כמו כל דבר אחר במדינה בשבעת החודשים האחרונים, גם פסטיבל הסופרים הבינלאומי במשכנות שאננים שייערך בסוף החודש (30-27 במאי), לא יהיה אירוע רגיל. הטראומה של הטבח הנורא ב־7 באוקטובר, התמשכות המלחמה בחזיתות השונות וכתוצאה מכך חוסר הוודאות ביחס לנכונות הסופרים הזרים להגיע לישראל בעת הזו - כל אלה מרחפים על כינוס הסופרים המסורתי בבירה, שהפעם יכלול סדרת אירועים לקידום ספרות אירופית עכשווית בישראל, בשיתוף פעולה חדש עם האיחוד האירופי ובתמיכת המכון הרומני בישראל.
בשונה מאחרים, האורח המרכזי של הפסטיבל, הסופר הרומני־ארמני ורוז'אן ווסגניאן, לא שותף לחוסר הוודאות הזה ולא חש שום צורך לשבת על הגדר כאשר מדובר בישראל. "אני מחכה בקוצר רוח לביקור הזה", הוא מצהיר בשיחה עם "ישראל השבוע", ולא חוסך במילים כדי להביע את האמפתיה כלפי המדינה היהודית ואת הסולידריות עימה ועם העם היושב בה.
ווסגניאן (65) מזכיר שביקר אצלנו הרבה פעמים ומציין בגאווה שכחבר הפרלמנט הרומני בעבר, נמנה עם קבוצת הידידות עם ישראל. נוסף על כך, חלק מביקוריו התקיימו בהזמנת הקהילה הארמנית שמתגוררת בישראל, ברובע הגדול בירושלים. ביקור אחר, בלתי נשכח מבחינתו, נערך כאשר יצירתו הספרותית הגדולה, "ספר הלחישות", תורגמה לעברית והוצגה לראשונה לקהל הישראלי. הספר תורגם לעשרות שפות נוספות, אך ווסגניאן גאה בעובדה שהתרגום לעברית היה מהראשונים שנעשו.
עם זאת, ברור לו שהפעם זאת ישראל שונה ממה שהכיר בעבר. הוא מגיע למדינה שחוותה טרגדיה איומה מידי מרצחים שפלים ונלחמת שוב על קיומה ועל הישרדותה מול הזוממים להשמידה. "הישרדות היא מושג קרוב לליבי", מאשר ווסגניאן, "ואני יודע כמה אקטואלי ורלוונטי עבור ישראל הדיון בטרגדיות, בהישרדות וביכולת לשרוד".
בהקשר זה ווסגניאן דוחה בשאט נפש את הניסיונות להציג את ישראל כמי שמבצעת רצח עם. "על פי ההגדרה במשפט הבינלאומי, הפשע של רצח עם מתייחס למעשה השמדה של עם או של ציוויליזציה", מזכיר הסופר. "הפעולות של ישראל אינן מכוונת כלפי כלל הערבים או הפלשתינים, אלא כלפי אלה מהם שביצעו פעולות טרור ושאחראים לתוקפנות הדמים של 7 באוקטובר. על כן הפעולות של ישראל אינן יכולות להיחשב כרצח עם. ואם מי שמנסה להדביק לישראל את האשמה הזאת הוא ארדואן - הרי הוא האדם האחרון בעולם שיכול בכלל להעלות האשמות שכאלה".
קשה למצוא בר שיח ספרותי מתאים יותר לדיון ברצח עם מאשר ורוז'אן ווסגניאן עצמו. "ספר הלחישות" שלו, שיצא לאור ב־2008 ועורר הדים בכל העולם, עוסק בדיוק בזה, רק מהצד הארמני. הטרגדיה של רצח העם שביצעו הטורקים בארמנים בימי מלחמת העולם הראשונה, משתקפת בכל אחת מדמויות הספר, בהרוגים ובניצולים, וגם בהיסטוריה המשפחתית של ווסגניאן. "הסבים והסבתות שלי היו ניצולי הטבח. הם והוריי לימדו אותי לזכור אותו. לצד זאת, הם לימדו אותי לא לשנוא. לא לשנוא את הטורקים, למשל, אף שהם רצחו כחצי מן העם הארמני באותה עת. סבא שלי סיפר כיצד משפחה טורקית הצילה אותו ממוות, וטען שאין לשנוא את כל העם הטורקי משום שבאחריות לזוועות נושאים המנהיגים שלו".
