"חשבתם לברוח מרצועת הביטחון, אבל רצועת הביטחון רדפה אחריכם"

"בסוף חשבתם לברוח מרצועת הביטחון לישראל, אבל רצועת הביטחון רדפה אחריכם. הקשבתם ל'ארבע אימהות', ועכשיו כמה אימהות של חיילים, הרוגים ומפונים יש?"

פניו של עאדל והב משתאות ומאוכזבות בו בזמן. 24 שנים אחרי, אכזריות משוואות החיים והמוות של רצועת הביטחון דאשתקד וזו הנוכחית, מהדהדת גבוה מעל מפרץ חיפה. לצידו יושבים חוסיין עבדאללה ופאדי מקלד. כיום עובדי חברת החשמל, ובעברם אנשי צד"ל. בשקט שנותר בחדר, מבטם של השלושה נודד דרך החלונות הגדולים, הרחק מעל הר הכרמל, וממריא מעל צפון עולה בלהבות עד גבול לבנון והרבה מעבר לו. תכף נצא לשטח.

"היו שמועות כבר לפני", נזכר והב, ממייסדי צד"ל וקצין בכיר במנגנון הביטחון של הארגון. הוא בן 67 היום ומתגורר בעוספיה עם משפחתו. כבר סב לנכדים. "אמרו, ברק רוצה לעזוב את דרום לבנון", הוא ממשיך, "אבל אף אחד לא האמין שזה יקרה. מה הוא יעשה אחרי? מי יגן על הצפון? אבל ברק דיבר עם 'ארבע אימהות', קראו לנו מהשב"כ, וכל אדם שצריך לצאת אמרו לו 'אולי אנחנו יוצאים'..."

עיניו של חוסיין מתרחבות. "אולי יוצאים, אולי..." הוא מדגיש, ראשו נד, כלא מאמין.

דיבורו של והב ממשיך במורד מנהרת הזיכרונות. "היה מתוכנן להכניס אולי 260 משפחות, 1,000 אנשים, אולי 1,500, אבל בגלל ברק", הוא מוסיף קללה בערבית, "23 בחודש מאי נהיה מה שנהיה".
כל כך הרבה שנים אחרי, טראומת היום ההוא עודנה חרותה על פני השלושה. שמחת חיילי צה"ל הסוגרים את השער מאחוריהם בשירה, ומתוך תחושת הקלה שהם לא יהיו החלל האחרון בלבנון. שמחה שמהר מדי התערבבה בתמונות טורי מכוניות תקועות על הכביש הצר מעבר לגדר "הטובה". אלפי גברים, נשים וילדים צובאים על הגדר. מושיטים יד מתחננת אל המצפון הישראלי. בעיניהם אימת התליין ההולך ומתקרב, ובפיהם צעקות "אל תשאירו אותנו מאחור", והשער סגור ונעול בפני אנשי צד"ל, עד לפני יום בעלי ברית, אחים לנשק והשותפים של ישראל ברצועת הביטחון.

"אל תשאירונו מאחור"

"ברק רצה להביא בהתחלה רק את המפקדים הבכירים", נזכר עאדל. "כשהם ראו את כל האנשים בגדר, לא פתחו את השער. אני זוכר שהיה שם אל"מ שהכרתי. הוא החזיק את השער בדמעות, בוכה־בוכה ואומר לי 'עאדל, מה אני אעשה, אני לא יכול לתת לך להיכנס. זה הפקודות שלי'".
"אני זוכר, כבר הייתי בדרך אל הגדר", מצטרף חוסיין, "ואח שלי עדיין היה בכפר, הגיע עד אמצע הדרך, אמר לי, 'חוסיין, אני חוזר הביתה, שמעתי לא מכניסים אף אחד. עדיף לי לנסות את מזלי כאן מאשר למות על הגבול'. ואנחנו עומדים, תקועים בשיירה. עד שאנשי השב"כ עוברים ביננו ואומרים לנו 'תשאירו את הציוד החשוב באוטו, ואת המפתחות בסטארטר, לכו ברגל. אנחנו כבר נכניס לכם את הרכבים'".

והכניסו?
חוסיין מחייך במרירות לתמימותי. הוא בן 56 היום ומתגורר בנהריה עם משפחתו, שירת כקצין ביטחון בצד"ל. והחיוך שלו כמו מאשר לפאדי להצטרף לזיכרונות. בניגוד אליהם, לא היה בצד"ל; הוא היה רק נער בנסיגה. אבל אביו שירת כסגן אלוף. את שנותיו המעצבות כבוגר יעשה כבר בישראל. נשוי עם ילדים, בן 40, תושב טבריה. אבל השורשים שלו במקום שממנו נעקרו רגליו. "הייתי נער אז. אני זוכר את השיירה תקועה בדרך למחסום. ילדים בוכים כל הזמן, נשים בוכות, גברים מיואשים, כועסים, לחוצים. ירו גם במישהי בגדר, היא נהרגה ולא רצו לפתוח את השער. כל אחד מאנשי צד"ל לקח מה שהספיק לקחת מהבית ונסע, אבל כולם הביאו את הנשקים שלהם. לא יודע למה, מתישהו אמרו להם לשים את כל הנשקים בצד, ואני זוכר איך אנחנו עוברים בין ערימות ערימות שחורות של רובים ושל אקדחים, מלא ערימות של נשקים שבסוף חיזבאללה לקחו.

"מהרמקולים של המסגדים בכפרים היית שומע, 'חייל צד"ל, תביא את הנשק שלך, תניח אותו ולא יקרה לך כלום'", מבאר חוסיין את התמונה. "אלו שלא הלכו לגבול, הביאו את הנשקים שלהם ומסרו לחיזבאללה".

מה קרה להם?
"לקחו אותם במשאיות, והם נעלמו. מי יודע מה קרה להם, אולי נסראללה יודע".

"וככה אנחנו כל היום, עד ששרון, אללה ירחמו", נזכר עאדל, "הוא היה גבר־גבר! הוא אמר לברק, אם לא פותחים את השער לכל הצד"לניקים, אני אישית עולה ופותח את השער עם טנק".
השלושה משתתקים. תנועות הגוף מסגירות שהשנים אולי נערמו על תחושת הבגידה, אבל לא הקהו את המועקה.

איך נראו החודשים הראשונים שלכם בארץ?
עאדל: "בהתחלה עוד אמרו לנו תקבלו בית ורכב ומשכורת כל החיים. המדינה עצמה ידעה שהם מתפנים ושכרו חדרים בבית מלון, אבל רק ל־260 משפחות, לא ל־8,000 איש. בגדול אמרו לנו שהיה הסכם סודי בין ערפאת, חאפז אל־אסד וברק, אבל 18 יום אחרי היציאה שלנו מת חאפז אל־אסד, וכבר לא היה הסכם. מאז זה היה אל־חזור".

חוסיין: "אני זוכר שנכנסתי משער פאטמה, עד שנשמתי, העלו אותנו למשאיות והביאו אותי לחוף אמנון בטבריה. הורידו אותנו שם על החוף, בלי שמיכות, בלי אוכל, בלי כלום, כולם עם ילדים בוכים, רעבים. בחושך. ככה ישנתי עם הבגדים שלי על החצץ".

קולו העמוק של פאדי מקריין את הדברים ממרחק הזמן, כמו לא היה חלק מהאירוע. "זה היה מפחיד, זו היתה תחושת בגידה, והיה הרבה זעם בקרבנו. גם אחרי זה, בכל פעם שבכיר ישראלי בא לדבר איתנו, האנשים זעמו. כל מיני מפקדים שלנו רבו איתם, קיללו".

"ביום השני העבירו אותנו מטבריה לאשקלון", ממשיך עאדל, "ביום השני קראו לנו לאולם שם. אין לנו אוכל, אין לנו כסף לקנות סיגריות, באנו לשם עצבניים, הילדים בוכים, אבל בא הרב עובדיה יוסף - באמת עד היום אני זוכר את זה, כל הכבוד לו על זה שהוא בא ודיבר איתנו - ואמר לנו, 'אתם משפחות שלנו! ואנחנו נשמור עליכם כמה שאנחנו יכולים'".

"המדינה לא ידעה איך להכיל 8,000 איש שמתפנים ביום אחד", נאנח חוסיין.

אחרי 7 באוקטובר היו הרבה יותר פליטים ביום אחד.
"כן", מהנהן חוסיין, "איך ששמעתי מה שקורה, לקחתי את הרכב שלי, מילאתי אותו באוכל ונסעתי לחלק להם. ידעתי מה הולך לקרות להם עכשיו, מה זה אומר להיות פליט. הרבה מתוך אלו שנכנסו גם עזבו. אחרי שנכנסתי, גם אשתי נכנסה לפה עם הילדים. אבל היה לה קשה להיקלט כאן עם שפה חדשה, הילדים, והמצב הכלכלי פה. בסוף, אחרי שנה, הם חזרו ללבנון. גם זה היה קשה מאוד", הוא משרטט את טרגדיות הפליטים שנלכדו בשטחי ההפקר כמעט באגביות.

פאדי נשען לאחור ומותח את זרועותיו השריריות. על זרועו נחשף קעקוע של המילה חירות באנגלית. "לנו יש אהבה למדינה הזאת, אבל זאת מדינה אוכלת את תושביה. התושבים זה משהו אחר, עוזרים לך מאוד. אחר כך התחברנו. וככה חונכנו, שהיהודים איתנו והמדינה איתנו וכל החברים שלך יהודים. גם אם לפעמים היהודים רואים אותנו כערבים, והערבים רואים אותנו כבוגדים".

שוב על הקווים

רצה הגורל, וקו הגבול הזה מטלטל שוב את חייהם. הפעם מתוקף תפקידם בחברת חשמל. מתחזקים קווי מתח מול ההרים שפעם היו ביתם, ובפעמים רבות אפילו לפני קני הטנקים והרובים. החברה המודרנית היא חברה חשמלית עד לשד מחשביה, ממיריה ושנאיה. כקו המים, או התלם האחרון שנחרש בעבר, כיום קווי החשמל הם המפרידים בין קווי החיים והמוות.

"אנשים אומרים לי, מה אתה הולך לסכן את החיים שלך בשביל כבל חשמל?" צוחק עאדל, "ואני אומר להם, אתה רואה את כבל החשמל הזה? זה עורק החיים שלי, אני והמשפחה שלי מתפרנסים מלשמור עליו, נראה לך שאני לא אשמור עליו? החשמל הזה זה החיים שלי".

אמצע היום, אנחנו נוסעים באזור תעשייה צפוני. מפעלים פועלים, עסקים עוסקים, ודוכני אוכל מאכילים את העוסקים והפועלים. פאדי הוא ראש צוות טיפול ותפעול. עיניו לא יכולות שלא לנוע בין הכביש לבין קווי החשמל שמלווים אותנו מעל. כאן הדיבורים על החשמל כעורק החיים אינם דיבורים בעלמא. בלי חשמל כל העשייה והתעשייה שסביבנו ישתתקו כליל.

"חשמל זה חיים", הוא אומר לי, "בכל פעם שאנחנו מתקנים קווי חשמל אנחנו מנסים לעשות את זה בלי להפסיק אותם, כי אנחנו יודעים שלנתק חשמל זה לנתק לחולים את המכונות שגורמות להם להישאר בחיים, לנתק למישהו את קווי הפרנסה, לנתק את העסקים, את האינטרנט, את המזגן, את הכל. לכן אנחנו מסתכנים ומנסים לטפל בתקלות בלי להפסיק את החשמל. עובדים עם חשמל זורם, שמים כפפות וציוד מיוחד, כדי שהחשמל יזרום תמיד".

הם מרגישים בני מזל ביחס לאחרים, כשאני מנסה להבין איך התגלגלו דווקא לעולמות החשמל. קצת אחרי הנסיגה נקלטו כמה עשרות צד"לניקים על ידי חברת החשמל, כחלק מהמאמץ הממשלתי לשלב את בני הקהילה בשוק העבודה.

עאדל: "אני חושב שפואד אמר להם אז 'תביאו אותם', היה לו חשוב שלא ישכחו אותנו". בין שהיה זה פואד ובין שהיה זה גורם אחר, בסופו של דבר הם מרגישים שאומצו שם. השתלמו, הוכשרו, למדו והתקדמו. "באתי לפה, אמרו לי תעשה קורס חשמלאי, הלכתי ללמוד", נזכר חוסיין. "הגברת שם אמרה לי, תביא ניירות שלמדת. אמרתי לה מאיפה? מלבנון? אמרה לי כן! בלי זה אי אפשר. התחלתי לצחוק, אמרתי לה, גברת, אם אני שולח מישהו להביא תעודות שלי מלבנון, הוא יגיע לעולם אחר".

אבל הם מודעים לכך שלא כולם זכו "להסתדר". "תשווה את המצב של והב למצב שאר הצד"לניקים שלא השתלבו בחברת החשמל", אומר לי פאדי, שמסתכל על דור ההורים שלו. "המבוגרים לא ידעו לעשות כלום חוץ מצבא, וגם פה לא קיבלו אותם מי יודע מה, כך שאין להם פנסיה ואין להם כלום כיום, כמו אבא שלי. התקבלנו כזמניים לעשות עבודות של פינוי עצים וקוצים במתקן חפציבה, ואנחנו כאן כבר 20 שנה כראשי צוותים עם עובדים מתחתינו".

עיניהם של השלושה נוצצות כשהם מדברים על עבודתם. מושגים של ביטחון עצמי וכבוד ובית ופרנסה, שכמו חזרו אלינו מעידן אחר. זו גאוות הפליטים שהשתלבו בארץ חדשה, עם עבודה שמכבדת את עובדיה.

להשקיף על הבית

אבל הימים האלו מציבים אתגרים קשים בפני הצד"לניקים לשעבר. פאדי הוא ראש צוות אחזקת הרשת ממרחב גליל גולן. בשגרה הוא עובד באזור טבריה, במלחמה הוא עולה צפונה. "התבקשנו לעלות לאזור דובב, שזו לא הגזרה שלנו. ראינו את הצבא בתחילת היישוב וליד הלולים, ולא הכרנו את האזור. הגעתי אני ושלום עבודי ז"ל (שנהרג מטיל נ"ט בדצמבר, ד"פ), ואתה יודע, סחבקים. מה נשמע, מה שלומך, נפגשנו לפני שאנחנו מתחילים את העבודה. עמוד החשמל התעקם כנראה כי ירו עליו. הלולים היו בלי חשמל, ורצינו לחדש את הזרם והכל היה מתואם. ברגעים הראשונים שרצינו להתחיל את העבודה, טיל נ"ט החטיא אותנו ועבר מעלינו. מישהו צעק, 'חבר'ה, יורים עלינו!' התחלנו לרוץ לרכבים, שלום הגיע ראשון ולמזלו הרע הטיל הבא פגע בדיוק ברכב. קפצנו מתחת לאיזו חומה וחיכינו שם ארבע שעות תחת טילים והפגזות, עד שחילצו אותנו לבית חולים בצפת".

לחוסיין יש רגע אחר לגמרי לשתף. "לפעמים, מגעגועים, הייתי נוסע למטולה באזור הווילות החדשות, מציץ ורואה את הבית שלי מעבר לגבול. מבחינתי זה כמו להסתכל בתמונה, אתה נזכר כמה טוב היה לך. עכשיו מסוכן מאוד לעשות את זה... זו הרגשה מפחידה לנסוע בצפון עכשיו. אתה עובר בכביש ריק ואתה שומע את הבומים ברקע כל הזמן וממש מרגיש את הפחד, מסתכל אם אתה יכול לראות את הטיל שמגיע אליך או לא".

ואיך ההרגשה לראות את האזור שפעם היה הבית שלכם, מעבר לגדר, בלתי מושג?
"זה המון־המון געגועים", עונה חוסיין, "זה הילדות שלי, זה החיים שלי, המשפחה, החברים. לראות את זה כל כך קרוב... וגם אל תשכח שעזבת את האחיינים ילדים קטנים ועכשיו הם גדולים, ואתה לא בקשר איתם, אף אחד לא מכיר אותך, לא מדברים איתך. אתה יודע, כשאנחנו חיינו שם לא היתה הרגשה של פחד באזור רצועת הביטחון. היינו חיים בשקט, יכולת להשאיר את הבית שלך פתוח, ולא היו פריצות. היום לא, כולם מפחדים שם".

פאדי: "זה כואב, כי לא עברת מדינה בגלל שאתה רצית. אני בכלל נולדתי בצפת, כי ההורים שלי רצו בית חולים טוב. גדלתי בלבנון, ואני זוכר שהיינו באים לישראל לחופשות, היו לוקחים אותנו לכנרת ללונה גל. לבנון זו מדינה יפהפייה ובינלאומית. גם כילד הייתי מדבר צרפתית או אנגלית, לא אמרתי שוקראן, אמרתי מרסי. הילדות שלך היתה שמה, השכונה שבה גדלת עם החברים. איך היית יושב עם אנשים, עם החברים מסביבך בכפר. בישראל זה אחרת. אתה גר פה בבלוק, פעם בשנה השכן שלך דופק בדלת. שמה יש לך אח, אחות, וזה כואב לך לאבד את כל זה".

עאדל שולף את הנייד שלו ומראה לי נחל זורם בחורף בין בתי עיירה אפורים ועצים ירוקים. "זה הבית שלי", הוא אומר, "אחי עוד שומר לי אותו, שלא ייכנסו. לזה אני מתגעגע, לחזור לשם, לשבת עם העז שלי ליד הנחל ולהסתכל. יש היום צד"לניקים מבוגרים שאומרים שהם רוצים להיקבר בכפר שלהם בלבנון. אבל חיזבאללה משנה תמיד את חוק ההתיישנות. בכל פעם שהתאריך מתקרב הוא מאריך את התוקף, וככה הם תמיד אומרים, 'עוד לא עבר חוק ההתיישנות על מה שעשיתם. ואם מישהו ינסה להיקבר כאן, וישלח את הארון שלו לכאן, אנחנו זוכרים אותו. אנחנו נפתח את הארון, נשתין עליו ונזרוק את הגופה להירקב בשדה'".

ומה אתם חושבים על המצב היום? לאן כל זה הולך, להבנתכם?
עאדל: "המצב? המצב עכשיו זה טום וג'רי, משחקים בחתול ועכבר. זה מלחמה זה? תמיד פה טועים. הצבא טועה מאוד. הם טעו באמת ביציאה מלבנון, והיום משלמים בדם על הטעויות שלכם. לא האמנתם שזה יבוא אחריכם, והנה זה קורה. כמה שכאב לי 'ארבע אימהות', היום כואב על הרבה יותר".

חוסיין: "תשמע, לא טוב שפינו את כל התושבים עכשיו. מה שהיה צריך להיות היה שהצבא ייכנס, שישחררו את הידיים של הצבא. כמה שנים מחכים לזה? צריך לעשות לזה סוף, חד־פעמי. אי אפשר לחיות ככה".

פאדי: "הצבא שלנו, יש לו כוח חבל על הזמן. הוא יכול להגיע עד איראן ולפגוע שם, ואנחנו פה סופגים וסופגים ומקבלים. זה לא הגיוני, צה"ל בטח יכול להגיע ללבנון ולתת מכה חדשה שתרעיד את לבנון. פעם כשהיית אומר אצלנו 'ישראל' אנשים היו משקשקים, היום איבדנו את ההרתעה שהיתה לנו פעם. נכון, אומרים שהבעיה היא שאי אפשר למחוק חמאס או חיזבאללה, כי זה רעיון. אבל גם הרתעה היא רעיון".

"אבל בחייך, מי קובע פה משהו?" מתפרץ חוסיין. "זה הכל החלטות של ביידן. תראה כמה זמן המבצע בעזה נמשך ונסחב, ואני לא רואה פתרון".

השלושה שוקעים בשיחות "מה יהיה?" בינם לבין עצמם, עד שמגיע היום שלנו לסיומו. רגע לפני שאנו נפרדים לשלום, אני נזכר בשירה של לאה גולדברג, על אנשים כפולי מולדת.

אוּלַי רַק צִפֳּרֵי מַסָּע יוֹדְעוֹת -
כְּשֶׁהֵן תְּלוּיוֹת בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם -
אֶת זֶה הַכְּאֵב שֶׁל שְׁתֵּי הַמּוֹלָדוֹת.

אִתְּכֶם אֲנִי נִשְׁתַּלְתִּי פַּעֲמַיִם,
אִתְּכֶם אֲנִי צָמַחְתִּי, אֳרָנִים,
וְשָׁרָשַׁי בִּשְׁנֵי נוֹפִים שׁוֹנִים.

אתם ציפורי המסע, עם כאב שתי המולדות, אני אומר להם. הם מחייכים, ואנו מתפזרים מי דרומה, מי מזרחה ומי צפונה, אל עבר האש. אנחנו נפרדים לרגלי המגדל שבו נפגשנו בתחילת היום, זה הגדול והחולש על נוף קדומים. אבל גם לטירה הכי מבוצרת יש נקודת תורפה. ולא כל מה שמרשים בעוצמתו, חזק גם בפועל. "בחורף אי אפשר ללכת מכאן. מי שבנה את המגדל, כנראה לא חשב על הרוחות האכזריות שמגיעות לפתח במסדרון היישר מהים ומעיפות אותך לכל הרוחות...", אומרת אחת מעובדות המקום.

אני חש שמסתתר כאן משל כלשהו. כל הדרך דרומה השריפות בגבול הצפון לא מפסיקות. ובעלי הברית שלנו מוצאים את עצמם שוב תחת האש שהבעיר חיזבאללה.