מפת השכול מלמדת שהדיבור על "שוויון בנטל" הוא פיקציה

עיסוק בנושא הרגיש הזה אינו קל. ואולם, איך שלא הופכים את הנתונים, הם מכניסים אגרוף לבטן.
362 חיילים נהרגו ברצועת עזה מאז 8 באוקטובר. 228 מהם, שהם 63 אחוז, התגוררו בערים, לעומת 37 אחוז בני יישובים, מושבים, קיבוצים וכפרים דרוזיים ובדואיים. זאת אף ש־91 אחוז מהישראלים מתגוררים בערים. כלומר הפריפריה הגיאוגרפית בישראל משלמת מחיר דמים הגבוה פי 3.5 מחלקה באוכלוסייה. לא נעים לדבר על זה, אבל כך עולה מהמספרים.

מספר החללים ממחוז תל אביב עומד על 39, כלומר 11 אחוז מהנופלים. זאת בשעה שיהודים בני העיר בגילי 50-18 מהווים 21 אחוז מכלל תושבי המדינה. כלומר, תל אביב נותנת מחצית מחלקה הפרופורציונלי. לעומת זאת, 56 מהנופלים, כלומר 15.5 אחוז, התגוררו ביהודה ושומרון - פי שלושה מגודלו של ציבור זה באוכלוסייה כולה.

אגב, בשאר המחוזות בארץ יש הלימה בגדול בין מספר הנופלים לגודלה של האוכלוסייה, כך עולה מהנתונים שמרכז פרופ' אשר כהן מאוניברסיטת בר־אילן, החוקר זה שנים רבות את הזהות הקולקטיבית בישראל.

הכל מדברים על כך שהאובדן בציבור הדתי־לאומי גבוה מחלקו באוכלוסייה. כאן מורכב יותר לנקוב במספרים מדויקים, אולם על פי הנתונים שאוסף פרופ' כהן, 56 מההרוגים, שהם 15.5 אחוזים, הם תושבי יישובים, מושבים או קיבוצים דתיים. לאלה יש להוסיף נופלים דתיים שגרו בערים, כך שההערכה היא כי לכל הפחות 40 אחוז מהנופלים הם דתיים. גם מקרב הקיבוצים מספר הנופלים גבוה יותר מחלקם באוכלוסייה.

הפערים המובהקים הללו מוחשיים עד כאב בשטח. במרחק זעום מבית הוריי בבית אל, שלוש משפחות הפכו שכולות בחודשים האחרונים. גיורא ובת שבע ויס, ששכלו בשבת האחרונה את בנם אֵילון, אשר חברות קרובה שוררת בין משפחותינו חמישה עשורים; שכן קרוב נוסף, סעדיה שרעבי, איבד את הנכד שגידל, שלום מנחם; ובמרחק זעיר משם מתגוררת משפחת לובר, שבנה יהונתן נהרג לפני חצי שנה.

פרופ' אשר כהן: "יש לבנות פירמידת תגמולים, שתשקלל את כל סוגיית אופי השירות. בקצה עליון של הפירמידה יהיו מי ששירתו שירות קרבי, והמשיכו לעשות זאת במילואים עד קצה גיל הפטור. זה יהיה החייל המתוגמל ביותר מטעם המדינה. בתחתיתה יהיו אלה שלא משרתים כלל"

והנה עוד דוגמה. היישוב קרני שומרון שמונה כ־10,000 נפש, איבד חמישה מבניו מאז תחילת המערכה הקרקעית. הרצליה, לשם השוואה, הגדולה פי עשרה ומונה יותר מ־100 אלף איש, קברה שישה מבניה. כל אחד עולם ומלואו, אך הפער הסטטיסטי זועק לשמיים.

