ברוכים הבאים לחצר האחורית של המלחמה

ברגע אחד הדיבור של שלמה לוי, ראש הרשות המקומית לשעבר, קופא. פניו נדרכות, הוא מקשיב למרחב הכחול, כאינדיאני לפסי רכבת, אומד בדריכות את מה שעומד לבוא. בום עצום מרעיד את העמק. שלמה מגיח כמתוך חלום רע, מהנהן בראשו באיטיות ומניף את אצבעו כלפי מעלה. "אם זה עמום זה שלנו, אם זה חד זה שלהם", הוא מעדכן אותי בחוקי ארץ הגבול. "וזה היה"... אני תוהה, "זה היה חד", אומר שלמה בקול מהורהר. "טוב, בוא נעשה קפה ונעלה למעלה לראות, אולי יהיה לך מופע חי של יירוטים". אחר כך המבט יתרומם אל קצה ההר, אחר כך יגיעו אזעקות, אחר כך נשב בשקיעה מחוץ לצימר הסגור, ונדע שהמתקפה הזאת עברה מולנו, כמעט מעל ראשינו. במאות אלפי טלפונים חכמים נשלחה התרעה קטנה: "אזעקות בקו העימות". אבל הפעם לא היו נפילות, לילדים אין רסיסים לאסוף, בינתיים אין חדשות לדווח. עוד ערב במערכה הלא מערכתית יורד על ספסופה.

"היה כאן יישוב בשם ספסופה. עם השנים ניסו לשנות את השם לכפר חושן, זה לא כזה תפס. מי שמהאזור יודע, אבל לפעמים אנשים שמתקשרים תוהים. האמת? זה באמת מוזר. כשהכרתי את בעלי, רועי, הוא אמר לי שהוא מספסופה. הסתכלתי על החזות שלו, שחום והכל, ואמרתי לעצמי, רגע..." צוחקת חן דדון, בעלת "אורחן מול ההר", מתחם צימרים במושב ספסופה.

אני מחנה את הרכב בחניית האורחים. שני ילדים במגבות שועטים אלי ממתחם הבריכה, רוצים לראות מי בא. חן מתנצלת בחיוך: "הם לא ראו פה הרבה אורחים מאז 7 באוקטובר". מאי־שם אווה הכלבה מתחילה לנבוח ללא הפסקה, ספק בהתרגשות, ספק בחשדנות.

"אנחנו חיים בתוך שדה קרב"

קצת אחרי מירון, אם ממשיכים צפונה ולא מתפתים לצפת, מגיעים לכיכר. מימין פלאפל, משמאל ספסופה. פה ושם עוד אפשר למצוא שרידים של מושבי שנות ה־50 - חלק מהלולים מחלידים, מחכים לגאולת גנבי המתכת, חלק עדיין פעילים. מדי פעם צץ מולך מטע פירות, בין חרולים סגולי שיער ושורטי מכוניות. הבתים הצנועים של פעם התרחבו, התעצבו, נצבעו והתייפו. אני מגיע אל ביתם של חן ורועי דדון, לנסות להבין איך זה לחיות בחצר האחורית של מלחמת השמיים. השניים בשנות ה־40 לחייהם, הורים לליאם, לאריאל, ללביא ולהלל. רק משפחה אחת, שענף החקלאות המרכזי שלה הוא צימרים. או, לפחות, היה עד 7 באוקטובר.

"מאותו הבוקר הכל נדם, אצל כולם. זה מושב של 90 אחוז צימרים. בתקופות רגילות, מאפריל ועד אחרי החגים הגדולים היה אמור להיות עכשיו ממש תוסס, אבל תסתכל", מסמנת חן מאחורי גבה מבלי להסתובב, "הנה הר מירון, כאן נופלים הטילים שלו אם הוא פוגע. ואם לא, הרסיסים של היירוטים יורדים היישר עלינו. כן, יש לנו אחלה קולנוע השנה", צוחקת חן ללא שמחה. "אנחנו רואים גם את כל מה שקורה בצפת, וזה כאילו הכל כאן מעליך. גם מלבנון, כשאנחנו מפציצים חזק, אתה שומע את זה, אבל הכי מפחיד זה מה שלא שומעים, ואת נחילי הכטב"מים לא שומעים".

בצפון הכל אישי. כאן אין הם, יש "הוא". זה שמנהל פה את כל העניינים ואת שמו אין לומר, לורד וולדמורט, נסראללה, השד שמעבר להרים הגבוהים.

רועי מסיים את יום עבודתו בלולים ומצטרף לשיחה בחצר. "כיליד המושב ומי שגדל בו, אני פחות זוכר את האזעקות של פעם, אבל קטיושות היו. אין התרעה, אין כלום - שריקה ובום. אבל הם לא היו מדויקים וגם לא ממש עניינה אותם ספסופה. עניין אותם רק הבסיס. הכטב"מים זה סיפור אחר לגמרי, זה כמו נחיל. בשבועות היו שש מתקפות לאורך החג, עשרות כטב"מים בכל נחיל. כל המצב הזה לא אנושי, זה מצב מפחיד בצורה לא אנושית", קולו העמוק דועך.

זה תשעה חודשים גבול הצפון שרוי באזור הדמדומים. בכנסת ידברו השבוע שוב ושוב על קווים אדומים שנחצו, ושצריך וצריך וצריך. אבל דברים שרואים מצפת לא רואים משם. אם זה הולך כמו מלחמה ומרגיש כמו מלחמה אבל לא קוראים לזה מלחמה, זה כנראה ברווז.

או יותר נכון - ברווזים במטווח. "זה מצב מתסכל, מייאש מאוד", אומרת חן, "אתה נמצא בדריכות של 24/7, לא יוצא מהבית יותר מדי, לא יודע מתי זה יתקוף אותך. אנחנו חיים לגמרי בתוך שדה קרב. היה לי תור לאורתופד בצפת, קמתי בהרגשה לא טובה, יום לפני זה היה חיסול ואמרתי לעצמי 'אני לא נוסעת'. מזל שלא נסעתי, היה טירוף באותו היום. אם הייתי נוסעת, הייתי בעליות של צפת ולא הייתי יודעת מה אני עושה עם עצמי באמצע התקפה של איום מהשמיים.

"כבר קרה שקילחתי את הלל, ופתאום בומים ואזעקות ואני אמורה לרוץ למקלט במרחק כמה דקות מהבית עם ארבעה ילדים? מזל שאבא של רועי ארגן לילדים ולנו מיגונית, אבל בוא, גם זה לא באמת פתרון. ללכת למיגונית ולראות את הילד שלך מתכנס בפינה, וילד אחר שראה שני מטוסים של כיבוי משפריצים את החומר הכתום הזה, וחשב שזה כטב"מים. וזה ילדים שחוזרים להרטיב במיטה וזה אינסוף בומים של יציאות ונפילות. גם כשלכאורה יש 'שקט' - שקט אין.

"ומי שאין לו מיגונית? והמבוגרים? הם לא ירוצו למקלטים", מהרהר רועי, "בתחילת המלחמה פיקוד העורף עבר בית־בית ובדק עם האנשים מה המקום האידיאלי להיכנס אליו כשיש אזעקות, אז הרבה מאוד אנשים פשוט נכנסים לכוכים בבית ומתפללים".

אף אחד לא בא

מישהו בקשר איתכם? יש איזה אופק?
חן: "אף אחד לא מדבר איתנו או מקשיב לנו, אין שום גוף שעוזר או תומך. המצב הזה נכפה עלינו, ואנחנו התושבים פה משלמים את המחיר. הרבה מאוד אנשים כאן ובצפון במצב כלכלי על הפנים. אנחנו עדיין משלמים ארנונה על הצימרים, למרות שהם לא פועלים כבר תשעה חודשים. לא שילמנו את חשבון החשמל חצי שנה, באמת אין מאיפה, אנחנו דוחים ודוחים ודוחים תשלומים, יש הרבה אנשים שלוקחים מהאחים ומהמשפחה, מקפיאים משכנתא, סוחבים מינוסים ומחכים למשהו שיקרה. רק השבוע ניקינו את הירוקת ושמנו מים בבריכה, כדי שיהיה לילדים מה לעשות בחופש. אין קייטנות, ואני לא אסתובב איתם כי אני בחרדת אזעקות, אז לפחות שיהיה להם קצת קיץ, משהו שיזכיר להם שיש עכשיו חופש גדול".

"השנה יש להם קייטנת נסראללה. במקום לשחק בגוגואים או ב'חפש את המטמון', הם אוספים חלקי טילים שנפלו במושב", אומר רועי. ליאם ילד חייכן ונלהב, רץ פנימה וחוזר עם אוסף חלקי הטילים שלו, חתיכות מתכת מעוקמות, שרופות, מותכות מחום, מנוילנות וממוינות בשקיות לפי גודל. הוא מציג בפניי את הגדולה שבהן כאוחז בגביע המנצחים. הלל הקטן מסתכל על אחיו הבכור בתימהון תינוקות.

אחרי שהסתובבתי אצל מפוני הדרום, הבנתי שמי שהתפנה ראשון - ולרוב על דעת עצמו - עשה את הדבר הנכון. אז למה להישאר כאן ולא לרדת דרומה?
חן: "ולאן נלך? המון משפחות רוצות להתפנות, בטח עם ילדים קטנים, אבל אנחנו לא באזור שמפנים".

פתרון מדיני מול חיזבאללה ירגיע?
רועי: "לא, מה פתאום. הסכם איתו עכשיו זה ממש לחכות ל־7 באוקטובר הבא, הוא מחכה להזדמנות שכולם יירדמו. אנשים התפכחו. די, מבינים שאין עם מי לעשות שלום, ואין עם מי לעשות הסכמים. אם היה עם מי לעשות שלום, מזמן יכולנו לעשות אותו, שכן מה אנחנו רוצים יותר מכל? שקט, לחיות את חיינו".

איש תחת גפנו ותחת תאנתו...
"חוץ מהפירות שלו שממש טעימים, עץ תאנה זה עץ קטסטרופלי לשבת מתחתיו. הוא נוזל ומשיר כל הזמן, ומושך זבובים חבל על הזמן", צוחק רועי.

עוד קונספציה קורסת. אז למה אתם מצפים, בעצם?
רועי: "הרצון העז, שלי ושל הרבה חבר'ה כאן, זה שתהיה מלחמה. אבל רצינית, כמו שצריך. מה לעשות, יש אפשרות אחרת? מסכנים האזרחים התמימים של לבנון, אבל מה נעשה? הם חיים במדינה שמנוהלת בידי ארגון טרור, וזה מה שקורה. אולי הם בעצמם ייצאו למלחמה בחיזבאללה... כל עוד יש אסלאם קיצוני, זה לא ייגמר. אלא אם כן כל העולם יהיה אסלאם", צוחק רועי.

חן מביטה בטלפון כמוצאת שלל. "הנה, בקבוצת הווטסאפ של הקהילה מישהי העבירה הודעה מה יכלול מארז המזון של פיקוד צפון ל־48 השעות הראשונות. עכשיו אתה מבין".

התיבה והמבול

"אני כאן מאחורי אונייה בחצר שלך", אני מנסה למקם את עצמי במתחם הצימרים של שלמה לוי. "זו לא אונייה, זו תיבת נח", צוחק שלמה.

תסביר.
"יש לנו הרבה אורחים דתיים, בניתי מיצג מקראי בשביל הילדים, אתה יודע".

מאוד מוזר לראות מתחם צימרים נטוש. טווסים משוטטים בין הפסלים, עלים נערמים בשולי השבילים, והכל עומד בבדידות בין הערביים. שלמה יצק את אישיותו אל כל פינה במתחם. על שער הכניסה כתוב "אין לי ארץ אחרת" משני צדדיו. בכניסה לצימרים כתוב "אלוקים נתן לך במתנה את החיים על פני האדמה". לעץ שליד החניה מחובר טלפון עתיק, מעליו כיסא פלסטיק ריק, והשלט: "משיח לא בא, משיח לא מטלפן". אפילו מטבח המתחם הוא "המטבחון של גולדה". "אתה זוכר את זה?" שואל שלמה, "כי הצעירים אפילו לא מבינים מה זה אומר".

שלמה לוי היה בעבר ראש המועצה האזורית מרום הגליל, והוא מקווה לחזור ולהוביל את המועצה בבחירות הקרובות. "הבחירות נתקעו כי אנחנו מועצה של מפונים. דחו את הבחירות לנובמבר, או חמישה חודשים לאחר תום המלחמה. והמלחמה בכלל עוד לא התחילה.

"כל הרצועה של עוטף לבנון מחולקת ליישובי גדר וסמוכי גדר, שפונו", הוא מסביר. "אלא שמעבר להם יש רצועה שלא פונתה של כ־15 ק"מ, שחטפו מאוד קשה מבחינה ביטחונית וסובלים מכל נזקי המלחמה באופן ישיר. תיירות וכל העסקים הנלווים מסביב. המצב כיום הוא שאלפי עסקים על סף קריסה והתמוטטות, והמדינה אומרת - תסתדרו לבד. האבסורד הוא שאין נפש חיה בצימרים, ובמקביל המדינה ממשיכה לדרוש ולדרוש את הארנונה. מילא של הבית, אבל את הארנונה של הצימרים היו צריכים לבטל".

אומרים שנותנים פיצויים.
"איזה פיצויים ואיזה נעליים. הכל בעצלתיים, בגרירת רגליים. אתה לא יכול לפנות למשרדי הממשלה, כולם המומים, ומה יותר פשוט מלהקים מינהלת לצפון? שיתמודדו בשם אזרחי הצפון עם כל המשרדים של הממשלה. עד שמצאו איש שהיה טוב ומנוסה, כנראה הוא לא היה מלחך פנכה. אז לא התאים להיא במשרד ראש הממשלה. באת כשאני עצבני עליהם חבל על הזמן.

"יש משבר אמון בין הממשלה לתושבי העוטף", אומר שלמה. "עוטף לבנון. התחושה היא שקברניטי המדינה ניתקו מגע עם כל התושבים של הצפון. אם רק היו ביקורים, בקו עורפי, אפילו בספסופה, לבוא לדבר. לא פוליטיקה - לדבר על צרכים. ערב אחד עם עשרה פקידים, ופשוט לתת מענים לאנשים. אבל אין שום יוזמה, כלום, עד שאתה תופס את הראש ומשתגע. תשעה חודשים אנשים לא מתפרנסים, אין תיירות, אין מסעדות, אין טיולי טרקטורונים, אין כלום. כולם רק ממחזרים ומשחזרים משכנתאות, מגדילים הלוואות, ומזל שהבנקים כרגע עוד באים לקראת אנשי הצפון".

לילה בצפון

מאי־שם מתחיל להתנגן מארש צה"ל, שלמה עונה לטלפון. 45 שנה לוחם, ועדיין לא נמאס לו. "מבחינת אורך נשימה, אנחנו נשב פה גם אם נאכל רק לחם וזיתים, ונחכה שיעשו את מה שצריך. שיחזירו את החטופים, ויגמרו את העניין בלבנון ויחזירו את השקט. אם תהיה מלחמה גדולה בלבנון אנחנו נחטוף, אבל נכניס את לבנון לתקופת האבן, כמו שאמר גלנט. נגיע להסדר איתם רק אחרי כניסה קרקעית וכתישה. רק אחרי הרס רציני בלבנון יהיה אולי קצת שקט. הדבר הכי גרוע זה שאיך שנצא למתקפה, הלבנונים יגידו 'יאללה, הפסקנו', כי אז נחזור למצב הזה די מהר, לא יהיה הסכם שיחזיק מעמד. אשתי בלילה ישנה וחושבת לאן לברוח, וכל מושבניק כאן ישן עם האקדח מתחת לכרית. ואיך אנשים יחזרו ליישובי הקו הראשון במצב הנוכחי?"

אתה רואה את המצב הזה מתגבש לכלל אמירה גם בתחום הפוליטי?
"לא מזמן עשיתי לחבר'ה מהמילואים סיור בעוטף לבנון. נכנסנו לאביבים ולתוך דובב, ואין נפש חיה שם. מצאנו מישהו באחד הלולים, במקור הבחור ליכודניק, והוא שפך שם קיתונות של רעל על הממשלה. בסוף אחד החברה שאל, ומה תצביע עכשיו? ואז התשובה היתה 'למה, יש מישהו אחר?' אין מה לעשות, כולם מתכנסים במה שהם מכירים.

אני חושב שיהיו אולי 12 מנדטים לביבי, אבל לא יהיו לליכוד 30 או 40 מנדט. אנשים מסתכלים על ליברמן, בנט, על גנץ ועל אחרים. בשביל להציל את המדינה הזאת, גם אם ביבי שם את המפתחות שלו והולך, אפילו אם אחרים בליכוד יובילו ויקימו ממשלת אחדות לאומית - רק שיזוז הצידה וילך. הוא שגרם לזה שאין לך אמונה בממשלה ובמדינה, וזה מקרין מלמעלה כמו רוח המפקד, וזו הבעיה הקשה. אף אחד כבר לא מאמין שלמישהו למעלה אכפת ממשהו, חוץ מעצמו".

כמושבניק של פעם, הדיבור של שלמה מדוד ותכליתי. "תתכונן", הוא אומר, "יוצאים לסיור גזרה". אנו עולים על ה"מיול" לסיבוב בקו הגבול. "רשמית זה טרקטור", הוא מסביר. בפועל מדובר בעגלת גולף, עם 50 קמ"ש של רוחות, חרקים בפנים והמון כיף של זקנים. "הבאת סוודר?" צועק שלמה מעל הרוחות הקרות. "עזוב אותך", אני צועק לו בחזרה, "עד שמרגישים קצת אירופה בקיץ הישראלי, לא ניהנה מזה?"

לפני כמה שבועות שלמה וחבר ותיק עשו את כל הדרך ממורדות הלבנון ועד אילת על ה"פרד". זה לקח להם כמה ימים. זה כמו בסרט "סיפור פשוט", אני מתפעם. "כן, הרעיון הגיע גם משם", מחייך שלמה בחידתיות.

אנו נוסעים מערבה אל השקיעה. כל הכבישים הפונים צפונה מאוישים במחסומים צבאיים. שלטים מכריזים - סכנה, ציר מאוים. "הנוף מטעה", מסביר שלמה. "תסתכל על האנטנה שם, זה לבנון. זה אולי נראה לך רחוק, אבל איפה שיש קו ישיר - אתה על הכוונת, ואז זה עניין של שניות..." לצד אחד מיישובי הקו המפונים שלמה עוצר לדבר עם השומר. "מה אתה מצלם", חושד השומר. אני מנסה ללכוד את המצב. "המצב הוא שחצי מהיישוב כבר קנו דונמים בפורטוגל, ואין מצב שהם חוזרים לכאן".

אנו משאירים את הש"ג הבודד לחכות לאנשי הארץ, ויורדים מהכביש הראשי אל היער. בכניסה עומדת מיגונית לבנה חדשה כל כך, שעוד לא הספיקו לגרפט אותה. הפרד מתפתל בכבישי יערנים, כחול הערב מתמלא ריחות יער אפל. לפתע, וללא שום אזהרה או מחסום, מתגלים חניוני טנקים ורכבים ממוגנים בין העצים. צה"ל כאן, ממתין.

שלושה חיילים יושבים בתחנת האוטובוס הכי בודדה שראיתי. לפניה מישהו הדביק שלט: "לפיצה בהשגחת הבד"ץ חייגו...". חבר'ה, מאיפה אתם? "אני מהקריות", "אני מתל אביב", "ואני מאתיופיה", אומר השלישי ומתפוצץ מצחוק. שלמה מחייך איתו. "תראה מה זה, ילדים והם מחזיקים את הביטחון שלנו".

אנו ממשיכים לטפס ולטפס עד שמגיעים לש"ג של קיבוץ סאסא. כמעט סוף יוני, השמש רק שקעה ואשכרה קר כאן. רכב הנדסי מציב מיגוניות מאחורי הש"ג. "יש לו קו ירי ישיר מאחורה, אז גם משם מתמגנים". על אחת המיגוניות כתוב "עד מתי?" איש הכוננות מבחין במבטי, "זה לא מייצג", הוא צוחק, "קיבלנו את זה ככה". חייל פורס על אחת הבטונדות חומוס, פלאפלים וסלט לארוחת ערב. שתי חיילות מדברות על ההופעה שהן רוצות לראות כשיחזרו לארץ. אנו נפרדים מאנשי משמרת הערב ומתחילים לחזור לספסופה.

כמעט לילה, ובאור האחרון אני רואה את מעללי הקומנדו הקרבי של חב"ד בפעולה: תמונות הרבי מודבקות על כל שלט דרכים בעוטף לבנון. כשאנו יורדים מההר אל העמק, הרבי מלובביץ' מעביר גזרה לאנשי "נ, נח, נחמן מאומן". בצומת ימינה למירון אני מבחין שעל הגבעה הגבוהה של ג'יש שמו צלב אורות גדול ואדום. אמונה, מצרך חשוב בחושך. כל הדרך לעבר מירון משתבש בראשי השיר משולחן השבת, "בר יוחאי, המשכת, אשריך..."

בכניסה אנו פוגשים את עדן, בתו של שלמה. "בשורה התחתונה, אנשים צריכים לדעת מה קורה כאן במושב ובאזור. מפנים את גוש חלב מעבר לצומת, ואותנו לא? לפני שבועיים נפל טיל 200 מטר מהבית שלי, בהרחבה".

"היא גרה ליד הבית של דרעי", מסגירה דבורה, אמא של עדן. "אבל דרעי כבר לא כאן, מכר את הבית למישהו".

"אולי הוא יודע משהו שאנחנו לא", מהרהרת עדן בקול.

"זוחלים למתווה"

שלמה לוקח אותי לישיבת ועד המושב. אני מייד מרגיש בבית, או יותר נכון בבית הכנסת. המבטא המרוקאי, החשיבה שמתפרצת לכל הכיוונים ובכל הרמות במקביל. בחדר יושבים ארבעת אנשי הוועד ומביטים במפת היישוב.

"אני חושב רק איך אנחנו זוחלים לתוך המתווה", אומר אלי יצחק. "כמה חסר לכם כדי להיכנס?" אני שואל. "400 מטרים".

"אולי אם נגיד להם למדוד את המרחק מהמזבלה זה יסתדר?" תוהה נפתלי "הצייד" מנחם. "לא יעזור", אומרים האחרים, "הם מודדים את המרחק למרכז היישוב".

"זה לא עניין שאנחנו רוצים להתפנות, זה עניין של קצת חמצן כלכלי. אתה יודע מה המשמעות של כיתת כוננות? זה 20 איש שמקבלים משכורת", מבהיר ראש הוועד רוני סרפתי. "אבל זה לא רק דור הביניים, גם הדור של ההורים שלנו גמור, שם את כל הכספים של הפנסיה לקנות מיגוניות".

שלמה מציע שהוועד יוציא מכתב לממשלה, שבו יודיעו אנשי היישוב שהם "אינם יכולים לשלם ארנונה".

סרפתי מזדעק. "אני לא יכול להגיד לאנשים לא לשלם! היועץ המשפטי אמר לי שאם אני עושה את זה, כולנו פה חוטפים תביעות אישיות".

עיניו הכחולות של נפתלי נדלקות בלהט. "אבל אדוני, אין לזה שימוש, על מה נשלם? על מה שלא אכלתי? לא אכלתי, לא שתיתי, למה שאני אשלם? זו כבר גניבה. צריך לעשות רעש גדול. היום במדינת ישראל זה כמו תינוק, מי שלא בוכה - אף אחד לא מתייחס אליו".

בייאושו סרפתי פונה אלי כיועץ תקשורת. "ומה אם נעשה הפגנה? אם נחסום את הכביש בכניסה למושב?"

אני חושב שתמותו מרעב לפני שמישהו ישים לב. אבל למה אתם לא מתפנים?
נפתלי "הצייד" מוריד את קולו ומשתף בתובנות הסודיות. "אדוני, כולם יודעים כאן שאם מפנים את היישוב, הוא יורה עליו. חשבת למה בנהריה הוא לא פוגע? מה ההבדל בינם לקריית שמונה? איפה שיש תושבים הוא לא יורה".

עוד פעם הוא? למה אתם לא קוראים בשמו?
שמעון שטרית: "אני מאמין לו יותר מאשר למדינה שלנו. פייר, הוא עומד במילה שלו. אצלנו מראש הממשלה ומטה כולם רק מברברים".

"הממשלה הזאת היא בכייה לדורות", מסכם נפתלי. "היא הזניחה את תושבי הצפון. אם יחזירו 50 אחוז מתושבי הגליל, אני נותן לך מה שאתה רוצה. ההורים שלנו באו לפה בשנת 1954. אבא שלי מספר לי, הורידו אותנו כאן ביום חמישי ואמרו, מי שלא מתאים לו - ביום ראשון המשאית באה לאסוף אותו. מאז ועד היום המשאית לא באה".