דווקא בזמנים קשים, יש להודות על התקומה

1

בליל יום העצמאות ה־76 של מדינתנו הלכתי לבית הכנסת. צורך עז היה בי, דווקא אחרי מאורעות השנה החולפת, לומר תודה על העובדה הלא מובנת מאליה שזכינו למה שלא זכו לו דורות רבים: לחיות במדינה יהודית עצמאית שיכולה להגן על עצמה. הרי זה מה שאנו עושים כעת, בעיצומה של מלחמת בראשית, שפרצה ביום שבו סיימנו את מחזור הקריאה בתורה והתחלנו מחדש. מה נשתנה טבח 7 באוקטובר משאר מעשי הרציחה והביזה שאירעו באלפי שנותינו בגלות, בהיותנו חסרי בית לאומי? שבכל הלילות האדומים האחרים יכולנו על פי רוב רק להסתתר או לברוח, ואילו בפעם הזאת קמנו והשבנו מלחמה לצוררינו.

אז הלכתי לישיבת הדרום ברחובות, תיכון תורני, והשתתפתי בתפילה מרגשת עד דמעות בליווי מוזיקה וריקודים, שבה אמרנו מזמורי תודה והלל שלם עם ברכה, כמו בליל פסח. למען האמת, יום העצמאות גדול מיציאת מצרים, מכיוון שחזרתנו ארצה בפעם הזאת אירעה לא לאחר כ־200 שנים, אלא כמעט 2,000 שנה. ולא ממצרים בלבד, אלא מכל קצווי תבל שאליהם התפזרנו במשך ההיסטוריה. ולא עוד אלא שתקומתנו לתחייה מדינית אירעה שלוש שנים בלבד לאחר שאיבדנו שליש מעמנו, ושרידי החרב של עמנו הצליחו להביס שבעה צבאות שפלשו לארצנו וביקשו להשלים את מלאכת הנאצים, וזאת בזמן שהיישוב פה היה דל ומועט.

2

ועוד אמרנו תודה על היכולת לקיים את הצו המוסרי של ביעור הרע מן העולם והסרת האיום מעל לגבולנו. תעודת ישראל להיות "לאור לגויים", כפי שאמר הנביא ישעיהו עוד במאה השמינית לפנה"ס, מתבטאת היום גם בקיום הצו המוסרי של ביעור הרע מן העולם, והעמידה מול ציר הרשע של מדינות המבקשות לשעבד את העולם החופשי כולו, שרבים בתוכו עדיין לא התעוררו. מדינת ישראל הקטנה עומדת מול כל אלה, ותוקעת בשופר גדול לחירות העולם.

וזה דורש זמן וסבלנות. ההזנחה בת השנים של ישויות הטרור סביבנו אפשרה להן להתעצם, ולבנות מבצרי טרור שהאנושות לא הכירה כמותם. הציבור בישראל ברובו מבין את האיום ודורש הכרעה צבאית. לא כסות מדינית ודיבורים כחול, אלא פשוט לחסל את המחבלים ושולחיהם בכל מקומותיהם, על האדמה ומתחתיה. מדוד מלכנו למדנו את השיטה: "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם, וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם. אֶמְחָצֵם וְלֹא יֻכְלוּ קוּם, יִפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי". כך נוהג עם עצמאי חפץ חיים.

3

נגד מי אנו נלחמים? נחזור על הראשונות, לטובת מי שהספיק לשכוח או להדחיק. אויבינו שחטו את ילדינו, אנסו את בנותינו ולאחר מכן ירו להן בראש, ערפו את ראשי בנינו, שרפו חיים הורים וילדיהם. הם החריבו קהילות שלוות שהתקיימו עד אז בשכנותם, וחטפו מאות, כולל תינוקות. אוי, מה היה לנו.

רבים מבין הנרצחים היהודים דאגו לרווחתם של העזתים, מתוך רצון טוב של שכנות טובה: הם עזרו להביא אליהם צינורות מי שתייה, וחברות טכנולוגיה גבוהה תרמו כספים לבניית רצועת עזה. הם הסיעו משם חולים למרכזי הרפואה המתקדמים שלנו, כדי להציל את חייהם. אך ביום פקודה הטובות האלה לא נזכרו; המנוולים רצחו את כולם באכזריות שהתעלתה על אירועים קודמים. זכור! לא תשכח!