לא פשוט לערוך את ההשוואות הללו. הן נוגעות בעצבים הכואבים ביותר שלנו כעם. אבל אם רוצים לקיים שיח אמיתי על "שוויון בנטל", ועל "אפליה בין דם לדם", צריך להכיר במציאות כפי שהיא. כי אכן אין שוויון, אבל לא רק בגלל הפטור המקומם כשלעצמו לחרדים. אגב, מעולם גם לא היה.

כשצוללים לעומק הסוגיה של הנשיאה בעול הביטחוני, מגלים שהיא מורכבת ומסובכת בהרבה מהאופן הפשטני שבו פוליטיקאים וקמפיינרים מבעירים סביבה את השיח בשבועות האחרונים.
אי־השוויון מתחיל עוד לפני הצו הראשון ומסתיים למעשה בהתאם לרצונו החופשי של כל ישראלי. כי בפועל, כל חייל מילואים יגיד לכם: מי שלא רוצה - לא משרת. או כפי שכתב ברשת X רועי קונקול, דוברו לשעבר של יאיר לפיד, שנמצא במילואים מראשית המלחמה: "אנשים מתנדבים למילואים מגיל 21 ועד מתי שהם רוצים ויכולים. מי שלא רוצה, לא עושה מילואים ואין לזה קשר לגיל שכתוב בחוק. כן כן, זה תלוי רק ברצון וביכולת של המילואימניק. בלבד".

כשהבלגן חוגג

השאלה המקדמית, שנענית עוד בטרם גיוסם של בני ה־18, היא מי יישלח לשירות קרבי. כבר שנים רבות מזרים צה"ל את כוח האדם הנחשב לאיכותי ביותר ליחידות הטכנולוגיה, הסייבר והמודיעין. חטיבות החי"ר והשריון, שבהן כמובן הסכנה להיהרג במלחמה גדולה יותר, נמצאות בעדיפות שנייה.
כדי להתקבל ליחידות ה"חכמות", נדרשים המלש"בים לרמה גבוהה של לימודים בתיכון. המושג המקצועי הוא "5,5,5", כלומר חמש יחידות במתמטיקה, באנגלית ובפיזיקה או במקצוע ריאלי אחר. בישראל המרכזים העירוניים מצמיחים הרבה יותר "5,5,5" מאשר הפריפריה. לכן כבר בשלב המקדמי הזה מתחילים הפערים.

ההמשך קשור לסביבה החברתית. בפריפריה יש כנראה אווירה קרבית וערכית יותר מאשר בערים, מה שמביא ליתר מוטיבציה לבחור שירות קרבי. במרכז, לעומת זאת, סוד גלוי הוא ששירות ביחידה טכנולוגית הוא בכלל מקפצה לקריירה בהייטק. "שירות תועלתני", מגדיר זאת פרופ' כהן.

ההבדלים במוטיבציה משפיעים באופן ישיר ומשמעותי על משך שירות המילואים של כל חייל. בסופו של דבר, מילואימניק שלא ירצה לשרת, לא יעשה זאת. גם הבדלי המוטיבציה הם פקטור מרכזי כהסבר למפת ההרוגים, השונה כל כך מהפיזור הדמוגרפי בישראל.

המשתנה הבא הוא ההשתלבות במערך המילואים. חלק גדול מאוד מהחיילים הלא קרביים אינם משובצים לשירות מילואים, כי לצבא אין צורך בהם בתום הסדיר. קרביים, לעומת זאת, כן נדרשים למערכת שנים רבות, ובמיוחד בימים אלה. עם זאת, גם פה מדיניות הצבא השתנתה. בעשור האחרון, במסגרת הקטנת צה"ל, עשרות אלפי חיילים ברמת הכשרה גבוהה של רובאי 05 והלאה שוחררו משירות, הועברו ל"מצב המתנה", הוכנסו ל"מאגרים" או סתם אבדו למערכת. כך הגענו למצב שרק שלושה אחוזים מהציבור משרתים במילואים. כך נולד העומס הקיצוני והבלתי סביר על צבא המילואים הזעיר שנשאר. גם בגלל החרדים, אך ממש לא רק.

