יותם דגן
פסיכולוג קליני
לשעבר פסיכולוג שייטת 13, ולוחם ומפקד ביחידה. מומחה בטראומה, בחוסן ובניהול משברים. עוסק ביזמות חברתית ובייעוץ בנושאי טרור, תפקוד במצבי דחק וניהול משברים
יותם דגן שירת 20 שנים בשייטת 13 - כלוחם, כמפקד, כאחראי להכשרת הלוחמים וגם כפסיכולוג היחידה. אנחנו משוחחים זמן לא רב לאחר מבצע ארנון, מבצע החילוץ של הימ"מ בעזה. עוד לפני שנדבר על הפרופיל הפסיכולוגי של לוחמי היחידות המיוחדות והימ"מ בתוכן, מעניין ללכת אחורה, למבצע שמדגים את אופיים של לוחמים אלה.
"השנה היא 1989, חודש יוני, והשייטת במבצע נגד הזמן לנטרול אוניות עמוסות אמל"ח שעגנו בנמל בלבנון והיו מוכנות לצאת לדרך ולבצע פיגוע בשטח ישראל. אני ובן זוגי לצלילה, רן, נכנסנו אל הנמל בצלילה. המים היו חמימים יחסית, ואני זוכר את האדרנלין בגוף, את המיקוד הקיצוני, כאשר כל תחושת פחד וחשש זזה הצידה. בנמל עצמו הראות היתה אפסית, ובשלב מסוים היה קשה לראות יותר מ־20 ס"מ קדימה.
"כשהרמתי ראש החוצה, חיפשתי את המטרה, את אוניית האם, וזאת לצד פטרול מחבלים שזיהיתי, ממש כמה מטרים ממני, והבנתי שעכשיו אי אפשר לקחת אזימוט. ברגע הזה המשכתי לפי תוכנית שהוגדרה מראש - צלילה עיוורת לכיוון מסוים. אני מבין שהכיוון נכון, אבל לא ברור אם הוא יוביל בדיוק למטרה שלי".
מה קורה אצלך בפנים ברגעים האלה?
"חוסר ודאות גדול. אבל במקביל, אנחנו לומדים להשתלט על התחושות האלה, להעביר מחשבות מפריעות למצב 'השתק', ולנהל את הסטרס. בדיוק כפי שהנשק צריך להיות מאופס, והציוד משופצר, כך הנפש חייבת להיות מוכנה לקראת המצבים האלה. השתקתי את חוסר הוודאות, ואחרי דקות ארוכות של צלילה איטית הגעתי לאזור המטרה. המים בנמל היו שקטים מאוד, ולא יכולתי להוציא את הראש מהמים".
מה עושים?
"הרמתי את המסכה כלפי מעלה, וראיתי מעין תמונה פנורמית - כתם לבן. הבנתי שזאת המטרה שלי, שברתי לכיוונה, ואחרי דקות כבר הצמדנו מוקשי עלוקה לספינות ועזבנו את היעד. כמה שעות מאוחר יותר האוניות התפוצצו, וכך נמנע פיגוע רציני".
תיארת במבצע הזה התמודדות עם חוסר ודאות שבא לידי ביטוי במובן הקונקרטי ביותר: לא ראית, פיזית. זה החזיר אותי למבצע של הימ"מ בעזה, ואולי למעשה לכל מבצע מיוחד - לצד התכנון המוקפד, הלוחמים תמיד נכנסים לממלכת אי־הוודאות.
"התחושות צפות, והשאלה מה עושים איתן. סטרס וחוסר ודאות הם חלק בלתי נפרד מהלוחם. אלה תחושות שמגולמות גם פיזית בהפרשת אדרנלין, קורטיזול, דפיקות לב. זה בעייתי אם לא מרגישים את התחושות האלה, והשאלה היא איך מפרשים אותן - כסכנה או כהתמודדות. בעבר, הפסקנו בשייטת השתתפות לחניכים בקורס שלא חשו פחד, ולכן ניהול הסיכונים היה בעוכריהם. ניהול סיכונים, שהוא גם תוצאה של פחד, הוא חשוב בלחימה. אנחנו רוצים את החיילים שלנו במצב לחימה, חדים כתער, עם יכולת לקבל החלטות. במבצע האחרון בעזה, הלוחמים שפרצו לשני המבנים כדי לחלץ את החטופים חשו פחד, הוא פשוט לא ניהל אותם. זו אחת המומחיויות של הכוחות המיוחדים: לנהל את עצמך ואת היכולות שלך בקרב, בסביבה מאוד מסוכנת, כשעננת המוות מרחפת מעליך".
אני מניח שעננה כזו ריחפה ביתר שאת מעל לוחמי הימ"מ, כשרכב החילוץ שלהם נתקע. אפשר להניח שלכמה רגעים הם היו סטטיים, חשופים, ותחת אש.
"לסיטואציה שתיארת יש מקרים ותגובות. כשרכב נתקע, נערכים לזה. ועדיין - המציאות חזקה יותר. הימצאות תחת אש מאופיינת בקושי גדול מאוד. כשזה קורה, החוויה הפנימית הראשונית היא עלייה די דרמטית בדופק, הפה מתייבש. בקלות יכולות לצוץ מחשבות מערערות ושליליות שנובעות מסטרס, ואז חשוב להיזכר בתרגולת, בהתאם לאימונים. נדרשות תושייה רבה, יכולת לפעול בצורה פרו־אקטיבית, לזהות את הסיטואציה ולבצע. אנחנו תמיד מניחים שדברים ישתבשו, אבל הלוחמים האלה מבינים בזמן אמת שהם נועדו לרגעי השיא האלה, שהם חייבים לתפקד".
זו האחריות שלהם במידה רבה.
"ג'וקו וילינק, יוצא אריות הים, יחידת העילית של חיל הים האמריקני, אולי יחידת הקומנדו הטובה בעולם, כתב ספר שנקרא 'אחריות וניצחון', כשהמשמעות היא לקחת בעלות על משהו עד הסוף. כשלוקחים בעלות, דואגים שהוא יקרה, בלי הנחות, ומובן שאם משהו משתבש, מקבלים אחריות. זו המנטליות ביחידות המיוחדות, זה הדנ"א שלהן, וזה נכון אצלנו ונכון מעבר לים.
"כל אחד מהלוחמים עושה את מה שהוא צריך לעשות, עם ראש גדול ועד הסוף, בצורת ביצוע מושלמת. זה נשמע מובן מאליו, אבל מסביבנו, בכל כך הרבה מקרים, זה לא קורה. מעבודתי עם הימ"מ זה בדיוק כך: זו יחידה נפלאה עם אנשים נדירים, ורמת מקצוענות מדהימה לצד יכולת להבין את המשימה, ולבצע אותה עד הסוף, בלי קיצורי דרך".
"אתה לבד, תקבל החלטה"
מעבר ליכולות המקצועיות שלהם - מה מייחד את הימ"מ ברובד הפסיכולוגי?
"עם השנים חל שינוי תרבותי בימ"מ, משהו השתכלל שם. צריך לזכור שלוחמי הימ"מ מבוגרים יותר. הם אחרי שירות צבאי, חלקם הורים ובעלי משפחות, והשירות בימ"מ הוא כבר הקריירה המקצועית שלהם. אז מחד, ברור שברובד המקצועי הם מנוסים מאוד, ומשלבים יכולת רבות. ברובד הפסיכולוגי, הגיל משחק תפקיד".
במחקר שנערך בחיל הים האמריקני נמצא כי ככל שלוחמי הקומנדו היו מנוסים יותר, כך הם היו מצפוניים יותר - נכונים לעבודה קשה ולאחריות, ובעלי יכולת מיקוד במטרה, ופחות מוחצנים בהתנהגותם, וזאת ביחס ללוחמים בעלי ותק נמוך יותר.
"אני נוטה להסכים ומקשר את גיל הלוחם לרגישות גבוהה יותר. היום, לוחם הקומנדו המודרני טומן בחובו צד קשוח ומחוספס, אבל זאת לצד רגישות, אינטליגנציה רגשית גבוהה".
זה הזכיר לי את הסיפורים שנשמעו על רפ"ק ארנון זמורה ז"ל, שנהרג במבצע בעזה. קרוביו סיפרו שהוא היה אדם רגיש, מחבק, אוהב, עם לב ענק. הם הוסיפו כי לאחר 7 באוקטובר משהו בו נפתח: הוא התחיל לאפות חלות.
"אמנם לא הכרתי אותו אישית, אבל הגיל והניסיון משחקים כאן תפקיד. זה כמעט מובן מאליו: ברגע שיש לך ילדים בבית, אתה לא יכול להיות סגור מאחורי שכפ"ץ רגשי, כי אחרת איך תיצור קשר עם ילדיך, איך תשמור על נישואיך? לוחם ימ"מ, למשל, זקוק לכוח פיזי, אבל גם לגמישות נפשית, שמשרתת אותו בשדה הקרב ומאפשרת לו לשלם מחיר רגשי נמוך יותר כתוצאה משירות תובעני".
ברגע שאתה לא מנסה להילחם בפגיעות הפנימית, אלא מחבק אותה, אתה הופך ללוחם טוב יותר. גם הלוחמים הקשוחים ביותר רגישים ופגיעים נפשית.
"זו אמירה מאוד חשובה. לכל דור יש את הרמבו שלו, את הדמות המיתולוגית הזאת שלא מרגישה כלום, רצה קדימה, ועושה את הבלתי אפשרי. אבל החיים זה לא סרט. בחיים אין רמבו, רק בסרטים. גם במבצע האחרון של הימ"מ ראינו לוחמים בשר ודם. הם חווים פחד, שהוא מנגנון הגנה חשוב, ויכולים להיות רגישים".
מה עוד מאפיין אותם, ובכלל - מה בעיניך האקס פקטור של היחידות המיוחדות? כך, למשל, חוקרים מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס בארה"ב זיהו חלק מהמאפיינים שמשותפים ללוחמי אריות הים: רוגע במצבי לחץ, יכולת לחדשנות, נחישות ועקשנות, יכולת בין־אישית גבוהה, יושרה, שליטה עצמית, אופטימיות ופרספקטיבה חיובית על החיים.
"כלוחם וכמפקד ביחידה מיוחדת יש מתחים שצריך לנהל בתוך מצבי קצה. אחד מהמתחים הללו, שבמהותו לא ניתן לפתרון ויש לנוע בין קצוותיו, הוא עבודה לפי תרגולות מול הצורך, ולעיתים ההכרח, להיות חדשני ולהמציא את עצמך מחדש. ההבנה שאין פתרון לקונפליקט הזה והפתרון הוא תנועה וגמישות, היא פלטפורמה לבניית מנהיגים ומפקדים טובים יותר, כי בסוף - אנחנו בונים את הלוחמים שלנו גם לקבלת החלטות אסטרטגיות, בעת הצורך.
"באותו מבצע שבו השתתפתי בנמל בלבנון הגיע לתדריך האחרון תא"ל עמי אילון, לימים מפקד חיל הים וראש השב"כ. כשתיארתי מה אנחנו עתידים לבצע, הוא שאל אותי: מה העומק המינימלי שבו אוכל לצלול בנמל ולבצע את המשימה, מבלי להתגלות? התחיל שם דיון בין מפקדים, ולבסוף, הוא הסתכל לי בעיניים, ואמר: עד עומק איקס יש לך אישור לבצע. מתחת לעומק הזה, אתה לבד, ואתה תדע הכי טוב מה לעשות. תקבל החלטה וקח עליה אחריות. זו היתה העצמה בלתי רגילה עבורי.
"זה מתח בין תבונה לתבנית. והיכולת הזו לחשוב פתוח, יצירתי, מחוץ לקופסה, היא בבסיס המיינדסט של הלוחמים ביחידות המיוחדות. גם במבצע ארנון היתה המון יצירתיות - החל מהגעת הכוח המסוערב, דרך הביצוע עצמו ועד לפרטים נוספים שכלל לא ידועים לציבור".
כשאנשי הדממה דיברו
היכולות שתיארת הן פרי של מיון, שהוא נדבך קריטי. אמרת לי שבזמן ניסיון לאתר לוחמים ליחידה מיוחדת, אתם בוחנים תכונות אופי, אבל מתמקדים יותר בניואנסים. מה הם בעצם אותם ניואנסים?
"ליחידות המיוחדות יש אתגר אדיר. כשאתה מבקש מנער בן 17 לכתוב קו"ח, לרוב תקבל פסקה אחת. השאלה היא איך מוצאים את החומר המיוחד. התשובה היא שחשוב שיהיה לנו עם מי לעבוד, ונקודת הנחה מרכזית היא שכמעט הכל אפשר ללמד. אבל, כאמור, נדרשות נכונות וגמישות ללמידה כדי שנוכל לגדל ולהצמיח את היכולות המנטליות שלהם. אנחנו מחפשים את הפוטנציאל, את הנכונות למאמץ. לא מעניין אותי אתלט העל שמגיע ראשון באלונקות. מעניין אותי זה שנלחם ולא תמיד מצליח, אבל לא מוותר.
"אגב, ב־2000 וב־2001 התקשינו לגייס מועמדים לאחר פרשת הקישון. ניסינו להביא עוד מועמדים, ויצא לי לעבור על הרבה תיקים אישיים של לוחמים וקצינים. הבחנתי שלחלקם היו דיסלקציה, הפרעות קשב וריכוז. גילינו שיש לא מעט חבר'ה שעברו מתחת לרדאר והתקבלו ליחידה, למרות שבית הספר לא היה הצד החזק שלהם. זה מעניין, כי לילד עם קשיים יש שתי אפשרויות: להתפתח לכיוון של דימוי עצמי נמוך, או שהוא לומד לפתח פיצוי - עבודה קשה, למשל. כשחבר'ה כאלה מגיעים למסלול של יחידה מיוחדת, הם יודעים קושי מהו, מה שמקל עליהם במסלול ההכשרה ובשירות.
"למדנו לאתר את החבר'ה האלה - שלא היו רצויים בקורס טיס ובסיירת מטכ"ל, וגילינו שהם לוחמים מצוינים. חלקם אף הפכו לבכירים במטכ"ל. גילינו שתלמידים עם יכולות אחרות, שלא בהכרח באות לידי ביטוי בביה"ס, יכולים להיות לוחמים מעולים, כאמור. אני שמח שבחלוף השנים גם יחידות מיוחדות אחרות הבינו את זה. זה התיקון החברתי של הצבא".
אני רוצה להמשיך בקו של הלוחם הלא טיפוסי, ולחזור לממד הרגישות שדיברת עליו קודם. כפסיכולוג היחידה, אפשר לומר שהייתם הראשונים להטמיע אותו מבין היחידות המיוחדות בישראל.
"במהלך השירות שלי התרחשה תאונת אימונים שבה נהרג זיו לוי ז"ל, שנעלם בים ולבסוף אותר. בחיפושים אחריו, אחד הלוחמים הפעיל לא נכון תותח ללא רתע וכתוצאה מכך נקטעה רגלו. הוא שכב על הגב וצעק, בזמן שניסיתי לעצור את הדימום. אני זוכר את עצמי באותו לילה מדמם רגשית מבפנים. באותן שנים לא ידעתי זאת, אבל התמודדתי עם פוסט־טראומה, שהובילה אותי ללימודי פסיכולוגיה קלינית. בהמשך, חזרתי לשייטת כדי לנסות לתקן את החוויה הקשה שהיתה לי כמפקד צעיר, שלא ידע מה לעשות, כאשר גם מסביבי לא ידעו כיצד לסייע".
וב־99', כפסיכולוג השייטת, ביצעת שינוי עומק.
"היחידה עמדה מול אתגרים רבים והתחלנו ליישם את מה שלימים הפך לפרקטיקה - עיבוד רגשי לאחר משימה. היה מדהים לראות שנרמול תחושות קשות במסגרת העיבוד הרגשי משפיע לטובה על תפקוד הלוחמים. זה חשוב, כי לאורך השנים היה ויכוח בין שתי אסכולות: הראשונה חתרה לכך שצריך להמשיך הלאה, כאילו לא קרה כלום. השנייה אומרת, בוא נעצור הכל ונטפל בלוחמים. התפיסה שלי חותרת לאינטגרציה: הבניה נכונה של המשך נוהל הקרב, וזאת לצד תחקור האלמנט הרגשי. בסדיר זה עבד יפה. את כוחות המילואים, שחזרו לביתם לאחר מבצעים, לימדנו לתחקר ולדבר זה עם זה, בזוגות. לימדנו את אנשי הדממה לדבר.
"לימדנו אותם על אמפתיה, חמלה, שיתוף בפגיעות. פתאום החבר'ה הקשוחים ביותר דיברו, שיתפו ברגשות של אשמה, כאב וקושי. זה הוסיף ממד של אינטליגנציה רגשית, שהפך את המפקדים והלוחמים לטובים ולמקצועיים יותר וגרם להם להרגיש טוב יותר. בתקופה הזאת, השייטת כיחידה ממש נסקה.
"אז כן, הלוחם המודרני ביחידה המיוחדת הוא דמות מורכבת - רגיש, קשוח, נצמד לקופסה כשצריך וגם יודע לחשוב מחוצה לה. הוא הכי חזק שיש, בעל מיינדסט של מסוגלות עמוקה לעמוד במשימות קצה, אבל הוא לא סופרמן - יש לו חולשות, כאב, תחושות אשמה ואובדן, וחשוב מכך - הוא יודע לדבר על הקושי".
להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il
