בדיחה תרבותית נושנה וחביבה מספרת על תייר שהזדמן לאנגליה והתפעל מיופיו של הדשא המקומי. לצורך העניין, נאמר שהתייר הגיע מישראל. "איך אוכל לגדל דשא כזה גם אצלי בגינה?" שאל התייר גנן מזדמן, וקיבל את התשובה: "קודם תזרע דשא, ואז תחכה 400 שנה". אבל איך כתבה לאה גולדברג? "ומאוד לא פשוט לחכות".
לנו אין מוניטין של דשא משובח. זה לא רק עניין של סבלנות, אלא בעיקר של אקלים. אבל בתי כנסת יש לנו בשפע. ומי שפוקדים אותם ודאי יבחינו שבכל אחד מהם נוסח התפילה מעט שונה. חלק מההבדלים מעוגנים גם בסידור עצמו, שלא לדבר על הקהילות עצמן, אבל באופן כללי, בכל אחד מבתי הכנסת אפשר להרגיש בבית. גם הסידור המיוחד לכל בית כנסת, כמו הדשא הבריטי, הוא תוצר של תהליך ארוך של לימוד, ויכוח והסכמה, שהיו שותפות לו קהילות יהודיות בכל רחבי העולם. זהו תהליך שנמשך 100 שנים, ושממשיך להתקיים. אבל בתחתית הוויכוח והשינוי האיטי, כאבן הראשה, שוכנות התפילות העתיקות והמוכרות שעברו את מסננת השנים והמנהגים המקומיים, והן אלה שמאפשרות למתפלל מפתח תקווה להצטרף לתפילה גם בבית כנסת בברוקלין. אולי גם יעלה לתורה או יברך ברכת הכוהנים, כמו בבית.
אבל יש כאלה שאצה להם הדרך, שהטקס הנושן לא מתאים להם. הם רוצים טקס חדש, תפור למידותיהם. עכשיו. הם יכולים להיות קיבוצניקים שרוצים לטעון את ההגדה של פסח במוטיבים חקלאיים, הישראלים הראשונים שהוציאו מל"ג בעומר את רבי עקיבא והכניסו במקומו את בר כוכבא, זוגות חילוניים שרוצים לנסח בעצמם את טקס הנישואים האלטרנטיבי שלהם, ומי שלא אוהבים את הנפש יהודי ואת ארץ ציון וירושלים ב"התקווה" וכבר שנים מציעים להחליף אותו ב"שחקי שחקי" האוניברסלי - הכל מתחיל מטינה חדשה כלפי הטקס הישן.
צריך סבלנות, ולאנשי האלטרנטיבה יש מחסור במשאב המסוים הזה. הם היו ונשארו אנשי העכשיו, ועם "עכשיו" לא בונים שלום, או ניצחון, או שחרור חטופים או סידור תפילה. אפילו לא טקס
מחאת קפלן הדגימה היטב, בזמן קצר ובשידור חי - כמעט בתנאי מעבדה - את הניסיונות להתמרד נגד האבולוציה של הטקסים הדתיים והלאומיים ולהחליף אותה במהפכה תרבותית. המגוחך שבהם היה מצעדי השפחות, שאותם יזם ארגון ששמו ההולם הוא "בונות אלטרנטיבה". כמחאה נגד חרדות שווא מפני דיכוי נשים שתחולל הרפורמה המשפטית, מיטב בנותינו התלבשו בתלבושת שלקוחה מסדרת טלוויזיה אמריקנית, שהתבססה על חרדות שווא מפני דיכוי נשים באמריקה של רייגן. האלטרנטיבה החזיקה מעמד בכמה הפגנות וזכתה לתשואות חן־חן, וסביב שולחן השבת מיליוני גברים יהודים המשיכו לשיר לנשותיהם את "אשת חיל". במחאה הבאה יהיו תחפושות חדשות.
בשנה שעברה התמקדה המחאה בעיקר בניתוץ סמלים. המקרה המחריד ביותר היה פיזור תפילות יום כיפור בידי פעילי מחאה שהמראה של יהודי מתפלל העביר אותם על דעתם. אבל קדמו לו כמה בלוני ניסוי: משפחות שהגיעו לטקס סיום קורס טיס כשהן לבושות בחולצות מחאה עם הכיתוב "חייבים להתנגד לדיקטטורה", והפנו גב לראש הממשלה בזמן נאומו. חולצות ברוח דומה נלבשו גם בכמה טקסי יום הזיכרון בבתי העלמין הצבאיים.
ליום הזיכרון יש מה שנקרא "אלטרנטיבה" כבר משנת 2006. טקס יום הזיכרון הישראלי־פלשתיני מושך אליו את מי שעדיין שוגים באשליות לגבי טיבו של הסכסוך, בסיוע כספי נדיב של ממשלות זרות. יכול להיות שבעוד 700 שנה יתייצבו בטקס הזה המוני בית ישראל, כפי שהם מתייצבים עכשיו בבתי העלמין הצבאיים, עם "אל מלא רחמים", משמר כבוד של צה"ל ונאומים של פוליטיקאים. רוב הסיכויים שכל אלה לא יקרו, אבל אין לדעת. בשביל זה צריך סבלנות, ולאנשי האלטרנטיבה יש מחסור במשאב המסוים הזה. הם היו ונשארו אנשי העכשיו, ועם "עכשיו" לא בונים שלום, או ניצחון, או שחרור חטופים או סידור תפילה. אפילו לא טקס. ומכיוון שמתעורר החשד שמטרתו של טקס הזיכרון האלטרנטיבי היא פוליטית - הוא לא מצליח לשכנע בכנות של הרגש שהוא מתיימר להביע.
גם יום העצמאות לא חסין בפני אלטרנטיבות. בשנה שעברה בחר ראש האופוזיציה יאיר לפיד להחרים את טקס המשואות ביום העצמאות. "אם הם היו רוצים שהטקס יהיה של כולם, הם היו חוסכים מאיתנו את הנאום המוקלט של נתניהו. שלא יהפכו אותו למופע פוליטי", הודיע. "אני לא משתתף בשידורי תעמולה ממשלתיים".
לפיד סיפק הסבר שנשמע הגיוני לאוזניים המתאימות. הרי בבואך לשלול את הטקס, כדאי שתקפיד לשאת בצקלונך טיעונים מסוג "תעמולה", "הדתה", דיקטטורה" וכיוצא באלה. אם אינך יכול לשאת את טקס הדלקת המשואות, לא די בכך שתתקומם על זהות המנחים או משיאי המשואות, או על מספר הפעמים שבהן התמקדה המצלמה בראש הממשלה הלא נכון. ובשנה של מלחמת קיום, אחרי טבח 7 באוקטובר, למרבה הזוועה צמחה הצדקה שהיה לה סיכוי טוב יותר להיקלט בקרב ציבור שחלקו ממילא לא מתחבר לתכנים הוותיקים, חלקו יסתייג מכל פעולה של הממשלה הנוכחית, ולחלקו מטבע הדברים אין מצב רוח לחגיגות.
כמה אלפים מהם צפו באלטרנטיבה לטקס הדלקת המשואות הממלכתי - טקס כיבוי המשואות של ארגוני המחאה. אבל גם באלטרנטיבה הזו, כמו בטקסי נישואים חילוניים, כמו בהגדה ובקדיש הקיבוציים, אבני היסוד היו הטקס הוותיק והמקובל: משואות, נואמים, אמנים, אפילו תפילת יזכור.
גם מי שמנסים לברוח מהטקס - לא יכולים להתנתק ממנו. אבני הבניין של האלטרנטיבה נלקחו מעשרות וממאות שנים של תרבות ישראלית ושל מסורת יהודית שנבדקו, ששרדו ויכוחים ומחלוקות, שהתפצלו והתאחדו והשתנו לאט אך שמרו על יציבות לאורך הדורות, כי בסופו של דבר הציבור אימץ אותן אל ליבו ובחר בהן כבית.
גם האלטרנטיבה לא יכולה להסתדר בלי טקסטים קדמוניים שעמדו במבחן הזמן, במבחן שני בתי מקדש שחרבו, וגלות, ותקומה. בלעדיהם גם האלטרנטיבה לא קיימת. גם היא צריכה להרגיש בבית. ארון הספרים שהיא מטלטלת הוא ארון הספרים היחיד שיש לה. מן האבנים האלה אפשר לבנות אלטרנטיבה, ואפשר שייבנה המקדש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו