שוב פליטים: איך נראה פינוי יישובי הספר במלחמת השחרור

מילותיו של קצין המבצעים הצעיר הלמו בדרג המדיני. הן נגדו את האמונה ואת השקפת העולם הציונית שבהן דבק שנים. "אנו מציעים לפנות יישובים", הלמו מילותיו. דבריו נענו כמעט מייד בצעקות רמות: "לא נפנה יישוב עברי". אלא שימים לא רבים אחר כך המציאות ביישובי ובשכונות הספר, והחשש לחיי התושבים שם, כבר הכתיבו התנהלות שונה. בישיבת המטכ"ל השתנו הטון והתוכן. "העיקר", פסק ראש הממשלה, "הוא לתת מכה לכוחות האויב. לא שמירה על נקודות".

הוויכוח המתועד והקשה הזה התרחש בפתח המלחמה, אך לא בזו הנוכחית. זה קרה בראשית מלחמת העצמאות, לפני כ־76 שנה. הקצין הצעיר היה אליהו ארבל, עוזרו של קצין המבצעים במחוז ירושלים. ראש הממשלה היה דוד בן־גוריון, מנהיג המדינה שבדרך.

ברקע הוויכוח ההוא כבר התארגן פינוים של עשרות יישובים כפריים וקיבוצים. זרם של פליטים יהודים עשה את דרכו אל שלוש הערים הגדולות: ירושלים, תל אביב וחיפה. לחיפה הגיעו, בין היתר, מפונים מחניתה, מבית זרע ומכפר גלעדי. גם לירושלים, שרבע מתושביה עזבו אותה, הגיעו עקורים. תל אביב קלטה בעיקר פליטים יהודים שנאלצו לעזוב את ביתם בדרום, בנגב.

רותי יצחקי, אז ילדה בת 7 מקיבוץ חניתה, ו מפונה בפעם השנייה מאותו קיבוץ, זוכרת היטב את הפינוי בים הסוער, על רפסודה רעועה, שנגררה על ידי סירה מחוף נהריה לחוף חיפה. שם התארחו היא וילדי חניתה למשך שבעה חודשים. "זו היתה חוויה מזעזעת. נסענו עשרות ילדים בתוך משוריינים, מחניתה לחוף הים. התכנון המוקדם היה לפנות אותנו יבשתית דרך כבישים שסמוכים ליישובים ערביים, אבל ב'הגנה' פסלו את התוכנית. בים, בחשיכה, הרפסודה ניתקה מהסירה. קפצו למים, וחיברו מחדש. היה קשה. ילדים החלו להקיא ולבכות. אני הגדולה תפסתי בשתי רגליה פעוטה, שכמעט נפלה למים. בשלב מסוים נזכרו ששכחו על החוף ילדה בשם מירלה. חזרנו לנהריה, 'האבידה' נמצאה בתוך סל כביסה. באותה הזדמנות אותרה עוד תינוקת שנשכחה על החוף. המסע הימי החל מחדש".

סופר "דבר" אפרים תלמי, שביקר באותם חודשים בביה"ס תחכמוני ברחוב לילינבלום בתל אביב (אחד ממקומות הריכוז של הפליטים), חזר מזועזע: "3,000 נפש משכונות הספר מצאו להן מקלט מחמת הפורעים הערבים בבית הספר תחכמוני... מי השופכין עוברים על פי הבורות שבחצר, ונשפכים ישר לרחוב... צחנה וזוהמה... אנו סרים לחדרי הכיתות. הכל תפוס עד אפס מקום, עד מחנק. בליל לשונות. בכי ילדים... כשעזבתי את חדרי הביעותים הללו יצאתי החוצה. לא האמנתי כי יום בחוץ, וכי השמש יכולה עוד לזרוח... מה ערך לכל הדיבורים הנאים ...", תהה תלמי ברשימתו, "אם כאן מתחת לאפנו... אנו מפקירים אלפים?"

כשנורית כהן־לוינובסקי גוללה בעבודת הדוקטורט שלה, לפני יותר מעשור, את סיפור הדרמה המושכחת הזאת, היא לא תיארה לעצמה שבחלוף שנים לא רבות הוא יהיה שוב כה אקטואלי. גם כשיצא לאור ספרה "פליטים יהודים במלחמת העצמאות", על בסיס אותו מחקר מקיף (בהוצאת עם עובד ואוניברסיטאות תל אביב ובן־גוריון), היא לא שיערה כנראה שבמדינת ישראל תתהווה מציאות דומה.

הסיפור שההיסטוריונית, כהן־לוינובסקי, חשפה מחדש בספרה, מלמד שלטענה שמלחמת חרבות ברזל היא מלחמת העצמאות השנייה, יש לפחות עוגן עובדתי מוצק אחד: סיפור הפליטות היהודית. בסרט הזה, או דומה לו, כבר היינו.

"20 יישובים ומאחזים יהודיים נכבשו או נעזבו בלית ברירה במלחמת 1948", מזכירה כהן־לוינובסקי, "ו־8,000 בתים ו־2,000 מפעלים קטנים וגדולים נהרסו או ניזוקו קשה. לפחות 60 אלף יהודים נאלצו לעזוב את בתיהם לפרקי זמן שבין שבועות אחדים לבין יותר משנה וחצי; כ־25 אלף איש בירושלים, כ־18 אלף בתל אביב, כ־5,000 בחיפה ועוד כ־11 אלף באזורים הכפריים".

חיפה מוארת, חניתה מואפלת

רבים מאיתנו מכירים את הנתון על אחוז מכלל האוכלוסייה, 6,000 מתוך כ־600 אלף, שהצד היהודי שכל ואיבד במלחמת העצמאות. מעטים מאיתנו יודעים ש־10 אחוזים מאותם 600 אלף, אחד מכל עשרה יהודים, הפך אז לפליט, לעקור בארצו. אם מישהו מתקשה לדמיין באיזה סדר גודל של פליטות מדובר, שיחשוב על 700 אלף פליטים עקורים, כ־10 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית במדינת ישראל של היום. במלחמת חרבות ברזל נעקרו לתקופות זמן שונות, "רק" כ־230 אלף בני אדם (כשלושה אחוזים). רבבות טרם שבו לבתיהם.

הפינוי במלחמת העצמאות היה הלם גדול. רובו, בניגוד להיום, לא היה מוכוון מלמעלה ונבע מבריחה או מנטישה של התושבים עצמם. עד תחילת הפלישה של צבאות ערב לארץ ונפילת גוש עציון, הנהגת היישוב התנגדה לפינוי. היא ראתה בו סימן של חולשה, אף שלפחות באופן רשמי, היה מדובר בפינוי של ילדים ונשים בלבד (בפועל, גם גברים שלא מהכוח הלוחם פונו).

בן־גוריון, מצאה כהן־לוינובסקי, מיעט באותם ימים להתבטא בנושא. לעומת זאת, מנהיג הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין, שהתנגד לפינוי, קבע קטגורית: "בשעה שלוחמים נגד קיומנו ונגד ביתנו, הרי האדם שלנו אינו יכול להיות בין הבלתי לוחמים, וכן גם אשתו, בניו והוריו, כי המלחמה היא על עצם הקיום...". אחד מאנשי קבוצת כנרת השווה באותם ימים בין הוצאת הילדים מהיישובים לבין הוצאתו של ארון הקודש מהמחנה, בבחינת עקירת המגינים ממקור כוחם.

יגאל אלון, מגלה המחקר של כהן־לוינובסקי, קיים את תורת אי־הפינוי הלכה למעשה בשני מקרים דרמטיים: האחד, כשסירב לתחינות לפנות ילדים ונשים מצפת הנצורה, והאחר, כשאיים להציב חוליה עם מקלע בתחתית השביל היורד מרמות נפתלי, ולירות בכל מי שיעז לפנות את המקום. המצב הקשה ביותר באותם ימים של שלהי 1947 היה בגליל העליון. "פקודת תל־חי", שנוסחה בימים ההם, קבעה ש"אין לפנות אף נקודה ויישוב עבריים, ומחזיקים בהם עד האיש האחרון", אך בסיפא של אותה פקודה ממש שהוצנעה, מציינת כהן־לוינובסקי, הותר לפנות, באישור המוסדות המוסמכים, ילדים, נשים וזקנים.

כך קרה, למשל, בקיבוץ דן. אורה כרמי פונתה משם כילדה בת 10, כחודש אחרי פלישת צבאות ערב לארץ ישראל, יחד עם עוד עשרות תינוקות, ילדים ואימהות. "לא היתה ברירה. היו הפגזות כבדות מתל דן ומתל עזזיאת על הקיבוץ, ואנו כילדים רק הפרענו לכוח הלוחם להגן על הנקודה. אני זוכרת את עצמי רצה בין כדורים שורקים מהמקלט באזור המרפאה לעבר שני האוטובוסים המשוריינים שהמתינו לנו. גם בדרך ירו עלינו, מנבי יושע. ישבו ערבים וצלפו על הכביש. האוטובוסים עברו. המשאית עם המזרנים ועוד לוגיסטיקה לא הצליחה לעבור. נסענו דרך טבריה ויבנאל. בשלב מסוים אמרו לרדת ולשכב לצד הכביש, כי אווירון הפציץ מלמעלה".

כרמי זוכרת כיצד הגיעו לאחר נסיעה קשה לחיפה המוארת, ניגוד מוחלט לחניתה המואפלת, ובשלב ראשון שוכנו שם בביה"ס עממי א'. "אחר כך העבירו אותנו לווילות שהערבים נטשו באזור השכונה הגרמנית, ברחוב הכפר הירוק. נכנסנו לבתים שהערבים השאירו בהם את כל הרכוש שלהם. הכלים עדיין היו על השולחן. בפועל השהות בחיפה היתה מעט כמו 'קייטנה', עם הרבה משחקים ופעילויות וסרטים. בסוף דצמבר חזרנו לדן".

"דברים שמעבר לחיים"

לא כולם כאמור היו מוכנים לפנות את הילדים והנשים והאוכלוסייה הלא־לוחמת. גם מפקדה של צפת הנצורה, הצעיר בן ה־20 אלעד פלד, לימים אלוף בצה"ל, היה בהם. לימים, ממרחק הזמן, הוא ראה באור שונה מעט את סירובו לפנות את הנשים והילדים. לעיתים, אמר פלד ברב־שיח לזכרו של יגאל אלון, יש להכריע "בין הצלת החיים לבין שמירה על דברים שהם מעבר לחיים". פלד, שבזמן אמת עודד את לוחמיו בדברים על גבורת הלוחמים בגטאות אירופה, הרהר בקול מה היה עולה בגורל הנשים והילדים שלא פונו, במקרה שצפת לא היתה מחזיקה מעמד.

העבר של 48' מרחף גם מעל הפינוי של היום. פרוספר עזרן, לשעבר ראש עיריית קריית שמונה, שמסרב בימים אלה לנטוש את עירו הצפונית, נזכר לא פעם במהלך החודשים האחרונים בסיפור הגבורה של טרומפלדור וחבריו, שעליו גדל. עזרן התאכזב מהממשלה לא רק ברמה הטקטית, אלא גם ברמה הערכית־ציונית. "אנחנו מחנכים על בסיס ערכי של אחיזה בקרקע", אמר עזרן לאורחיו שוב ושוב בחודשים האחרונים, "ופתאום אומרים, 'חבוב, תהיה פחדן, תתחפף, תסתלק'. מה הנכדים שלי ילמדו, שברגע שיש סכנה הכי קטנה הם צריכים לקום ולברוח?"

כבר במלחמת העצמאות עמדה כאמור סוגיית הפינוי, בדגש על הילדים, במרכזו של פולמוס. ישראל גלילי, איש הפיקוד העליון והקיבוץ המאוחד, הודיע לאנשי מטולה ומנרה (פברואר 1948) כי הוחלט לפנות את ילדיהם לעמק יזרעאל. הוא כתב למפונים: "אנו בטוחים כי העברת הילדים ממשקכם לא תביא בעקבותיה ערעור כלשהו של עמידת יישובכם, וכי תאחזו באמצעים הדרושים לבל תיגרם החלשה כלשהי בעקבות העברה זו".