עם או בלי קשר לתפיסת הסופר ולרתיעתו מפני נקמה, "ספר הלחישות" נאסר לפרסום בטורקיה. המו"ל שהסכים לתרגם את הספר לטורקית ולהוציא אותו לאור במקום שבו בוצעו הפשעים, נאלץ להימלט על נפשו. במקומות אחרים קבלת הפנים היתה אוהדת ביותר. "ספר הלחישות" תואר כיצירת המופת של הספרות העכשווית, הושווה ל"רומן הרומנים", "דון קישוט", של סרוואנטס, וכונה "ספר־סמל של מאבק בפשעי רצח עם". פרקים ממנו הוקראו בהקראות פומביות ביותר מ־200 ערים בעולם.
כיצד אתה מסביר את העובדה ש"ספר הלחישות" הדהים את הקוראים במקומות שהטרגדיה הארמנית היתה עבורם פרט היסטורי רחוק?
"הספר מציג טרגדיה גדולה, אבל בכותבי עליה כתבתי על כל הטרגדיות בעולם. אין להן שפת אם. אמנם תיארתי את הטרגדיה הארמנית, אבל בד בבד זהו הסיפור של מלחמת האזרחים בספרד, של פרשות רצח עם באפריקה ועוד ועוד. לכל עם ולכל מקום יש 'ספר הלחישות' משלו. נשיא קולומביה סנטוס הודה שהספר עזר לו להגיע להידברות עם המורדים מארגון ולסיים סכסוך דמים ארוך עימם, כי זה ספר שעוסק בשכחה, בנקמה ובסליחה. זה לא ספר על סבלם של הארמנים. זהו ספר על המאה ה־20 ועל הקורבנות שלה, ועל כל הסבל שהביאה לאנושות: מלחמות עולם, מחנות ריכוז והשמדה, קברי המונים, אידיאולוגיות רצחניות, טכנולוגיה שהפכה לאמצעי של רודנות. המאה ההיא איבדה את התמימות והזדקנה מהר כבר בהיותה ב'גיל העשרה', עם תחילת מלחמת העולם הראשונה".
אתה שותף לתקווה לשלום עולמי במאה ה־21?
"אמנם כולנו מקווים שהמאה הנוכחית לא תחזור על גורל המאה הקודמת, אולם לצערי ייתכן שהיא טומנת בחובה יותר טרגדיות, כי בניגוד לקודמתה, המאה ה־21 נולדה זקנה, כמו בנג'מין באטן, גיבור הסרט הנודע של הבמאי דיוויד פינצ'ר על פי הסיפור של סקוט פיצג'רלד. המאה הנוכחית התמלאה בדם בשנתה הראשונה, עם מתקפת הטרור הנוראית על מגדלי התאומים בניו יורק. זה מלמד שהאנושות לא למדה דבר מלקחי הטרגדיות של המאה ה־20, ולמרבה הצער, בניגוד לבנג'מין באטן, למאה ה־21 אין סיכוי להיות צעירה יותר ככל שיחלוף הזמן. הטרגדיות עלולות לחזור".
יש שיאמרו כי על רקע של טרגדיות גדולות נוצרת ספרות גדולה.
"כשכותבים על טרגדיות קשה להימנע מהסקת מסקנות, אבל זה הכרחי. תארו לכם את הקושי: מחצית ממשפחתה של אמי נרצחה על ידי הטורקים, ובכל זאת השתדלתי רק לתאר ולהציג את הדמויות, חלקן תליינים ורוצחים, בלי להאכיל את הקורא במסקנות. המסקנות שייכות לקורא. מסקנות מפי סופר הורגות את הספרות".
התרבות היא תקשורת
ווסגניאן שירת את ארצו כחבר פרלמנט במשך שלושה עשורים, תחילה בבית הנבחרים ובהמשך בסנאט. הוא נבחר לראשונה בשנת 1990, בבחירות הדמוקרטיות הראשונות אחרי המהפכה ששחררה את רומניה מהרודנות הקומוניסטית של צ'אושסקו, והתקדם לעמדות בכירות בממשלה. בשיא הקריירה הפוליטית הגיע ווסגניאן, בוגר לימודי מתמטיקה וכלכלה, לתפקיד של שר האוצר והכלכלה והוביל בהצלחה רפורמות כלכליות רבות. כעת הוא מתהדר 'רק' בשני כובעי נשיאות - נשיא איגוד הארמנים של רומניה ונשיא איגוד הסופרים במדינה, אבל שומר לעצמו את האופציה של החזרה לפוליטיקה אמיתית בבחירות אשר יתקיימו ברומניה בספטמבר.
כיצד אדם אחד משלב עולמות כה שונים - פוליטיקה, כלכלה וספרות?
"אני גם נגן פסנתר, כך שאפשר להוסיף לרשימה עולם תוכן נוסף", הוא צוחק. "פוליטיקה נסבה סביב היכולת לתקשר. הייתי אומר שזאת האמנות של תקשורת עם אחרים ושל יצירת אמון, כי בלעדי האמון אין תקשורת. גם כלכלה עוסקת במובנים רבים בתקשורת, הרי לא במקרה בשנים האחרונות זכו בפרס נובל דווקא המחקרים שעסקו באופן שבו הכלכלה מתבססת על תפיסות אנושיות ועל התקשורת בין בני אנוש. תחומים כלכליים כמו ניהול ושיווק הם לגמרי תקשורת, וכמובן, התרבות היא תקשורת, היא דו־שיח בין אנשים. נמצאנו למדים שכל העולמות האלה, שהזכרת בשאלתך, הם פנים שונות של תקשורת, ובכל אחד מהם עליך להיות אתה עצמך. אם אתה מאבד את האמת שלך, אתה שום דבר, ולא תוכל להצליח באף אחד מן העולמות. לעומת זאת, אם תשמור על האותנטיות ותישאר נאמן לעצמך, תוכל לשלב פרספקטיבות שונות על הקיום האנושי".
ברומניה נפוצה בדיחה עליך. אומרים שקודם כל אתה אומר שאתה ארמני, ורק אחר כך אומר "שלום".
"זאת בדיוק האותנטיות, זה מי שאני. כאשר כיהנתי כשר בממשלה, על השולחן שלי תמיד ניצב הדגל הארמני. הדגלים של רומניה ושל האיחוד האירופי מאחוריי, והדגל הארמני לפניי. בלי זה הייתי בוגד בהוריי, באבות אבותיי ובמי שאני. נולדתי להורים ארמנים, והחינוך הבסיסי שלי היה ארמני. עד גיל 4 לא דיברתי רומנית, ולמדתי אותה בזכות המשחקים ברחוב עם ילדי השכונה בקראיובה, עיר הולדתי. אם אתה מכיר בתפיסת העולם שלך, יודע מהיכן היא צמחה ונאמן לה - תצליח בכל דבר שבאמצעותו תבטא ותתקשר אותה, גם בפוליטיקה. מעולם לא היתה לי בעיה לשלב תחומי עיסוק שונים. אם כבר, לדעת הקהל היתה בעיה. הקהל הרחב לא הבין איך אפשר בבוקר להציג בפרלמנט את תקציב המדינה, ובערב לכתוב שירה. אבל תאמינו לי, זה לגמרי אפשרי".
היכולת של התפוצה הארמנית לשמור על זהותה מזכירה לך את דרכו של העם היהודי בגולה?
"יש דמיון רב בין שתי התפוצות, משום שלא קל לשמור על זהות כמיעוט. צריך לזכור שבני הקהילה הארמנית נטלו חלק בכל הצמתים החשובים של ההיסטוריה המודרנית ברומניה ותרמו לה הרבה דמויות מופת. במובן מסוים, להיות ארמני ברומניה זה יתרון, כי הרומנים רוחשים אמון לארמנים בשל נאמנותם למדינה ולעם הרומני. רומניה היתה המדינה הראשונה שקלטה את שורדי רצח העם הארמני ב־1915, וגם המדינה הראשונה שהכירה בארמניה העצמאית ב־1991. היחס המחבק מציב אתגר מוגבר בפני שמירת הזהות של המיעוט.
"לפני מאות שנים זה היה פשוט יותר. היום, עם כל התקשורת המוגברת בין כל חלקי החברה, ההתבוללות מאיימת על היכולת של מיעוט לשמר את זהותו, מה גם שאין שום אפליה ברומניה של ימינו. מופעלת דווקא אפליה לטובה שעוגנה בחוקה, שעל פיה מיעוטים לאומיים רשאים לשלוח את נציגיהם לפרלמנט או לממן בכספי המדינה את בתי הספר שלהם. נדרש מאמץ גדול כדי ללמד את שפת האם, שבלעדיה אין זהות. הכנסייה הארמנית שימשה מרכיב משמעותי נוסף בשמירת הזהות שלנו. בתקופה הקומוניסטית חל איסור להקים ארגונים לאומיים אתניים, ולכן הכנסייה סיפקה את האפשרות היחידה לפגוש ארמנים אחרים ולשמר את הלאומיות".
הרבה יותר משותפות
ווסגניאן לא רק מדבר בשבחי שימור הזהות הלאומית, הוא גם יודע דבר או שניים על איך עושים זאת בפועל. בסוף שנות ה־70 הוא הקים בית ספר יום א', שבו לימד ילדים מהמוצא הארמני את השפה ואת התרבות של עמם. המיזם שלו היה כה מוצלח, שגם מבוגרים השתתפו בו כתלמידים. כאשר המשטר הקומוניסטי נפח את נשמתו, ווסגניאן וצעירים ארמנים נוספים הקימו את איגוד הארמנים ברומניה, שבראשו הוא עומד עד היום. "בני אדם צריכים לחלוק עם האנושות את עושרם, והעושר שלנו הוא הלאומיות שלנו - היא נכס חשוב ביותר", הוא קובע בנחרצות.
ווסגניאן מעלה על נס את שיתוף הפעולה הקרוב בין הקהילה היהודית לבין הקהילה הארמנית ברומניה. "זאת לא סתם שותפות - זאת חברות אמת", הוא אומר ומוסיף ששתי הקהילות נאבקות בהתבוללות. במקרה של הארמנים המאבק נואש למדי. אחרי שבתקופה הקומוניסטית חלקם היגר למדינות המערב, מספרם ברומניה מגיע לאלפים בודדים.
בדומה ליתר בני עמו, ווסגניאן מצפה ליום שבו תכיר הכנסת באופן רשמי ברצח העם הארמני ותגנה את פשעי הממשל הטורקי: "אנחנו מבינים שישראל היתה מהוססת, הן משום שהיו לה ציפיות גיאופוליטיות מטורקיה והן משום שלארמניה יש קשרים עם איראן. ובכן, הציפיות מטורקיה נגוזו, והקשרים של ארמניה עם איראן אינם באים מבחירה אלא מכורח המציאות. ארמניה תקועה בין טורקיה לאזרבייג'ן, והמוצא היחיד שלה באמצעות מסילות הברזל הוא לאיראן. היחס של ישראל כלפי ארמניה התאפיין בקיפאון, והגיע הזמן לשבור אותו כדי שנתמוך זו בזו. העם היהודי והעם הארמני חולקים היסטוריה משותפת וערכים משותפים, כמו היחס לספר. עבורנו, הארמנים, הספר הוא האלוהים השני.
"בתחום התרבות היהודים והארמנים מאוד קרובים. האדם הראשון שכתב והעיד על רצח העם הארמני היה הנרי מורגנטאו (הבן), יהודי שכיהן כשגריר ארה"ב באימפריה העות'מאנית, וראשי התאחדות הסופרים העברים בישראל היו המקדמים הטובים ביותר של 'ספר הלחישות', עד כדי כך שביקשו מוועדת השיפוט של פרס נובל לשקול את מועמדותו לפרס".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו