דרוש נאום "דם, יזע ודמעות" ישראלי

"אנו מצויים בשלב ראשוני של אחד מהקרבות הגדולים בהיסטוריה. אנו נתונים בפעולה בחזיתות רבות... והרבה הכנות צריכות להיעשות כאן בבית... לא אוכל להציע אלא דם, עמל, דמעות ויזע. ניצב בפנינו מבחן מהסוג הקשה ביותר. עומדים בפנינו חודשים רבים מאוד של מאבק ושל סבל. אתם שואלים, מהי מדיניותנו? אשיב לכם: היא להילחם בים, ביבשה ובאוויר, בכל כוחנו ובכל העוצמה שהאל יכול להעניק לנו; לצאת לקרב נגד עריצות מפלצתית, שלא היתה איומה ממנה ברשימות האפלות והאיומות של פשעי האנושות. זוהי מדיניותנו. אתם שואלים, מהי מטרתנו? אני יכול לענות במילה אחת: ניצחון. ניצחון בכל מחיר, ניצחון חרף כל האימה; ניצחון, לא משנה כמה ארוכה וקשה תהיה הדרך, שכן ללא ניצחון אין הישרדות" (ווינסטון צ'רצ'יל, 13 במאי 1940).

שמונה חודשים עברו מפרוץ מלחמת העולם השנייה - אותו פרק זמן שחלף מאז הונחתה על ישראל המכה המהממת של מתקפת חמאס - ועד שווינסטון צ'רצ'יל נשא את נאומו ההיסטורי על "דם, יזע ודמעות". לבריטים נדרשו כמה חודשים כדי להבין שהעולם שהכירו לא ישוב עוד. נראה שמסר זהה צריך להיות מושמע כיום לעם ישראל.

כי גם לפנינו ניצב "מבחן מהסוג הקשה ביותר מול עריצות מפלצתית אפלה" - עריצות שמובלת על ידי איראן, שחמאס הוא רק אחת הזרועות שלה, ושבקרוב תניח את ידה על נשק גרעיני. גם "אנו מצויים בשלב ראשוני של אחד הקרבות הגדולים בהיסטוריה", כי היום ברור שהשמדת חמאס אינה עניין של שבועות, אלא של חודשים ושנים.

ככל שחמאס ייחלש, כך חיזבאללה כנראה יגביר את הלחץ, במטרה למשוך אותנו למלכודת הלבנונית. אם תפרוץ המלחמה מול נסראללה, מחיריה יהיו כבדים בהרבה. 5,000 טילים ליום פחות או יותר, פגיעות נרחבות בסמלים ישראליים מוכרים, נזק לתשתיות, אבידות רבות. השריפות הנרחבות בצפון השבוע נתנו המחשה קטנה. כל אלה הם רק הקדימון למה שמכינה לנו איראן האטומית. מתקפת הטילים הבליסטיים משטחה ב־14 באפריל היתה טעימה. מישהו צריך להכין את העם היושב בציון לתרחישים כאלה.

כמו הנאצים בשנות ה־30, גם האיראנים התחמשו מכף רגל ועד ראש לקראת העימות הגדול הזה. עלי חמינאי, המנהיג העליון של איראן שהוא ההיטלר של ימינו, מכין אותו בשקדנות ובתחכום שנים ארוכות. אנחנו, כמו הבריטים בשעתם, הקטנו את הצבא, הפרטנו את התעשייה הצבאית, סגרנו פסי ייצור, חגגנו בחו"ל, וחיינו בנאיביות כאילו הושג "שלום בדורנו". כאב ההתפכחות, אז כהיום, קשה מנשוא.

צ'רצ'יל, עם ממשלת אחדות בעייתית, רתם את העם הבריטי כולו למלחמת קיום. גם אצלו, אגב, השתעשעו שרים - ועל פי חלק מהגרסאות, אפילו הוא עצמו לפרקים - ברעיונות כניעה כאלה ואחרים תוך כדי המלחמה. המנהיג הבריטי הדגול התחנן לסיוע אמריקני, בערך כמו שהישראלים מתפללים כיום לניצחון של טראמפ בבחירות.

העיקר הוא שהחברה הבריטית כולה, מנער ועד זקן, התגייסה למערכה נגד הנאצים. ילדים מילאו שקי חול בלונדון, נשים הלכו לצבא העורף וגברים למערכה בחזית. העם הקשוח הזה, שעד לפרוץ המלחמה שלט ברוב העולם והאליטה שלו נהנתה מחיי שפע, הבין בדרך הקשה שימי הפינוק הסתיימו, ושאם זהותו וערכיו חשובים לו, אין לו ברירה אלא להילחם ולשלם.

מה שהיה נכון לבריטים לפני 84 שנים, נכון כיום לישראל. מנהיגות כנה היתה אומרת זאת לציבור. לפנינו שנים קשות. כדי להגיע מנצחים אל קו הסיום שלהן, הן מחייבות רתימה של כלל חלקי העם, המערכות והאליטות. המדיניות והכלים שאולי התאימו לשגרה שקדמה ל־7 באוקטובר, לא רלוונטיים לעול שניצב עתה בפני ישראל. כל אזרח חייב להבין זאת. כל גורם חייב לבדוק מה עליו לתקן בתחום אחריותו. כל איש ציבור צריך להתעלות לגודל השעה.

הנה כמה דברים מעשיים שמוכרחים לקרות בדחיפות. נתניהו חייב לסיים את הדיונים עם צה"ל בהנחיות ברורות. מפקדים רבים מעריכים את חתירתו העיקשת לניצחון, אך סבורים שההנחיות שלו, בסופו של דבר, לא ברורות מספיק. במקביל, הצבא מצידו מוכרח להמשיך בלחץ הצבאי על חמאס לרוחב כל הרצועה. הטיהור הכרחי ואין לעצור אותו, ממש כפי שבעלות הברית בשום שלב לא הרפו מהלחץ על הנאצים.

בהיבט אחר, אך לא פחות חשוב, צה"ל חייב לגדול באופן מיידי ומשמעותי, כדי לעמוד בכל המשימות והחזיתות ולהתכונן למלחמה הגדולה שאולי תבוא. שר הביטחון גלנט היה צריך מזמן להורות על הקמת אוגדות חדשות והחזרה לשירות של עשרות אלפי חיילי מילואים, שנפלטו לאורך השנים. השיטה שצה"ל נוהג בה מאז פרוץ הקרבות, של הסתמכות על מתנדבים שמוכנים לחזור לשירות מילואים, אינה מספקת. גם בצבא יודעים שמערך המילואים מתוח מעבר לקצה. כדי להיות ערוכים לאתגרים העתידיים, הוא חייב לגדול. מהלך מז'ורי שכזה מחייב מסרים מתאימים ואמינים מההנהגה, שתשכנע את העם כי כל מי שיכול - צריך להתגייס.

במהלך משלים, הממשלה חייבת לכפות על החרדים לתרום את חלקם למערכה הצבאית, ובד בבד להאריך את שירות החובה ל־36 חודשים כפי שמבקש צה"ל. שני הצעדים המשלימים האלה קריטיים. לא החרדים, לא צה"ל ולא הממשלה יכולים להמשיך להשמיע פה את הזמירות הישנות.

בד בבד, בצבא חייבת להיערך רפורמה תוך כדי מלחמה, שתדחף קדימה את הקצינים הלוחמניים והערמומיים ביותר. זה לא נעשה, וגם פה האחריות על גלנט. נוסף על כך, הוא ונתניהו חייבים לצאת לתוכנית חירום שתביא את התעשיות הצבאיות לידי עצמאות חימושית מהר ככל הניתן, כך שלא נהיה תלויים בארה"ב. אם תרצו, זה אפשרי.

כל הפעולות הללו עולות כמובן הון רב, כלומר גם מחיר כלכלי יש. ההנהגה צריכה לומר בבירור לעם כי הבום הכלכלי של העשורים האחרונים, לכל הפחות יואט. עליה להפגין דוגמה אישית בנכונות לרדת ברמת החיים. זה תפקידה.

במקביל, מתבקש שהחברות הגדולות והבנקים לא ינצלו את המלחמה כדי לעשות רווחים חזיריים, אלא יכניסו גם הם את היד לכיס וישאלו איך אפשר לעזור. פטריוטיות אינה מילה גסה גם כשמדובר בביזנס. ואגב, אם המגזר הפרטי לא יסייע, הוא עצמו ייפגע בסוף, אם בגלל הלחצים הגוברים מבחוץ ואם בשל הבור התקציבי מבית. המלחמה כמעט מכפילה את הוצאות הממשלה, ואיש לא אמר שהרע מכל מאחורינו.

החשובה ביותר היא הרוח. במלחמת העצמאות היו לנו נתן אלתרמן וחיים חפר, שסיפרו את סיפור המערכה ונגעו בלבבות. היום יש זמרים שנלחמים, אבל הרבה נהי ובכי בתקשורת, שיחד עם ההנהגה לא מספרת את הסיפור הנכון לעם. לעיתים קרובות מדי גם הקיטורים באולפנים וגם תרגילי הפוליטיקאים פוגעים קשה במורל.

במקום לומר באומץ שלפנינו שנים שמחייבות מאמץ כלל־לאומי שלא היה כמותו בכל שטחי החיים - גם הפוליטיקאים, גם הפקידים הבכירים, גם העיתונאים, ממשיכים לספר את סיפורי אשתקד. ובכן, הגיע הזמן לעדכון גרסה. כדי להתגבר על האתגר שבפני המפעל הציוני, גם קובעי הטון בתרבות ובעיתונות חייבים להבהיר שכל הארץ חזית ושכל העם מגויס. המלחמה הזו לא דומה לשום דבר שידענו, וגם אושיות התרבות והספר צריכות לומר את דברן, אם חפצי חיים אנו.

כי זו מטרתנו, "ניצחון; ניצחון בכל מחיר, ניצחון חרף כל האימה, ניצחון, לא משנה כמה ארוכה וקשה תהיה הדרך, שכן ללא ניצחון אין הישרדות".

להחליף את העם?

"בעל הבית", כך נקרא ספרו החדש של עדו נורדן, שפרשייה אחת מתוכו פורסמה השבוע ב"ישראל היום" ועוררה סערה. בתמצית הוא חושף כי בשבוע הראשון למלחמה מיטב יחידות צה"ל החלו להיערך למבצע גדול ונועז לחילוץ קבוצת חטופים משיפא. אלוף פיקוד העומק, מפקד פיקוד דרום ומפקד אוגדה 98, "שישב על התוכנית 24/7", תמכו. חיל האוויר שותף. הרמטכ"ל החליט לבסוף שלא להוציא את התוכנית לפועל, והנושא לא עלה לדרג המדיני.

נורדן, כלכלן ומשפטן בהכשרתו וכיום איש עסקים, טוען כי "שלטון הפקידים בישראל", כפי שנאמר בכותרת המשנה של הספר, הוא שהביא לקריסת המערכות ב־7 באוקטובר. עד לרגע זה הוא זועם על כך שהרמטכ"ל, הרצי הלוי, עצר את ההכנות למבצע, בלי להציג את הדילמה בפני הדרג המדיני.

נפגשנו בפעם הראשונה לפני כחודש. שלוש דקות של שיחה הבהירו שמדובר באדם רציני עם טיעון רציני, שגם מילא שורה של תפקידים בכירים בשירות הציבורי. את הביקורת על עוצמת היתר של הפקידות ובכירים בדרג המקצועי השמיע הרבה לפני אסון שמיני עצרת, וגם רוב פרקי הספר נכתבו לפני המלחמה. אולם מה שראה בשירות המילואים שלו בבור בקריה רק חיזק אותו.

למה אתה חושב שביטול המבצע על ידי הרמטכ"ל לבדו כל כך חמור? הוא מפקד הצבא, לדעתו התוכנית לא היתה בשלה, זו סמכותו.
"רמטכ"ל בוודאי יכול לחשוב שמבצע מסוים לא מספיק טוב. אבל אם למבצע כזה יש משמעות אסטרטגית כל כך גדולה למדינה, משמעות ארוכת טווח בנושא כל כך כבד כמו החטופים - ההחלטה הזו צריכה לבוא אל שולחן הדרג המדיני. הקבינט גם הנחה אותו להציג מבצעים לשחרור חטופים. כך שזו דוגמה ברורה וחדה למקרה שבו הדרג הפקידותי הבכיר - במקרה זה הביטחוני - לא סופר את הדרג מדיני, אלא מנהל מדיניות עצמאית לחלוטין ומאשר לעצמו לקבל החלטות קריטיות מעל לראש של הדרג הנבחר.

"וזה קורה פחות משבוע אחרי שאותם רמטכ"ל וראש שב"כ לא עדכנו את הדרג המדיני על מה שקרה אצל חמאס בליל 7 באוקטובר. אנחנו מדברים על מצב שבו ראש השב"כ קופץ בחג באופן חריג למטה שב"כ, נמצא שם כל הלילה, ולא אומר מילה לראש הממשלה, עד שמתקפת חמאס כבר מתחילה. זאת אומרת שזה לא נקודתי. זה חלק משיטת התנהלות שאינה דמוקרטית. אנשים שלא נבחרו לתפקידם על ידי הציבור, מקבלים את ההחלטות הקריטיות ביותר לעתיד המדינה. זו פגיעה בחוסן הלאומי של ישראל, בכל ההיבטים".

אבל כולם טעו ביחס לחמאס, לא רק הדרג הפקידותי או הצבא במקרה הזה.
"הקריסה של 7 באוקטובר לא קורית בוואקום, אלא בגלל שיש הגמוניה של הפקידות הבכירה שהשליטה את תפיסת עולמה בכל המערכות. אנשים בדרגים הבכירים ביותר חושבים אותו דבר, חשיבה מונוליתית. מי שיש לו דעה אחרת מוזז הצידה, ועופר וינטר הוא דוגמה. יש פה הגמוניה שהשליטה תפיסת עולם. במקרה הזה, הפקידות הביטחונית הציגה לדרג המדיני את מה שהיא רוצה שיראה. היא מנתבת למה שהיא רוצה שראש הממשלה יבחר. לנבחרי הציבור אין אפשרות, או לכל הפחות קשה מאוד, לעשות משהו אחר ממה שהפקידות רוצה.

"כמו שראינו, זה לא משנה מי היה ראש ממשלה - בנט, נתניהו, לפיד - מנעד ההחלטות שלהם מאוד מצומצם. אין להם אפשרות לקבל החלטה אמיתית. כך הפקידות שולטת במערכות, ובספר אני מביא דוגמאות רבות שמראות את השיטה. זה נכון לביטחון, לכלכלה, למשפט, ולכל תחום למעשה. אין כמעט ממד שלא מושפע מההטיה של הפקידות הבכירה, היא זו ששולטת, ונעזרת במערכות תומכות שהן המשפט והתקשורת, עד שהצליחה לסרס את נבחרי הציבור. או כמו שאמר לי חבר, אנחנו הולכים לקלפי רק כדי לבחור את השרים שהפקידים ישלטו בהם".

בספר, שאמור לצאת בקרוב בהוצאת ידיעות ספרים, מופיעות דוגמאות רבות מאוד להחלטות על מדיניות שהתקבלו בידי דרג פקידותי. חלקן ידועות, רובן לא. אני מבקש מנורדן לציין שני אירועים משמעותיים במיוחד לדעתו. בראשון, אחד משרי המשפטים מעלה לממשלה הצעה להפריד בין תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לבין תפקיד ראש התביעה הכללית, "כפי שמקובל בכל הדמוקרטיות בעולם. בתגובה, היועץ המשפטי בישיבת הממשלה קורא מפתק שמות של מחצית משרי הממשלה, שנבדקים כלפיהם חשדות פליליים, נמצאים בניגוד לדעתו ומנועים מלהצביע. חלקם שמעו בפעם הראשונה שיש נגדם חשד או חקירה. גם האחרים ששמותיהם לא הוקראו הבינו את המסר, וההצעה ירדה מסדר היום".

במקרה אחר, מתכנני רכבת המטרו החליטו שלא לחבר את המסלול שלה לכביש 6 באזור מחלף נווה ימין, אף שנקודת מעבר כזו תשרת היטב את הפריפריה. "זה עניין של קילומטרים בודדים וזה אפילו לא נעשה מכוונה רעה. מקבלי ההחלטה אינם אנשים רעים, אלא כאלה שגרים במרכז ופשוט לא רואים את הפריפריה". מנגד, מתווה הגז שאושר על ידי הממשלה בעשור הקודם הוא מקרה חריג, שבו ראש הממשלה סירב לקבל את התנגדות הייעוץ המשפטי, ובאופן חריג אף הופיע בבג"ץ כדי להביא לאישורו. "זה היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל", מדגיש נורדן.

יש נבחרי ציבור שבאמת מעוררים רושם כזה, שאתה מעדיף שלא יקבלו החלטות.
"אז אתה מציע להחליף את העם או לבטל את הדמוקרטיה?! האנשים האלה הם נבחרי ציבור, וחלק מהעניין הוא שגם יצרו תודעה לא נכונה עליהם. כי ישבתי בישיבות ממשלה, ורובם ככולם אנשים טובים, שרוצים בטובת הציבור וגם צריכים לתת לו דין וחשבון. אם ייכשלו הם יוחלפו בקלפי, מה שאין כן הפקידים. ואגב, גם ראיתי מינויים לא ראויים שהפקידות עשתה. אנשים לא מבינים שאפילו הרמטכ"ל, ראש הממשלה ושר הביטחון לא באמת יכולים לבחור, כי מגוון האפשרויות שעומד בפניהם מאוד מצומצם כתוצאה מהשיטה".

נורדן נמנע בספר וגם בראיון מלנקוב בשמות. "זה לא אדם כזה או אחר, אלא שיטה ותרבות שזיהמו את כל השירות הציבורי בישראל. אם רוצים לתקן, צריך לשנות מן היסוד את הדרך שבה עובדת הפקידות ואת נקודת האיזון בינה לבין הדרג הנבחר. זה בנפשנו".

הפתרון שהוא מציע מזכיר יותר את שיטת השלטון בארה"ב, שבמסגרתה הצד שמנצח בבחירות ממנה את הפקידות הבכירה הקרובה להשקפת עולמו. "צריך לקבוע כללים נוקשים באשר לאיכות ולמקצועיות של בעלי התפקידים. ברור גם שהשיקולים שלהם צריכים להיות ממלכתיים ולא פוליטיים. אבל מרגע שהם ראויים מבחינה מקצועית, הם יכולים להיות חברי מרכז. זה עדיף על מצב שבו פקידים צעירים באגף תקציבים, שלא ראו כלום בחיים, מקבלים החלטות על מדיניות".

***
תגובת דובר צה"ל, תא"ל דניאל הגרי:
"הרעיון המבצעי עלה לרמטכ"ל, ולא היה מודיעין שמאפשר להתקדם למבצע חילוץ. אילו היה
מודיעין המאפשר מבצע חילוץ, היינו מתקדמים עם התוכנית עד לכדי מימוש. בכל מקום שהיתה במהלך המלחמה חלופה ממשית (לשחרור חטופים), היא הוצגה לדרג מדיני".