צה"ל השתלט באמצע השבוע על כל ציר פילדלפי. הידיעה המרעישה הזאת נותרה עלומה במשך כמה יממות, ולא במקרה. צה"ל פועל ברפיח בכוחות גדולים, אבל מנסה להישאר מתחת לרדאר. עיני כל העולם עליו ועל רפיח, מוטב לו ולנו שיעשה יותר וידבר פחות.
ההשתלטות על הציר היתה קלה ומהירה. הכוחות של חטיבה 401 פשוט נסעו עליו, והגיעו עד לנקודה המוכרת כ"גבעת האהבה", כ־3 ק"מ מהים. מסיבות מבצעיות הוחלט לא להגיע עד לחוף, אלא להתמקם בנקודה ששולטת עליו, כמה מאות מטרים ממערב למה שהיה פעם מוצב גירית. ותיקי עזה זוכרים בוודאי את המוצב הזה, שביחד עם התאום שלו, טרמית, החזיק את ציר פילדלפי והיה מטרה קבועה לפיגועים, בעיקר של חמאס, עד להתנתקות.
הקלות שבה נתפס הציר היתה מפתיעה. בצה"ל סברו שהקרב עליו יהיה קשה יותר, משתי סיבות: הראשונה - כי מדובר בציר צר, שנתיב התנועה בו מוגבל וקרוב יחסית לשכונות הצפופות של דרום רפיח. השנייה - כי מתחתיו עובר אחד מהנכסים האסטרטגיים של חמאס: מנהרות ההברחה מסיני. אמנם רוב האמל"ח שהגיע לחמאס בשנים האחרונות עבר בדרך המלך, במעבר רפיח, אבל למנהרות היה חלק חשוב בהבטחת נתיב פתוח וקבוע ובהשלמת מלאים.
מילה על ההברחות: חמאס פיתח בשני העשורים האחרונים תעשיית נשק משגשגת, שייצרה עבורו בעיקר רקטות לטווחים ומסוגים שונים ואמל"ח נוסף. אבל חלק ניכר ממה שפגש אותנו ב־7 באוקטובר הוחדר לרצועה מסיני - מכמויות אדירות של נשקים אישיים ותחמושת, דרך מטולי RPG וטילי נ"ט ונ"מ שונים, ועד לרחפנים ולאמצעי הצפנה, קשר ומודיעין.
רוב האמל"ח הזה הגיע מאיראן. חלקו עבר בתימן והמשיך לאפריקה, וחלקו עקף את תימן ונחת היישר באפריקה. נמלי הנחיתה היו כמעט תמיד בסודאן, ומשם באחת משתי דרכים: או בדרך המלך, צפונה במעלה הנילוס עד לסיני, ומשם לעזה; או מערבה, ללוב, וממנה מזרחה בנתיבי הברחה שונים - עד לעזה.
גם לוב שווה מילה. אנחנו מוקפים בכל כך הרבה צרות, שאין לנו פנאי וקשב לעסוק גם במה שקורה בה. אבל מי שעוקב אחריה טוען בתוקף שהיא הופכת לצרה גדולה. למעשה יש שתי לוב: האחת שמתקשרת עם המערב ושואפת לנורמליות - והשנייה הקיצונית והבדלנית שנשלטת בידי ח'ליפות נוסח דאעש. לוב הישנה נחלקה בין שתי אלה, שהחלו לספסר מכל הבא ליד כדי להתקיים. כולל, ואולי בעיקר, בכמות האמל"ח העצומה שהיה בידי משטר קדאפי.
איראן זיהתה את הפוטנציאל, והחלה לערבב בלוב. קודם כל בעסקאות. את מה שהיא לא מבריחה מאיראן היא רוכשת בלוב, ומבריחה לעזה. אמל"ח נמכר גם לשלל גורמי טרור אחרים בצפון אפריקה, שמטרתם האחידה היא להילחם בכופרים: השלטונות המקומיים, פטרוניהם האירופיים וזרים באשר הם.
אם התהליך הזה נשמע לכם מוכר, זה לא במקרה. גם תימן התחילה כך, ואפילו באותה התקופה - האביב הערבי. קדאפי ועבדאללה סלאח, שני מנהיגים כל־יכולים ששלטו במשך עשרות שנים, הודחו מתפקידם. שתי המדינות התפרקו. מה קרה לתימן כולנו יודעים ומרגישים כמעט מדי יום (רוב התקיפות מתימן, וגם מעיראק, מסוכלות בדרך בידי צה"ל בסיוע אמריקני). זה גם מה שעלול לקרות ללוב, בעידוד איראני, מרחק יריקה מחופי אירופה.
בזכות ההכנה המוקדמת
נחזור לציר פילדלפי. לפעילות בו יש שלושה יעדים: הראשון - לכתר את רפיח, כחלק מהמאמץ המבצעי נגד חטיבת חמאס בעיר, וגם כדי למנוע ניסיונות של פליטים להימלט לסיני. השני - לשמש מקפצה לכניסות לתוך השטח הבנוי, במסגרת הלחימה נגד אותה החטיבה (האחרונה שעדיין מתפקדת מבין חמש החטיבות שהיו לחמאס בראשית המלחמה). והשלישי - לאתר ולהשמיד מנהרות הברחה.
עד כה אותרו 15 מנהרות כאלה. ההערכות הן שיש עשרות מנהרות פעילות נוספות, שייעשה מאמץ לאתר ולהשמיד גם אותן. אגב, לכל המנהרות האלה יש פתחי כניסה בצד העזתי, אבל לא בטוח שלכולן יש גם פתחי יציאה בסיני. המצרים פעלו בשנים האחרונות לא מעט בניסיון לשבש את ההברחות, והיו גם פרסומים שונים על שיתופי פעולה עם ישראל בתחום הזה. חלק מהמנהרות שאותרו נאטמו בצד המצרי, אבל על רבות אחרות המצרים לא ידעו, והן עכשיו המשימה של צה"ל.
הפעילות בציר פילדלפי היא רק חלק מהמשימות ברפיח. באמצעות שישה צוותי קרב חטיבתיים, אוגדה 162 פועלת לפירוק תשתיות חמאס בעיר. בניגוד לטררם התקשורתי שליווה את הפעילות בצפון הרצועה בראשית המלחמה, ובחאן יונס בהמשכה, ברפיח צה"ל שומר על שקט, כאמור. האירוע השבוע שבו נהרגו עשרות פלשתינים כתוצאה מפגיעת משנה של חיסול שני בכירים בחמאס היה תקלה כפולה: גם בתוצאת הלוואי שאיש לא רצה בה, וגם בפרסום הרב ובביקורת הבינלאומית שהאירוע הזה גרר איתו.
היו שטענו שישראל מלקה את עצמה בתחקיר העצמי הנוקב של האירוע הזה, מכיוון שמי שאשם הוא חמאס, וממילא בעזה אין חפים מפשע. אלה טיעונים קלושים, שמעידים על ראייה חד־ממדית של המציאות. ישראל לא מעוניינת להרוג "בלתי מעורבים" (השם המכובס שהיא נוקטת בדיונים), משום שאנחנו צריכים לקום בבוקר ולהסתכל בראי. הרי זה בדיוק ההבדל בינינו לבינם: הם הורגים אותנו כי אנחנו ישראלים, ואנחנו הורגים רק את המחבלים שביניהם.
כדי להילחם באפקטיביות בטרור ישראל נזקקת לתמיכת העולם, ובעיקר לתמיכת ארה"ב בנשק ובמטרייה מדינית באו"ם. מי שלא מבין זאת אחרי שמונה חודשי מלחמה, לא הבין כלום. לרוע המזל, זה כולל כמה משרי הממשלה, שבטוחים שיהיה בסדר ושאפשר לעשות הכל ושהעולם יקפוץ. חלקם משיחיים, ואותם אי אפשר לשכנע בטיעונים לוגיים שינצחו את רצונם במלחמת גוג ומגוג. אבל חלקם אמורים להיות הגיוניים, ופעולתם מלמדת על שילוב של רדידות מחשבתית ופחדנות. מיותר להיכנס לשמות - הם מדליפים בעצמם מהקבינט את עליבותם על בסיס קבוע.
פרדוקסלית, מי שמאפשרים לצה"ל לפעול בקלות יחסית ברפיח הם דווקא הפלשתינים. המבצע בעיר התמהמה במשך חודשים ארוכים משתי סיבות עיקריות: הראשונה - כי רה"מ נתניהו תמיד מתמהמה, בכל נושא ועניין. דוגמה עדכנית: בראשית השבוע הוא אישר לראש המוסד למנות סגן חדש, אחרי שדדי ברנע רדף אחריו בנושא במשך חודשים ארוכים. בסופו של דבר הציב ברנע עובדה, וקבע את החלפת הסגנים לאתמול. הזמנות נשלחו, ונתניהו נאלץ לאשר.
הסיבה השנייה היא ריכוז הפליטים העצום ברפיח. בשיאה, היו בעיר כ־1.4 מיליון פלשתינים שנמלטו מאזורים אחרים. היה ברור שאם צה"ל יפעל כשהם שם - זה ייגמר בקטסטרופה הומניטרית ומבצעית. זה גם היה הקלף שבו השתמשו מדינות העולם, ובעיקר האמריקנים והמצרים, בניסיון לעכב את הפעולה. הם דרשו מישראל התחייבויות, ואחר כך גם מעשים, שיבטיחו שהפליטים לא ייפגעו.
צה"ל הודיע לפלשתינים לפני שהוא נכנס לרפיח, והם האמינו לו, והחלו לעזוב. למעשה, למעט ריכוז פליטים שנותר בשכונת תל סולטאן, העיר כמעט התרוקנה. זה מאפשר לצה"ל לפעול בה בקלות יחסית, במטרה להשיג את היעד המוכר: ריסוק תשתיות חמאס - בדגש על מנהרות, אתרי ייצור ומפקדות - והריגה או מעצר של כמה שיותר פעילים. כתמיד, יש לפעילות הזאת גם מגבלות. העיקרית שבהן היא החטופים, ואחר כך המאמץ להימנע מפגיעה באזרחים ובתשתיות הומניטריות.
הפעילות ברפיח תימשך כמה שבועות. היא לא תהיה עמוקה וארוכה כמו בחאן יונס, למעט בציר פילדלפי; שם יחפש צה"ל דרכים להמשיך בשליטה אפקטיבית גם לאחר שייצא מחלקי העיר האחרים. למעשה, רק עסקת חטופים יכולה לעצור את המבצע ברפיח. אבל הדרך לעסקה עוד ארוכה, וגם אם הצדדים ישובו לדבר - יידרש מו"מ מורכב, שכמובן יהיה גם רווי מכשולים, וסביר שעד אז צה"ל יספיק להשיג את עיקר יעדיו ברפיח.
סיום המבצע ברפיח יאפשר לצה"ל להכריז כי הושלמה הפגיעה בכלל המערכים המאורגנים של חמאס, למעט השלמות במחנות הפליטים במרכז הרצועה. מבצעית, צה"ל יאחז בשלושה הישגים: הראשון - מרחב אבטחה בעומק של כקילומטר ממערב לגדר הגבול וליישובי העוטף, שהושלם כמעט במלואו. השני - ביתור של הרצועה, ומניעת מעבר תושבים וסחורות בין צפון הרצועה לדרומה (כיום מקפיד צה"ל לתספק את שני האזורים האלה בנפרד, כדי למנוע ניצול של מעבר הומניטרי למטרות טרור). השלישי - כיתור מלא של הרצועה, כלומר פירוז מלא שלה בכוח. המשמעות היא שלחמאס יש את מה שיש לו, ואין לו יותר יכולת להבריח אמל"ח נוסף.
בישראל מקווים כי השלמת המהלכים האלה תאפשר לרוב תושבי העוטף לשוב לבתיהם. זה יהיה מורכב. בשדרות יש תושבים רבים שמצטערים שחזרו הביתה לנוכח חזרת טפטופי הרקטות, ובקיבוץ ניר יצחק הודיעו השבוע שהם מחפשים קהילה מאמצת לשנה הבאה. באמ"ן אמנם מעריכים כי בידי חמאס נותר מלאי מצומצם של מאות רקטות בלבד, וגם איום התקיפה בנוסח 7 באוקטובר לא קיים יותר, ועדיין - התושבים מבקשים לא רק ביטחון, אלא גם תחושת ביטחון, שאיננה.
רעים מאוד ורעים פחות
אבל גם אם שמים את הסוגיה האזרחית בצד, נותרים עם סימני השאלה המרכזיים שמלווים אותנו. רפיח היתה תירוץ מצוין לדחות את נושא החטופים ואת הדיון בעתידה של הרצועה, אבל ביום שבו יוכרז כי האיום הצבאי הממוסד בה לא קיים יותר - כאמור, עניין של כמה שבועות - הממשלה לא תוכל עוד לחמוק מהכרעות. היא תגלה שעל הפרק עומדות בדיוק אותן הדילמות שמהן היא מנסה לחמוק כבר שמונה חודשים: איך מחזירים את החטופים, איך מחסלים את הנהגת חמאס ואיזה שלטון רוצים בעזה.
התשובה לשאלה הראשונה קלה: רוב החטופים יחזרו רק במו"מ. גם אם יהיו מבצעים מוצלחים, הם יחזירו מעטים בלבד, ובעיקר גופות. התשובה לשאלה השנייה קלה גם היא: צריך סבלנות. סינוואר ושות' עשויים לפגוש פצצה מחר בבוקר (אינשאללה), או בעוד שנה. בסוף זה יבוא. התשובה לשאלה השלישית מורכבת: ישראל לא צריכה לחפש פתרון אידיאלי, היא צריכה לחפש פתרון אופטימלי.
אפשר להסיר מסדר היום את הפתרונות המדומיינים של כוח מערבי או ערבי שיעשה בשבילנו את העבודה. זה לא יקרה. נשארנו עם הפלשתינים, או עם ישראל. אצל הפלשתינים יש רעים מאוד ורעים פחות. הרעים מאוד הם חמאס, ששב בתחפושות שונות גם לשטחים שבהם הוא כבר הוכרע (פעם אלה פקידים, פעם שוטרים בלי מדים ופעם "ועדות מקומיות". המכנה המשותף לכולם הוא חמאס). הרעים פחות הם הרשות הפלשתינית, אויבתו המוצהרת של חמאס.
אם לא הפלשתינים, נשארנו עם ישראל. יש שרים בממשלה שמקדמים את הרעיון הזה בלהט (ע"ע גוג ומגוג). המחיר פחות חשוב להם, אבל הוא צריך להיות חשוב לנו. אמיר אטינגר, כתבנו המוצלח בכנסת, כתב השבוע טור נוגע ללב על המחיר שמשלמים המילואימניקים, והוא ביניהם, שגויסו בשבת השחורה ועשו ארבעה חודשי מילואים רצופים, וכעת קיבלו שוב צו גיוס מיידי לשלושה חודשים נוספים.
ביקשתי השבוע לברר מה יהיה נטל המילואים עם ובלי שליטה ישראלית בעזה. לפי התכנון הקיים, כל איש מילואים ייקרא ל־40 ימים בממוצע בשנים הקרובות, ומי שמשתייך לשמונה או לתשע החטיבות המובחרות במילואים יידרש ל־40-50 ימי מילואים נוספים. במילים אחרות: כמה עשרות אלפים מאיתנו יעשו שלושה חודשים מילואים בשנה, בכל שנה, עם כל המחירים שנלווים לזה בבית, במשפחה, בעבודה ובלימודים.
ומה אם צה"ל ישלוט מלא־מלא בעזה? כל לוחם (כולל כולם) יידרש ל־180 ימי מילואים בממוצע בשנה, בכל שנה. וזה בלי לדבר על המחיר בחיי אדם, ועל העלות הכלכלית המטורפת של שליטה כזאת (עשרות מיליארדי דולרים בשנה), ועל הפגיעה האנושה במה שנשאר מהיחסים הבינלאומיים של ישראל ומהלגיטימציה שלה לפעול ולהתקיים.
ולא אמרנו מילה על כך שכל עוד צה"ל שולט ונלחם בעזה - הוא בהכרח גם נלחם בצפון, כלומר הצפון מפונה, וגם נלחם במעגלים ובזירות רחוקים יותר: מאיראן, עיראק ותימן, ועד לסוריה וליהודה ושומרון, שבוערים מתמיד. מי שמנסה להסתכל על כל זירה כזאת בנפרד - טועה: הן כרוכות זו בזו בפקעת סבוכה, שראשיתה ואחריתה בעזה.
האינטרס הישראלי הוא להשלים את הפגיעה בתשתיות חמאס ברצועה, ולהעביר את השליטה האזרחית לידי גורם אחר. השליטה הביטחונית תישאר בידי ישראל, בדיוק כמו אחרי מבצע חומת מגן ביו"ש. כלומר, צה"ל ייכנס וייצא לפי הצורך, תחילה במינון גבוה ואחר כך פחות, יש לקוות. ג'באליה, שבה צה"ל השלים השבוע פעולה נרחבת, היא דוגמה טובה: זאת הפעם השנייה שהכוחות מבקרים בה (אמנם באזורים שונים), ואפשר להעריך שיהיו בה ביקורים רבים נוספים בשנים הבאות.
לא על ההליכה לבדה
ב"אליס בארץ הפלאות" המופלא של לואיס קרול, אליס מבקשת מהחתול לומר לה באיזו דרך עליה ללכת מכאן. "זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע", משיב החתול. "לא אכפת לי כל כך", עונה אליס. "אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי", אומר החתול. "בתנאי שאגיע לאנשהו", מוסיפה אליס. "ודאי שתגיעי, אם רק תתמידי בהליכה", מסכם החתול.
בינתיים ישראל הולכת. לזכותה ייאמר שהיא מתמידה בהליכה. לגנותה - שאין לה מושג לאן תגיע.
"אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים", קבע דוקטור סוס באחד מהספרים שלו. זאת בהחלט אפשרות, אבל יש גם אפשרות שלא. ומדינה לא יכולה להגיע לסוף הדרך כדי לגלות שהיא התברברה. עכשיו, כשגם הכרעת הגדודים שנותרו ברפיח נמצאת מעבר לפינה, הגיע הזמן להחליט לאן אנחנו רוצים להגיע בסוף המסע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו