פרח מוגן. עד שלא יכוונו אל חיילינו RPG - הם לא מהווים איום.

נגד כל העזתים שנתפסו בישראל ב־7 באוקטובר יוגשו תביעות פליליות. המשטרה אוספת הוכחות נגד כל אחד מהם, אם כי עצם נוכחותם בתוך גבול ישראל היא הוכחה מספקת לכוונותיהם. בהתחשב בעובדה שמעל לכל, השיטה המשפטית הנהוגה בישראל מבוססת על סחבת - תשעה חודשים אחרי הטבח לא הוגש נגד איש מהם כתב אישום. למען האיזון, לוחם מחטיבת "כפיר" נחקר בחשד ש"רצח מחבל נוחבה" ב־7 באוקטובר.

גם אחרי ההקפדה המשפטית לשמור על זכויותיהם המדומיינות של אויבי ישראל. גם אחרי שהתברר שהשכפ"צ הבג"צי לא מנע הוצאת צווים נגד ישראל בבית הדין הפלילי בהאג (על שניים מהם חתם הארכי־שכפ"צ אהרן ברק) - המערכת המשפטית מעדיפה לנסות להרשים - לשווא - את המוסדות הבינלאומיים, במקום להתייצב לצד אזרחי ישראל ולוחמיה.

באפריל דן ביהמ"ש העליון בעתירה שהגישה שורת ארגוני שמאל (גישה, רופאים לזכויות אדם, עדאלה) במימון נדיב של מדינות זרות והאו"ם (הארגון שנתן לנו את אונר"א, וגינויים על ימין ועל שמאל). מתברר שיש חשש שאנחנו מתרשלים בסיפוק סיוע הומניטרי לנאצים של עזה. שוב מצאה עצמה המדינה (כלומר נציגיה המשפטיים. אין לבלבל בינם לבין אזרחי המדינה) נאלצת להסביר לבית המשפט המומחה־לכל־דבר את מעשיה ושיקוליה.

השבוע שוב עתרו לבג"ץ רופאים לזכויות אדם, המוקד להגנת הפרט ו"גישה". הפעם בדרישה לספק טיפול רפואי בישראל לעזתים. העתירה לא נדחתה על הסף. בג"ץ כבר אילץ בעבר את המדינה לטפל באשתו של אבו מאזן ובקרובי משפחתו של איסמעיל הנייה. אולי ייכמרו רחמיהם גם על פצועי עזה. כמו כן דן בג"ץ באיכות התפריט של מחבלי הנוחבה, ואם הוא מכיל מספיק סיבים תזונתיים. פרקליט המדינה עמית איסמן רצה גם הוא להשתתף בחגיגה, וכעת הוא מעוניין לפתוח בחקירה נגד השר איתמר בן גביר בחשד "להסתה לאלימות כנגד תושבי עזה".

כיוון שהשפה הקפלניסטית שגורה ומקובלת בפיהם של אנשי מערכת המשפט, אולי נכון להשתמש בה גם כאן: לכו.