תעודת ישראל להיות "אור לגויים" מתבטאת גם בקיום הצו המוסרי של ביעור הרע מן העולם, והעמידה מול ציר הרשע המבקש לשעבד את העולם החופשי, שרבים בתוכו עדיין לא התעוררו. ישראל הקטנה עומדת מול כל אלה, ותוקעת בשופר גדול לחירות העולם

אין שלום לרשעים. אין מה לשאת ולתת איתם, מאחר שברור לכל בר־דעת שהחטופים החיים משמשים תעודת ביטוח לראשי חמאס, ולכן הם לא יוותרו עליהם כל זמן שלא התמלאו כל דרישותיהם, שבראשן הפסקה חלוטה של המלחמה. לזה איננו יכולים להסכים, מכיוון שמשמעות הפסקת המלחמה היא תבוסה לישראל ועידוד החטיפות ומעשי הטבח הבאים.

4

המסורת היהודית העתיקה יודעת לטפל ברגישות ובחוכמה פסיכולוגית עמוקה בתהליך האבל על המתים. אותה חוכמה עתיקה מלמדת שבהתקדש השבת או החג, האבלים מצניעים את סימני אבלותם ומתחברים לזמן המיוחד כדי לשמוח בו. זה קשה מנשוא, אבל העובדה שהאבלים הם חלק מהכלל המציין את הזמנים המיוחדים נוסכת בהם כוח להתגבר על הכאב ולהיות עם הכלל.

זו אינה שמחה של קלות ראש, ואין פירושה שכחת הכאב או הדחקתו. "עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה, וְגִילוּ בִּרְעָדָה", מלמד אותנו משורר תהילים. יש מצבים מורכבים שבהם השמחה מעורבת עם יראה ורעד. שמחה על מה שהשגנו, ביחד עם הרגשת כובד האחריות של המשימות המונחות לפתחנו שלא הושלמו.

חכמינו לימדו במסכת כתובות: "מעבירים את המת מלפני כלה". כשיש שיירה המלווה מת ומולה שיירה המלווה כלה - ההלוויה ממתינה עד שתעבור שיירת הכלה. ההסבר לכך מופיע במסכת "שמחות" (לשון חיובית לדיני אבלות): "מפני שכבוד החיים קודם לכבוד המתים". במאה ה־13 ביאר הרמב"ן ששתי המצוות (ליווי המת וליווי הכלה) נובעות מכבוד הבריות, ולכן עדיף לעשות למען החיים לפני המתים. הרעיון היוצא מחוכמה עתיקה זו הוא הראייה האופטימית ומלאת האמונה, שגם ברגעים הכי אפלים קיימת התקווה לתיקון ולתקומה מהאבל, לשים פאר תחת אפר. המשמעות היא חיוב החיים על פני המוות, בניגוד לאויבינו שקידשו את המוות. משום כך, אפשר וחשוב לשמוח ביום העצמאות, אף שמתינו מונחים לפנינו וחטופינו עדיין נמצאים בשבי חמאס, מכיוון שהתמונה הכללית טובה לאין שיעור ממה שחווינו רק לפני זמן קצר במונחים היסטוריים.

5

אם תרצו, יש פה גם משום ה"אף על פי כן" הברנרי המפורסם. הסופר י"ח ברנר הי"ד לא נהג להכביר באמירות שייפו את המצב האמיתי בארץ, לנוכח הקשיים שחוו אנשי העלייה השנייה בראשית המאה ה־20. הוא דרש לדווח אמת על המצב כאן. עם זאת, הוא לא הפסיק להאמין בעם הזה ובתקווה לעתיד הטוב המצפה לו. זה "הייאוש הפורה". בסיפורו "עצבים" (1910), העוסק בקשיי מסע העלייה ארצה וההתמודדות עם החיים המאתגרים בתוך "הסוכה הדלה" של היישוב היהודי דאז, יש רגע, לקראת הירידה מהספינה, שבו נוכח העיר חיפה שנגלתה לו - המחבר, בן דמותו של ברנר, "נשבר" ומתוודה:

"ובהביטי אל החוף - ותהי בי הרוח, ואבין, כי לעת עתה קרוב הוא החוף אשר באתי אליו אני, מאותו שבא אליו ההוא גברא, הנער הזקן, בלונדון הזרה. ומה שנוגע ליופי... שמע־נא, יודע אתה מה שאגיד לך? הן שונאים אנו את הדיבורים היתרים על היופי, אשר אנו שומעים השכם והערב מסביבנו; הן ריקים הם הדיבורים האלה וגורמים לנו לפעמים לכפור בעצם היופי גופא. אולם, אמור מה שתאמר, מלים אין בפי - ואז היה יפה. ו"הים הגדול" אכן הוא ים יפה, ובחוף־חיפה - יפהפה! באותה שעה האמנתי באמת ביופי, ביפי־הטבע, ביפי־היקום. ביופי של מעלה". אכן, טובה הארץ מאוד־מאוד.