עכשיו המרכז לרפואה דחופה בבית החולים שיבא שקט. הסדין בחדר ההלם מתוח על המיטה. הציוד הסטרילי ממתין באריזות הוואקום. התרופות, צינורות החמצן, המחטים, הכפפות, בקבוקי הספטול, מחכים בנחת. באוויר ריח של חומרי חיטוי. את השקט הזמני הזה - כולם כאן מכירים. שקט שיודע בעצמו שבכל רגע הוא יכול להתהפך. ממש כמו שקרה לו בשבת האחרונה.
זו היתה שעת צהריים מוקדמת כשאורלי אביעוז, אחות אחראית במלר"ד, ישבה בבית קפה והוקפצה. כשד"ר יורם קליין, מנהל היחידה לטראומה, הוזנק מביתו לטפל בלוחם פצוע מעזה, כשעדיין לא היה לו מושג לאיזו דרמה מערבלת חושים ורגש הוא נכנס. כשאמל כבהה, האחות התורנית ואחראית המשמרת במיון, קיבלה התרעה מפיקוד העורף.
אמל התחילה לארגן את המערכת לקבלת הלוחם הפצוע שעוד מעט ינחת בחדר ההלם, ובמקביל מנהל בית החולים בישר לה שיש להיערך גם לקלוט חטופה. "זה היה רגע מדהים. התחלתי לארגן את העמדה בחדר ממול - לקרוא לצוות הרלוונטי, שכולל פסיכולוגית, תזונאית, עובדת סוציאלית, רופאים ואחיות", היא מספרת.
כשהמסוק הראשון ובו נועה ארגמני נחת, התבשר ד"ר קליין שהפצוע נחת בבית החולים ברזילי, ולכן הוא החל לעשות את דרכו חזרה הביתה. בזמן הזה, כשנועה נכנסה למתחם, אמל היתה האחות הראשונה מהצוות שפגשה אותה. "בהתחלה פחדתי שהיא תחשוש מפניי, אבל אמרתי לעצמי שאני חייבת להתגבר על זה, אני חייבת לתקן, להראות את הצד האחר, הטוב. ברגע שנכנסתי אל נועה, הכל נעלם. אמרתי לה 'הכל בסדר, אנחנו כאן בשבילך, באתי לעזור לך'. היא חייכה אלי, אפשרה לי לקחת לה מדדים. היא היתה מאוד חזקה, ניסתה לחזק אותנו. היא אמרה שהיא בסדר".
עשרים דקות חלפו. ד"ר קליין כבר הגיע לכפר סבא, כשהוא הוזנק מחדש לבית החולים. "הודיעו לי שהפצוע מובהל במסוק מברזילי אלינו", הוא מספר. "הסתובבתי. נסעתי כמו משוגע. לרוב, אני לא מגיע למנחת עצמו, כיוון שהפצועים מגיעים יחד עם צוות רפואי של 669. הפעם הבנתי שמדובר במצב חריג והגעתי עם הרכב למנחת. בדיוק באותו הרגע המסוק נחת וחברתי לצוות הרפואי הצבאי שטיפל בלוחם. רצנו איתו פנימה תוך כדי החייאה שהחלה כבר בברזילי ונמשכה כל הדרך אלינו".
דרך המיון, הם הבהילו את רב־פקד ארנון זמורה ישירות לחדר ההלם, בזמן שאלמוג מאיר ג'אן, אנדריי קוזלוב ושלומי זיו ירדו מהמסוק השלישי במנחת והתקבלו בשאגות שמחה. "תוך כדי שאנחנו מכינים את המתחם, פרופ' קרייס (מנהל בית החולים) פונה אלי ומבקש ממני לרוץ מייד למנחת, לקבל את החטופים", מספרת אורלי אביעוז, בשגרה מנהלת מחלקת השהייה במלר"ד שיבא. "רצתי במהירות. הגעתי ברגע שהם ירדו מהמסוק. זה היה רגע עוצמתי כל כך. אחד החטופים התחיל לבכות, וכולנו אחריו. הכנסנו אותם לאמבולנס הקטן של שיבא, שייקח אותם לתוך המתחם. בדרך, כשהם ראו את המשפחה והחברים ושמעו אותם קוראים בשמותיהם, הם התרגשו כל כך. כשהם זיהו חברים שחשבו שנהרגו ב־7 באוקטובר - אחד מהם כמעט התעלף".
בהמשך הגיעה גם מיכל זמורה, אשתו של לוחם הימ"מ הפצוע, יחד עם בני משפחה וחבריו של הלוחם. הם נכנסו לאותו חדר מיון הומה, כשמטרים ספורים ממנה, מאחורי פרגוד דק, נשמעות צהלות השמחה, בכל רגע שחבר או קרוב משפחה של אחד החטופים ששוחררו נכנס. צוות המיון העביר את החטופים יחד עם המשפחות שלהם והחברים לאזור מרוחק יותר, ואת המשפחה של ארנון למתחם נפרד.
צהלות מול דממה
אמל נקראה לסייע בחדר ההלם. היא התקרבה ושמעה את ד"ר קליין מבקש "אמל, תכיני סט טורקוטומיה דחוף", בזמן שמסביבה אווירה מסחררת. בידיים רועדות ודמעות בעיניים אמל הכינה את הציוד לפרוצדורה הרפואית והבינה עד כמה הטיפול בלוחם הפצוע עומד להיות קשה
ומורכב."הצוותים הכי טובים שלנו התחילו לקלוט את הפצוע, ואני כולי רועדת, מנסה להחזיק את עצמי ואת הצוות. אלה היו מראות שלא אשכח לעולם. לרגע נכנסתי לחדר המיון לראות שהכל מתנהל כרגיל. עמדתי בין האגפים, מסתכלת סביבי. אף אחד לא יכול להבין את הפרדוקס - כמה מטרים מפרידים בין משפחות חוגגות ונרגשות לבין משפחה שמתפללת לבשורה שהיקר לה מכל חי ונושם. איך מצד אחד יש חגיגה, אנשים מחייכים וצוחקים, ובצד השני פצוע אנוש שהמשפחה שלו יושבת בשקט".
דוברות המשטרה
ד"ר קליין יצא לרגע מחדר הטראומה לדבר עם מיכל. "הסברתי לה שארנון במצב אנוש", הוא מספר, "שאנחנו עושים את כל מה שאנחנו יכולים, וחזרתי פנימה".
גם אמל חזרה מהמיון לחדר ההלם, שם צוות רב־מקצועי גדול המשיך להילחם על חייו של ארנון, כשברקע נשמעות שירת "היום יום הולדת" לכבודו של יעקב ארגמני וצהלות "עם ישראל חי!". אמל הזניקה את צוות מחלקת ניתוחי הלב ואת המרדימים. יחד עם צוות האחיות הכינה מנות דם ואדרנלין, היא ראתה את המדדים של האלקטרוליטים משתוללים, את הלב שמפסיק לעבוד. היא פתחה ציוד סטרילי, ראתה את מתן השוקים החשמליים. "בהמשך הצוות העלה את הפצוע על אקמו (מכונת לב־ריאה) - וגם זה לא עזר. ידענו שאנחנו מטפלים באדם שהקריב את החיים שלו למען החיים שחוגגים עכשיו בצד השני".
במהלך פעולות ההחייאה "לא היה אפשר שלא לחשוב על מה שמתרחש בסמוך למאבק שלנו על החיים שלו", מספר ד"ר קליין. "היו עשרות אנשים וקריאות שמחה, עד כדי כך שהיה רגע, תוך כדי ההחייאה, שחשבנו שיש אזעקה", הוא מספר. "עשינו כל מה שיכולנו לעשות, עד שבשלב מסוים, תוך כדי המשך הפעולות, אספתי את כל הרופאים הבכירים לחדר סמוך ושאלתי את דעתם המקצועית. היתה הסכמה מלאה שאין אפשרות להציל את חייו של ארנון. קבעתי את מותו ויצאתי לבשר למשפחה".
ד"ר ערן סגל, מנהל האגף לטיפול נמרץ, הוזנק בשבת האחרונה לבית החולים. "ארנון הגיע אלינו במצב מאוד לא יציב עם פציעה קטלנית. הטיפול בו היה ארוך מאוד, ניתנו כל התרופות שאפשר לתת בסיטואציה הזאת, כולל להעלות אותו על אקמו כדי לנסות לקיים מידה מסוימת של פעילות הלב, אבל כל הטיפולים לא הצליחו לאושש את המצב הקטסטרופלי עד שבסופו של דבר נאלצנו לקבוע את מותו", הוא אומר.
ברגעים האלה, בתוך השמחה וההתרגשות העצומה שממול, התבשר גם הצוות של המלר"ד על מותו של ארנון. "טיפלנו בחטופים. בכל רגע שבן משפחה נכנס, הלב שלנו התרגש והתרחב מחדש", מספרת אורלי. "אבא של נועה היה בטירוף, זה היה כל כך כיף לראות אותו. הוא פשוט הלך וחיבק את כל החטופים. במשך שעתיים-שלוש הוא כל כמה דקות צעק 'אין כמו עם ישראל'. גם המשפחה של אנדריי, בכל פעם נרגעה ושוב התלהבה בשמחה. זה היה מדהים. הרגשתי כבוד גדול להיות חלק מאירוע כזה דרמטי", מספרת אורלי, "בזמן שמצד שמאל של החדר יש שמחה, בצד ימין - בחדר ההלם נלחמים על החיים של הלוחם שהוציא אותם משם ושילם בחייו. באותם רגעים, כשנתבשרנו שארנון לא שרד, הצוות שלנו נשבר. זה הרגיש כמו סכין שננעצת בלב".
המאבטחים סגרו באמצעות מחיצות מתחם קטן במסדרון של המחלקה לרפואה דחופה עבור המשפחה של ארנון. שם ישב ד"ר קליין עם אלמנתו של הלוחם. "זה היה אירוע ששום תסריט בעולם לא יכול לייצר - בצד אחד אני יושב עם המשפחה ועם צוות הלוחמים שהיו איתנו במתחם, ועם מפקד הימ"מ, ומבשר להם את הנורא מכל, ובאמת הלב מרוסק, כשמעבר למחיצות, במרחק מטרים ספורים, אנשים מריעים ושרים 'עם ישראל חי'. ברגעים האלה אנחנו מרוכזים במה שמול העיניים שלנו. גם מיכל היתה מרוכזת באסון האישי הנורא שלה ובאובדן הבלתי נתפס. אחר כך אני מניח שנכנסות מחשבות נוספות על נסיבות נפילתו.
"ארנון הוא גיבור, אבל מוכרחים להבין שבשמונת החודשים האחרונים הוא עשה מעשי גבורה לא פחות הרואיים ולא פחות אמיצים או פחות מצילי חיים ממה שעשה במבצע החילוץ. כשאנחנו בודקים מעשי גבורה ואומץ, ויכולות אינסופיות, וחוכמה והקרבה - המבצע בשבת הוא נקודה אחת ברצף של מעשי גבורה. באופן אישי, אני יודע שכל הלוחמים, גם בחילוץ הזה וגם בחילוץ הקודם של לואיס הר ופרננדו מרמן, ביצעו מעשי גבורה שלא ייאמנו מאז 7 באוקטובר".
"יותר מורכב מ־7 באוקטובר"
בצאת השבת, כל הדרך חזרה הביתה, אמל לא יכלה להפסיק לבכות. "אני לא יודעת איך להסביר את הטירוף שנמצא במקום הזה. את הכאב, את הדמעות, את השמחה בצד הימני ואת האובדן בצד השני. עצב מהול בשמחה. כאב עצום מול תקווה", היא כתבה מאוחר יותר לחבריה בהודעת ווטסאפ נרגשת. "כתבתי הודעת תודה לצוות - אם לא היינו כולנו חדורי מטרה להציל חיים, לא היינו יכולים להמשיך", היא אומרת. "בזמן אמת, את חייבת להתנתק רגשית כדי להעניק טיפול. את לא יכולה לעמוד בחדר ההלם ולהתחיל לבכות. את חייבת לשים בצד את כל הרגשות. הכל עולה אחר כך, כל הפלשבקים, כל הרגעים הקשים. אבל בזמן שעברתי בין לבין, וראיתי גם את החטופים וגם את ארנון, זה היה מעבר קיצוני בין שני עולמות מנוגדים. זה היה אחד הימים הקשים שחווינו בחדר המיון. אפילו יותר מורכב מ־7 באוקטובר".
מה הכוונה?
"באותה שבת שחורה הכל זרם. קיבלנו החלטות מהירות. הכל היה קצר, ענייני, החלטי. לא התעכבנו. הפצועים זרמו לחדר המיון, ומייד הצוות החליט אם הם במצב יציב והועברו ל־CT, או שהם לא יציבים ויובהלו לחדר הניתוח. עברו במיון כל כך הרבה פצועים, שאני לא זוכרת את הפנים שלהם, רק את אלה שהגיעו לאחר מכן להגיד תודה. הפעם זה היה מאוד שונה, מורכב מבחינה רגשית, מבחינת טיפול. זאת גם היתה סגירת מעגל של 7 באוקטובר.
"בשבת האחרונה זה היה לעבור מקצה לקצה - את גם מאושרת ומחייכת ומרגישה ניצחון. יש כאן אנשים שיצאו מהשבי וחזרו, ואני רואה אותם ואת המשפחות שלהם נקרעים מבכי של שמחה, ואת רואה את המשפחה של ארנון ונקרע לי הלב יחד איתה", אומרת אמל. "אנחנו במיון ערוכים לכל דבר, בכוננות מתמדת, אבל אירוע כזה לא היה לנו. יש לי הרבה חוסן, אני לא מפחדת, אני חזקה - עד שמגיע הרגע ששובר אותי כל פעם מחדש. זה היה מרסק לכל הצוות - לחוות שני קצוות קיצוניים כל כך באותו הזמן".
"זה חלק מהפרדוקס", אומר ד"ר סגל, "מהסיטואציה המטורפת שאנחנו חיים בה, שאנחנו נלחמים על החיים של אדם שמכל מה שאנחנו שומעים היה אדם יוצא דופן באיכויות, בגבורה, באומץ הלב. שהציל לא רק את החטופים אלא גם אנשים מהצוות שהוא הוביל - זה בהחלט היה דיסוננס מטורף להילחם על חייו ובמקביל להרגיש את תחושת האושר על כך שהמשימה הזאת הצליחה והחטופים שבו".
היום שאחרי החזרה
בינתיים, לצד האושר העילאי שהציף את מתחם החטופים שחולצו, צפה גם המורכבות הגדולה. המעברים בין החיים לאובדן, בין השבי לחירות שעוד צריך להתרגל אליה, בין הזיכרונות הקשים ומה שכל אחד עבר לבין החיבור לתעצומות הנפש שסייעו להם לשרוד יום אחרי יום את ההתעללות הפיזית והרגשית. את עינויי הנפש ואת ייסורי הגוף. את הטרור הפסיכולוגי שנועד להחליש את הרוח.
"אנחנו פוגשים את השבים והשבות בתחילת המסע שלהם", אומרת ד"ר רונית וקסברג־לחמנוביץ, מנהלת השירות הפסיכולוגי בבית החולים הכללי והשיקומי בשיבא. "מה שאנחנו רואים בתחילת הדרך זו לא התמונה שנגלה בהמשך, בשיחות הפרטיות. ברגעים הראשונים אנחנו פוגשים הלם ותדהמה והרבה מאוד הכרת הטוב, לצד הסתגלות ראשונית למציאות אחרת. אנחנו נחשפים לרסיסים ראשוניים של מידע, למאכלים הראשונים שהם מבקשים לאכול ושהצוות הרפואי מאשר להם מבחינה בריאותית. נראה את המפגש הראשוני עם המשפחה ועם החברים כמו שראינו אצל אלמוג. לצד זאת, במתחם בית החולים הם עטופים מאוד וקשה לראות בשלבים האלה סימפטומים של פוסט־טראומה. הם פוגשים את הצוות - צוות רב־מקצועי. לצידנו נמצאים עובדים סוציאליים מיומנים ופסיכיאטרים, ואנחנו בעצם טווים מארג עדין שעוטף אותם".
בשעות הראשונות, בין גלי השמחה וההתרגשות, הצוות היה צריך להכין את השבים לבשורות קשות. "מתחילה התמודדות חדשה עם מציאות שהם לא הכירו שכוללת מורכבות גדולה. הם צריכים להתמודד עם החלטות קשות. ללמוד על חברים שאיבדו, על בני משפחה. הם לא רק מעכלים מה שהם עצמם עברו - הם צריכים להסתגל למציאות שהשתנתה. אין לנו דרך להעלים עבורם את המציאות. אנחנו מחזיקים אותם עם כל מה שהם עוברים, מתווכים להם את המציאות, מאפשרים להם לבחור את הקצב שבו יחזרו לחיים ושבו ייחשפו למציאות שכולנו חיים בתוכה, ובעיקר אנחנו מאוד סומכים על הכוחות שלהם.
"אצל כל השבים שחזרו גם בשבת וגם בעבר אנחנו רואים אנשים עם עוצמות מאוד גדולות. היתה הרבה שמחה במתחם, אבל היתה גם הרבה מורכבות. בכל רגע יש החלטות שצריך לקבל על רסיסי מוות ואובדן ששזורים זה בזה. זאת לא רק הכניסה למיון שמתפצלת - זה גם בתוך המתחם עצמו: בכל רגע יש שאלות של חיים ומוות, בשורה קשה לצד חגיגות יום הולדת. אנשים שחזרו אחרי שמונה חודשים - יש משהו בתוכם שהם איבדו. אובדן זהות, אובדן של חלקים שהם מכירים, יש רגעים שלוקח זמן להתחבר לשמחה. יש מארג מאוד עדין של חיים ומוות שנמצא כל הזמן בתוך המתחם".