שבועות אחדים לאחר שפרצה המלחמה, הבינו בצה"ל שנדרשים מהלכים שורשיים ונרחבים להגדלת הצבא, שכן 2024 הוגדרה כשנת מלחמה. ואולם, הגדלת הצבא התגלתה כעניין לא פשוט, ודאי שלא במהירות.

כדי להגדיל את הסד"כ הוחלט למלא את התקנים ביחידות הקיימות, אך גם להקים כמה חדשות. אלא שהחזרה לשירות של עשרות אלפים שהיו מחוץ למערך המשרת, אינה עניין של מה בכך. אם תהליך גיוס עובדים לעסק לא קורה ביום אחד, על אחת כמה וכמה שהחזרה לשירות צבאי של עשרות אלפים לא תקרה ביומיים - במיוחד אם חלקם לא רוצים לבוא. לכל חייל הסיפור שלו והסיבות שלו, וכדי להחזיר את מי שלא שב ביוזמתו, נדרש לברר אם הוא מסכים לחזור ולאן. כל זה לוקח הרבה מאוד זמן.

בצד השני של המראה, היו אלפים רבים של ישראלים שרצו לחזור לשרת, אך צה"ל פשוט לא ענה להם. כנראה בשל העומסים, רבים היו צריכים להילחם במערכת כדי שתיאות לקבל אותם.

על כל פנים, כדי שהחיילים המוחזרים יהיו אפקטיביים, צריך לוודא שיש להם כלים להילחם. אין טעם לגייס שריונרים, אם אין די טנקים להילחם איתם. כנ"ל לגבי חיילי החי"ר והנגמ"שים. כך שכל צעד קשור באחר.

שאלה נוספת היא הטווח הארוך. אם הגדלת הכוחות נדרשת רק ל־2024, עדיף לסחוט את המערך הקיים ולא להגדיל את הצבא עכשיו, רק כדי להקטין אותו שוב בעוד שנים ספורות. כל פעולה כזו עולה הרבה כסף, וגם בכך יש להתחשב. לקחי הגדלת הצבא בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים - הגדלה שתרמה למשבר הכלכלי העצום של שנות ה־80 - נמצאים גם הם לנגד עיני מקבלי ההחלטות.

מכל הסיבות האלה, צה"ל הסתבך במאמצים להגדיל את עצמו. הממשלה ממש לא עזרה לו להתגבר על הבעיות, אלא להפך. העמדה המקצועית של צה"ל היא שיש להאריך מחדש את השירות הסדיר ל־36 חודשים. הסיבה לכך היא שכל חודש נוסף של גדוד סדיר בשנה, משחרר הביתה ארבעה גדודי מילואים. תכפילו את מספר הגדודים הקרביים הסדירים ב־4, ותבינו עד כמה בצעד הזה שהממשלה לא נקטה, נעוץ הפתרון להקל על המילואים.

אלא שהממשלה מפחדת. מאחר שלא פתרו את סוגיית גיוס החרדים, נתניהו ושות' חוששים להעביר את החוק שמחזיר את השירות הסדיר לשלוש שנים מלאות. אז מה עשו? שמו פלסטר. במקום הארכה קבועה של השירות הסדיר, חיילים שסיימו 32 חודשי שירות מקבלים צו 8. זה מחייב אותם להישאר בצה"ל, וגם מזכה אותם במשכורת חודשית של 13 אלף שקלים - מימון שמגיע מכיס משלמי המיסים וההלוואות שיפרעו נכדינו.

אך בהקשר של מערך הסד"כ, אי־ההחלטה על משך השירות הסדיר מסבכת את בניית הכוח לטווח הקצר והארוך. מכיוון שבאכ"א לא יודעים כמה גדודים סדירים יעמדו לרשותם בעוד חודשיים, הם חייבים להעמיד הכן כוחות מילואים. ואולם כל עוד השירות הסדיר כן מוארך בצו 8, חלק מאותם כוחות מילואים לא נקראים בסופו של דבר, מה שיוצר אצלם ואצל משפחותיהם בלבול ותסכול. גם הצרכים המבצעיים של המלחמה מחייבים לעיתים הקפצת כוחות והזזתם מעכשיו לעכשיו, מה שגם גורם לקריאה ולביטולים החוזרים ונשנים של כוחות המילואים.

באין תכנון לטווח ארוך, צה"ל ביקש גם להעלות את גיל הפטור משירות מילואים, מה שיאפשר לו להשאיר בשירות עשרות אלפי חיילים שאמורים היו להשתחרר בקרוב. אולם כל מי שעיניו בראשו, מבין שעם הפרטאץ' הזה לא בונים צבא.

אם כל הברדק הזה לא מספיק, במרוצת הזמן התברר שמערכת המחשוב באכ"א הוחלפה לפני כמה שנים, וזו החדשה לא קוראת חלק מהנתונים של הקודמת. מסיבה זו לא יודעים בצה"ל מהן הסיבות שבשלן רבים מהחיילים הוצאו מהמערך, ואם יש בכלל טעם להתקשר אליהם. הפנייה לכל חייל וחייל דורשת כמובן המון זמן וכוח אדם. זהו גורם מעכב נוסף ומשמעותי במאמצים להגדיל את הצבא.

חרף כל הבלגן הזה, צה"ל כן עיבה את היחידות הקיימות, הקים כמה גדודים חדשים וממש לאחרונה החליט להקים אוגדה נוספת. זהו צעד דרמטי שנעשה בזהירות בשל המורכבות, ועדיין מוגדר כניסיוני. אגב, חטיבת תומכ"א - תכנון ומנהל כוח אדם - שעוסקת יום וליל בהגדלת הצבא, היא גם זו שמטפלת בסוגיה המסובכת והנפיצה של שילוב החרדים בצה"ל. כלומר, שתי משימות ענק מוטלות על יחידה אחת, שמתקשה כנראה לעמוד בעומסים העצומים. אולי גם זה הסבר למצב המאתגר.
כתוצאה מכל הסיבוכים הללו, צה"ל התקשה מאוד להחזיר אל שורותיו את מי שעזבו אותו. ובכל זאת, הפלא ופלא, על פי הצבא, כ־70 אלף חיילים שהיו מחוץ למערך המילואים, שבו אליו מאז תחילת המלחמה. איך זה קרה? בעזרת מיטב האלתורים ורוח ההתנדבות הישראלית.

הרוב הגדול של השבים לשירות הם אנשים שבאו מיוזמתם לשרת בעקבות ההתקפה הקשה של חמאס בשמחת תורה. רבים אחרים הוחזרו באמצעות מערך התנדבותי ענק שפועל ברשתות החברתיות, בשם "דרושים למילואים". מדובר בערוץ טלגרם, קבוצות ווטסאפ ודף פייסבוק, שכמה פעמים ביום מתפרסמות בו מודעות דרושים לתפקידים שנצרכים לצבא. מטבחים ועד מתכנתים, מנהגים ועד פסיכולוגים, מחיילים פשוטים ועד מג"דים. במקום שצה"ל יבוא אליהם, הם באים לצה"ל. השיטה כל כך מוצלחת עד שהיא, ולא הגיוס היזום של אכ"א, מהווה מסלול מרכזי להגדלת מערך המילואים ולהשלמתו.

כל הפירוט הזה בא לומר שני דברים. אין שוויון בנטל, לא בשירות הסדיר ובוודאי לא במילואים. שנית, גיוס מסה גדולה של חיילים - בוודאי אם הם חרדים, על כל התנאים הנלווים אליהם - הוא צעד שקשה לצבא להוציא לפועל. זה מאוד לא הוגן ולא פייר, אבל זו המציאות.

לשנות שפה

"'שוויון בגיוס' לא היה, ולעולם לא יהיה במובן המהותי גם בין המתגייסים עצמם. אין 'שוויון' מעצם מהותו המורכבת של הצבא, והמגוון העצום של התפקידים שיש בו. למש"ק ממטרות בקריה וללוחם בסיירת גבעתי יש מספר אישי, וזה הדבר היחיד ששווה אצל שניהם", אומר פרופ' כהן.

אי־השוויון מתחיל עוד לפני הצו הראשון ומסתיים למעשה בהתאם לרצונו החופשי של כל ישראלי. רועי קונקול, דוברו לשעבר של לפיד, שנמצא במילואים, הסביר: "אנשים מתנדבים למילואים מגיל 21 ועד מתי שהם רוצים. מי שלא רוצה, לא עושה מילואים, ואין לזה קשר לגיל שכתוב בחוק"

אחרי שנים רבות שבהן חקר את הנושא, כהן מציע מודל חדש ליחסים בין המדינה לבין מי שתורמים לה. "שאלת הגיוס צריכה להיפתח במלוא עומקה והיקפה, כולל שאלות על סוג השירות ואופיו", אומר כהן. המודל שלו כולל חמישה מדדים, אשר בהתאם להם המדינה תתגמל את מי שתורמים לה, ותשלול הטבות ממי שאינם נושאים בעול עם הציבור.

ואלה המדדים: האם הצעיר התגייס או לא, מה אורך השירות הסדיר שלו, מה רמת התועלתנות האישית של השירות לחיים האזרחיים - כלומר אם השירות הוא בכלל מקפצה לקריירה, מה משך השירות הפעיל במילואים, וכמובן מה רמת הסיכון והקרביות של המשרת.

"החברה הישראלית חייבת לבנות פירמידת תגמולים, שתשקלל את כל סוגיית אופי השירות. בקצה העליון של הפירמידה יהיו מי ששירתו שירות קרבי ביחידות המתמרנות, והמשיכו לעשות זאת במילואים עד קצה גיל הפטור. זה יהיה החייל המתוגמל ביותר מטעם המדינה, כגון בנקודות זיכוי במס הכנסה, בהטבות וכן הלאה. בתחתית הפירמידה יהיו אלה שלא משרתים כלל. אצלם תמונת התגמולים תתהפך למערכת של מניעת תגמולים".

ומה לגבי אי־ההתגייסות של החרדים?
"התביעה מהחרדים להתגייס כמובן מוצדקת, הן בגלל עצם קיומה של חובת שירות והן בגלל הצורך בבנייה מהירה של צבא גדול, לאחר הכשל של תפיסת הצבא הקטן והחכם. אולם ברור לכולם ששירות קרבי במידה רבה מותנה באתוס שירות. הנתונים (על ההרוגים, א"כ) מבהירים באילו קבוצות יש אתוס שירות עמוק. מחרדים, החסרים כל אתוס שירות, לא ייבנו האוגדות החדשות. זה לא אומר שהם אינם יכולים להתגייס ולמלא את השורות במגוון מערכים אחרים, שישחררו את המתאימים לשירות באוגדות החדשות. גם החרדים יחליטו באיזה מקום בפירמידה הם מתמקמים ובהתאם יקבלו או יימנעו מתגמולים, אבל אני לא רוצה לדבר רק על חרדים אלא על כל חייבי הגיוס, לכל גווניהם וסוגיהם, על פי פירמידת התגמולים ומניעת התגמולים. על כולם. גם על ה'פריבילגים' המשרתים במשולש הקריה־גלילות־צריפין".

במילים אחרות, פרופ' כהן, שהוא רב־סרן (מיל') בחיל השריון, מציע להפנות את החרדים למעגל הנשיאה בעול, אם כי לא בהכרח לשירות קרבי. זה לא שוויון, אבל זו בהחלט השתתפות בנטל.