כהן־לוינובסקי אומרת שגלילי, בן־גוריון ויגאל ידין תמכו בפינוי אזרחים במלחמת העצמאות עוד מתחילתה, כנראה במידות שונות, ותמיכה זו מסבירה את שתיקתם היחסית בסוגיה: "עניין אחד הוא להורות על פינוי בפקודות סודיות או לאשר פינוי בתגובה לבקשת תושבים, ועניין אחר לגמרי הוא להודיע בפומבי שזו המדיניות המוצהרת של היישוב במלחמתו לעצמאות. הודעה כזו אולי היתה מערערת באמת את רוח העמידה ביישוב..."

בחלק מהמקרים סירבו התושבים לפקודת הפינוי. כך, בשלב מסוים בבית הערבה באפריל 48'; כך בעין גב, וכך גם מפקד כוחות ההגנה בגליל העליון, אורי יפה, שלימים הודה כי נקט מדיניות משלו, נמנע מלפנות ילדים מהיישובים, ואף עיכב מברקים של היישובים בעניין, ששוגרו לבן־גוריון ולפיקוד העליון, ולמעשה, הסתיר אותם מהם.

יצחק פונדק, מפקד גדוד 53 בגבעתי, סיפר כי הגיע לאחד היישובים בדרום ובאקדח שלוף הוריד מהרכבים אנשים שהחלו להתפנות. שנתיים אחרי קום המדינה גילה גם אחד מחברי בארי, שרבים מחבריו ביקשו לעבור לבארות יצחק: "כתוצאה מכך היו מספר ימים ששמרתי בשער עם אקדח. מי שיוצא מהגדר - יורים בו" ("במעלה ההר", ערב רה"ש תש"י).

נפילתו של גוש עציון, ובעיקר הטבח בגוש - בדומה לטבח בעוטף בשמחת תורה האחרון - היו קו פרשת המים בנוגע לפינוי אזרחים במלחמת העצמאות, ולמעשה גם בנוגע לפינוי מלא של יישובים. "המעבר למלחמה סדירה", מציינת כהן־לוינובסקי, "שינה מאוד את עוצמת האש ואת מידת הסיכון ליישובים, והשינוי חידד את הצורך לשנות את מדיניות אי־הפינוי... גם ביישובים עצמם היתה נפילת גוש עציון, מלבד הזעזוע והאבל, מנוף לשינוי מדיניות אי־הפינוי".

כלוב של זהב

אחרי יישובי הגוש שנפלו ערב הפלישה של צבאות ערב לארץ, פונו עטרות, נווה יעקב והרטוב. ב־14 במאי נכבשה נהריים, וב־18 במאי נפלו מסדה ושער הגולן. למחרת נפלו גם בית הערבה ומפעל האשלג בים המלח, ובחלוף עוד ימים אחדים - רמת רחל, יד מרדכי ולבסוף העיר העתיקה בירושלים. גם המושב גאולים בשרון נכבש לכמה שעות. ב־7 ביוני נכבשה ניצנים, ושלושה ימים אחר כך נפלו משמר הירדן וגזר. בראשית יולי הוחלט לפנות את כפר דרום לאחר עמידת גבורה.

האם יש מקום להשוואה בין הפינוי הנרחב כיום, של הצפון והדרום, לבין הפינוי או הנטישה ב־48'?
כהן־לוינובסקי: "השוני המרכזי הוא הסיטואציה הכללית. ב‏־48' נשקף איום קיומי אמיתי ליישוב היהודי בארץ ישראל. 7 באוקטובר היה היום השחור ביותר והקטלני ביותר מקום המדינה, אבל לא הגיע לכדי איום קיומי על היישוב היהודי כולו. הצד השווה, למרבית האבסורד, הוא שהמדינה לא היתה באירוע של 1948, פשוט כי טרם הוקמה, והמדינה לא היתה גם באירוע של 2023, אף שהוקמה, ואך שמאז הוקמה חלפו 75 שנות ריבונות; מה שמחדד עוד יותר את תחושת ההפקרה.
"הגדלות של ההנהגה האזרחית והצבאית בתש"ח", אומרת כהן־לוינובסקי, "היתה ביכולת להחליף דיסקט בעיצומה של מלחמה ולגבש קונספציה חדשה; להתאים את עצמך למציאות שמשתנה מול עיניך. זה אחד מסודות הניצחון בתש"ח.

"בתש"ח", היא מטעימה, "המערכות הטרום־מדינתיות ידעו לגייס את האנשים והיכולות המצומצמות לטובת המפונים, וארגונים סמי־מדינתיים כמשביר או קופת חולים הצילו במידה רבה את המצב. כיום עדיין יש מנגנונים ממשלתיים־אזרחיים שלא נמצאים באירוע כפי שצריך, ופועלים לאט ומאוחר מדי. גם בתקופתנו ארגונים אזרחיים ומתנדבים רבים ממתנים את הכשל הזה".

רבים ממפוני תש"ח, שפונו שוב מבתיהם אחרי 75 שנה, מסויגים מעצם ההשוואה. רותי יצחקי מחניתה סבורה ש"אין קווים משיקים. אז היתה לנו אמונה שנשוב. אז פונו רק הנשים והילדים והלא־לוחמים. היום הפינוי כמעט גורף. זו טעות, צריך היה להשאיר לפחות את הגברים במקום".
אורה כרמי מקיבוץ דן מאמינה שבעוד 75 שנה, הילדים שפונו ב־2023 יזכרו את הפינוי של חרבות ברזל כחוויה בונה ומיטיבה, ממש כפי שהיא זוכרת את הפינוי שהיא חוותה ב־1948. "לא היתה לי טראומה", היא אומרת, "ילדים אינם מעבדים את האירוע כפי שמבוגרים היום וכפי שאנשים בגילי מעבדים אותו. אני כמבוגרת מאוד מודאגת. ב־48' ידענו שנחזור, האמנו שנחזור. היום יש צל כבד על האמונה הזאת, לפחות לטווח הזמן הקרוב. אנו כבר תשעה חודשים מחוץ לבית. אמנם היה צריך לפנות אותנו, לא היתה ברירה, אבל החיים כאן בחיפה הם חיים בכלוב של זהב. חיפה היא עיר מזמינה, ובמלון דן כרמל מקבלים אותנו נהדר, אבל חיפה אינה הבית שלי. אני מצידי הייתי חוזרת מחר. לאימהות עם ילדים אין מה לחזור כרגע.

"אמנם יש לי כאן איתי אחות, בן שגר בחיפה ובת מפונה, אבל חיפה אינה הבית שלי. בחניתה מאחור השארתי בית וזיכרונות על בעלי, שנפטר יומיים לפני 7 באוקטובר - בקושי הספקנו לשבת שבעה - ואת הזיכרונות על אחי שנפל במלחמת יום הכיפורים. עשו לנו, לכל המפונים שנמצאים כאן עכשיו בחיפה, טיול לבתים שבהם שיכנו אותנו בפינוי הראשון במלחמת העצמאות. זו נוסטלגיה וזה נחמד, אבל זה לא הבית".

במנשאים ובארגזי תנובה

האם ניתן להשוות בין רוח תש"ח הידועה לרוח תשפ"ד של ימים אלה? כהן־לוינובסקי סבורה שניתן. "כולנו חשנו ברוח תש"ח גם היום, באופן שהפתיע חלק מאיתנו. הרוח הישראלית המנצחת עדיין קיימת. צריך פשוט לטפח ולחזק אותה, וגם בימים פחות טובים לזכור שהיא שם. אחד מסודות הניצחון בתש"ח היה התחושה שאנו עם הגב אל הקיר. אני חושבת שגם היום רבים בתוכנו חשים זאת באופן ממשי. זה חלק מסוד הרוח הזאת, אך זו רוח שנובעת גם, ולא פחות, מהחיוב; מחיים של יצירה ומכנה משותף ושותפות גורל".

אז והיום היו קווי שבר ומחלוקות וקרעים פנימיים ביישוב.
"נכון, זה עוד צד שווה. נוח לנו היום לחשוב על דור תש"ח כעל דור מונוליתי שחותר כל הזמן אל היחד, אבל זה בפירוש לא המקרה. אם נבין זאת לעומק - נתחזק גם היום, כי גם היום אנו מתמודדים עם קרעים ומחלוקות ואתגרים שאינם שונים מהותית מהקרעים ומהמחלוקות ומהאתגרים שהיישוב היהודי בתש"ח התמודד איתם.

"גם אז", אומרת כהן־לוינובסקי, "היו רגעים על סף מלחמת אחים, למשל אחרי רצח ארלוזרוב או אחרי אלטלנה. כבר אז היו כוחות שליבו שנאה, וכוחות שניסו לכבות אותה. היום, לצערי, חלק מהכוחות שמלבים שנאה נמצאים בעמדות מפתח".

אפשר להשוות בין הקולות שתוקפים היום את הפינוי של הצפון, לבין הקולות שהתנגדו אז לפינוי של נשים וילדים?
"יש קווים דומים לוויכוח. לדעתי, נהגו נכון כשפינו בצפון. אז כהיום - המטרה היא לשמור על חיי התושבים. אז והיום עולה השאלה, כיצד אתה מחזיק קהילות לאורך חודשים ארוכים, רחוק מהבית, רחוק מהשורשים שלהן? כיצד אתה משמר את היכולת שלהן לשוב למקומות שמהן נעקרו?"

המחקר של כהן־לוינובסקי הפך לפני שנים אחדות גם לספר ילדים, "סבא מספר בלי להגזים" (אורנה לנדאו ונורית כהן, הוצאת פיג'מה). הוא תיעד את פינוי ילדי חניתה במלחמת העצמאות מהקיבוץ לחיפה, דרך נהריה, במסע ימי מטלטל שעליו סיפרה גם כאן נורית יצחקי. בדוקטורט שלה כהן־לוינובסקי מתעדת גם פינוי דרמטי של ילדי קיבוץ מנרה, שהורדמו בגלולות שינה ופונו במורד המצוק התלול, על כתפי חיילים, במנשאים שהוכנו מארגזי תנובה, וגם את פינוים של ילדי בית הערבה במטוס "רפיד" נקוב כדורים, וכן כמה מקרים של כמעט אסון, כאשר ילדים פונו רק ברגע האחרון וכמעט נפגעו באירועי דו"צ. פעם אחת כמעט פוצצו מוקשים על שיירת ילדי דורות ורוחמה, שפונו מביתם בלחץ קרבות הפלישה, ובפעם אחרת כמעט פוצצו 300 ק"ג של חומר נפץ על שיירת הפינוי של ילדי נגבה.

כיום מרוכזים חלק ממפוני מנרה בקיבוץ גדות, ומפוני חניתה פוזרו בכמה אתרים. המסקנה העיקרית במחקרה של כהן לגבי הפליטים היהודים במלחמת העצמאות היא שפינוים היה נדבך חשוב ביכולת העמידה של היישובים אז. הוא אפשר ללוחמים שנשארו להגן על היישובים ולהתרכז בעיקר, בלחימה, בלי לחשוש לגורלם של ילדים ונשים.

המפונים של היום, סבורה כהן־לוינובסקי, יכולים לשאוב עידוד ותקווה מסיפור המפונים של תש"ח. "תקופות הפינוי בתש"ח היו ארוכות יותר. בחלק מהמקרים, כמו היום, ביתם חרב, אך הם שבו אליו, שיקמו ובנו אותו, וחיו בו ושגשגו בו, וכל זה קרה בתקופה קשה פי כמה". היא מציעה להעתיק את המודל של שמירה על הקהילתיות שעבד היטב בתש"ח, גם לימינו אלה. "השמירה על הקהילתיות היתה מקור של כוח ותעצומות נפש למפונים. זה אפשר להם, ויאפשר כך אני מאמינה גם לקהילות העקורות של היום, לקום מהחורבן. זה קשה, אבל אפשרי".

השיעור של תושבי ירושלים שהיו לפליטים ב־48' היה גבוה מאוד - כרבע מאוכלוסיית העיר. בתל אביב ובחיפה היה שיעור הפליטים כ־10 אחוזים, אך בשום עיר לא התרחשה בריחה של המוני פליטים מהסוג שפקד את הדרכים במלחמת העולם השנייה ושיתק את כוחות הצבא.

"אל תחשבי שפסקו החיים"

ההיסטוריון יואב גלבר כתב שכושר העמידה של האוכלוסייה היהודית בלט לעומת זה של האוכלוסייה הפלשתינית, ופער זה היה מהגורמים החשובים לניצחון הצד היהודי. גם כהן־לוינובסקי סבורה שאופייה המוגבל של הפליטות ב־48' היה בעיני אנשי התקופה ההיא הוכחה לקשר האמיץ שלהם לארץ ולבעלות עליה. בקוטב האחר הם הציבו את התנהגותם של ערביי הארץ כפי שראו אותה - בריחה כללית מבוהלת. ההשוואה לימדה, לדעתם, מי הם בניה האמיתיים של הארץ, ומי זכאי לשבת בה.

כהן‑לוינובסקי איתרה מכתב ששיגרה פעילה פוליטית לרעותה שמעבר לים בראשית המלחמה, שמחזק מסקנה זאת: "אל תחשבי שבארץ פסקו החיים. התיאטרונים, בתי השעשועים, בתי קפה ונופש וחתונות - הכל כמו תמיד... כדורים תועים ברחובות תל אביב וילדים הולכים לבית הספר.. לפעמים אתה מתעכב רגע וחושב: כיצד הגענו לכך? וזה יש להסביר רק בזאת שזה ציבור לא רפה עצבים, אלא מחושל פלדה".

את המושג החמקמק "כוח העמידה" של היישוב בתש"ח פורטת כהן־לוינובסקי לכמה מרכיבים עיקריים: התחושה של אנשי תש"ח שהם נלחמים בגבם אל הקיר, ושאין להם מקום אחר; האמונה השלמה בצדקת דרכם הציונית - "לאמונה זו נוספו הבנת גודל השעה וידיעה שהציונות הגיעה לרגע האמת שלה"; וזכרה הקרוב של השואה שהוסב לדלק בגלגלי העצמאות של ישראל. אחד מחברי בארי כתב באחד מגיליונות "שיחת קיבוץ" של אותם הימים: "...הרגשנו שהולך להתגשם חלום של אלפי שנים. הכל היה קטן ליד זה. אנשים האמינו שאנו מסוגלים להתגבר על כל הבעיות".

גם במלחמת העצמאות כמו במלחמת חרבות ברזל, שיש שמגדירים אותה "מלחמת העצמאות השנייה", בלטה רוח של התנדבות בציבור, סולידריות חברתית והיחלצות לעזרת המפונים. משפחות רבות בחיפה, בירושלים ובתל אביב אירחו משפחות פליטים. עמוס עוז העיד כי בחודשי ההפגזה הארוכים על ירושלים, במהלך 1948, היתה דירת משפחתו בשכונת כרם אברהם למעין מקלט לכ־20 נפשות. "אמי ואבי ואני היינו לנים במשך חודשי המצור על מזרן בקצה המסדרון, ובלי הרף דילגו מעלינו כל הלילה שיירות ארוכות של נזקקי השירותים..."

גם ב־48' היו שיבושים לא מעטים בתהליך הפינוי והטיפול במפונים. שנת הלימודים תש"ח, למשל, לוותה מתחילתה בהפרעות קשות ללימודים במוסדות החינוך שנתפסו על ידי פליטים, ובתי כנסת שהפליטים התנחלו בהם, הושבתו. גם בתש"ח, כמו בחרבות ברזל, השכול לא פסח על ההנהגה. יצחק בן־צבי, יוסף שפרינצק ויצחק גרינבוים שכלו את בניהם, כמו בכירים בעילית הצבאית, ובהם שאול מאירוב ויגאל ידין (ששכל את אחיו). ח"כ שמואל דיין (אביו של משה דיין) שכל את בנו זהר בקרבות רמת יוחנן, ואשתו דבורה כתבה: "...עליך להביא את הבן על המזבח מתוך השלמה אילמת, ורק באין עין רואה - לתלוש את שערות ראשך".

דומה כי דווקא המשורר חיים גורי היטיב להגדיר את מה שבדיעבד יכול להתברר כמכנה המשותף בין לוחמי דור תש"ח ללוחמי דור תשפ"ד: "לוחמי תש"ח לא ראו עצמם כיצחק הנעקד בידי אברהם אביו. המלחמה העניקה להם את ייחודם וזהותם. הם לא נשלחו אל המזבח. הם בחרו. שלחו את עצמם אל האש... הזדהותם העמוקה עם המקום והזמן שקבעה להם ההיסטוריה העברית, הביאה אותם לשם".