בשלב הראשון לאחר הקליטה, לכל חטוף הוצמדה אחות לניהול הטיפול בו. אורלי הוצמדה לאלמוג מאיר ג'אן, שנאלץ בשלב מוקדם יחסית להתמודד עם הבשורה האיומה שאביו, יוסי, נמצא מת בדירתו - ולא הספיק לשמוע שבנו חולץ מהשבי בשלום. "עוברים עליו ימים לא פשוטים", היא מתארת. "שיבא פתח עבורו מתחם של שבעה, והמנחמים מגיעים לשבת איתו פה. דואגים לו ועוטפים אותו באנשי מקצוע. זאת בשורה איומה שקשה לעכל אותה".
"שיקום הוא הסתכלות על החיים לצד הסתכלות על האובדנים", אומרת וקסברג־לחמנוביץ. "היו הרבה בשורות מרות שהיה צריך לבשר. בכל פעם יש גילוי מחדש. יש דברים שפתאום אי אפשר לעשות. יש במתחם הרבה חיים ושמחה, כולנו מסתובבים עם אושר גדול, אבל בהסתכלות שלנו כאנשי מקצוע - יש רבדים מאוד מורכבים שצריך לתת עליהם את הדעת עם רגישות מאוד גבוהה. רסיסי המוות סובבים סביבנו כל הזמן לצד החיים".ככל שחולפים הימים נחשף יותר מידע על
ההתעללות הקשה ועל התנאים הבלתי אנושיים שבהם הוחזקו שלושת החטופים, אנדריי, אלמוג ושלומי. האלימות הקשה, העונשים, החוקים הנוקשים, ההתעללות הנפשית המרושעת. וכשאנדריי מספר להוריו כי יש דברים שעבר והוא לעולם לא יוכל לספר - אפשר להבין עד כמה עמוקה ואיומה הטראומה של השבי.
"במתחם אנחנו פוגשים אנשים עם חוסן פיזי ומנטלי פנימי שהם מגיעים איתו אלינו", אומרת ד"ר וקסברג־לחמנוביץ. "זה מאוד מרגש לראות את זה, אבל חשוב להגיד: הדבר לא מקטין את ההתמודדות ואת האתגרים שמצפים להם. גם אנשים שמתמודדים עם שיקום אחרי פציעה פיזית מגיעים עם חוסן אמיתי, עם משאבים שעמדו לרשותם כל החיים, ולמעשה עמדו לרשותם גם בתנאים הבלתי אנושיים שהם היו בהם. כשאנחנו פוגשים אותם, המטרה שלנו היא להמשיך לחזק את הכוחות ואת המשאבים האלה".
בשיבא נפתח מרכז ליווי ארוך טווח לטיפול בשבים ובשבות, כך שמי מהחטופים שמעוניין וזקוק להמשך טיפול יכול לקבל אותו, בין שמדובר בליווי קרוב של גורמי רפואה וסיעוד, או ליווי פסיכיאטרי, ובין שבטיפול פסיכולוגי לאורך זמן בתדירות משתנה בהתאם לצורך. מתוך הניסיון שנצבר בקרב המטפלים בשיבא בעקבות המפגש עם חטופים וחטופות שחזרו בעבר, "התמונה היא מאוד מורכבת ומאוד אינדיבידואלית. נסיבות החטיפה שונות, נסיבות ההחזקה והשיבה מאוד שונות. יש כאלה שחזרו הביתה, ויש כאלה שאין להם בית לחזור אליו. יש חטופים שמתמודדים עם בשורה מרה, עם אובדן של קרובים במשפחה הגרעינית, ויש חטופים שחזרו למשפחה שלמה. חלק חזרו לקהילה שלהם וחלק חזרו לקהילה שחוותה אובדנים רבים", אומרת ד"ר וקסברג־לחמנוביץ.
שרק יגיעו עוד
ועכשיו, אחרי שכל החטופים שחולצו השתחררו, גם המתחם שהוכן עבורם במרכז הרפואי שקט. על הדלפק בקבלה, לצד עציצים ירוקים בצנצנת, ניצבת כתובת "HOME" חמימה עשויה קש. על שטיחון בצבע אפרסק ממתינים כפכפי אצבע חדשים בצבע סגול. על המיטות מצפות לחטופים ולחטופות, שבתקווה ישובו בקרוב, מגבות, מברשת שיער, תיק רחצה, כרית נעימה, שמיכה מקושטת פרחים.
על השידה מתחת לחלון מחכה להם תיק ממותג "תקווה ללא גבול", ואנשי צוות מנוסים, בני משפחה, חברים ועם שלם שמצפה שרק יחזרו הביתה. שרק ישובו כבר בנות ובנים לגבולם.
noam.barkan@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו