בישראל מתנים את השיבה לצפון במצב ביטחוני דמיוני

ב־11 באוקטובר, ביום החמישי מאז פרוץ המלחמה, קבינט המלחמה קיבל את ההחלטה האסטרטגית המכוננת למיקוד המאמץ ההתקפי העיקרי בזירת עזה, תוך הגבלת פיקוד הצפון למאמץ משני במגננה. מאותה השעה נקבעו קווי המתאר למגבלות הלחימה בזירה הצפונית. מכאן ואילך התפתחה הלחימה בזירה בדפוסי התשה - כשלשני הצדדים, כל אחד ממניעיו, יש עניין בשימור המלחמה כמוגבלת. הלחץ הבינלאומי, בעיקר מצד הממשל האמריקני, תבע בעיקר מהצד הישראלי את שימור המלחמה במתכונתה המוגבלת.   

למרות שימור המלחמה בממדיה המוגבלים, כבר בשבוע הראשון נפל בידי חיזבאללה הישג אסטרטגי חסר תקדים: כל יישובי קו העימות שבצד הישראלי פונו מתושביהם, ורצועת היישובים שלאורך הגבול הפכה לאזור לחימה נטוש מכל ממד של חיים אזרחיים. התנועה ליישובים כמו חניתה או מנרה נעשתה למטרה מבצעית, והיתה לא פחות מאוימת מהתנועה למוצבי רצועת הביטחון בימי לבנון, כמו קלעת בופור. נכון שגם בצד הלבנוני נעקרו מבתיהם כ־100 אלף אזרחים - אך מדינת ישראל לא יכולה להשלים עם התוצאה במכלול משמעויותיה.

סמל לכוח עמידה

מאז הקמתם, כפר גלעדי וחניתה היו סמל לכוח העמידה של ההתיישבות החלוצית בספר. קריית שמונה ושלומי הן ערים שזכו בשנים האחרונות לתנופת התפתחות. עכשיו, לאחר חצי שנת מלחמה, כשלא ברור לאיש מתי וכיצד יוכלו התושבים לשוב לבתיהם, סוגיית הפליטות מציבה את מדינת ישראל במצוקה אסטרטגית שמשוועת למענה. מאז ימי תל־חי חלפו יותר מ־100 שנים, וקשה לתפוס איך אותו הדיון מאותם הימים הראשונים חוזר בשנית במלוא האקטואליות.

בחורף 1920, בימי המאבק על תל־חי, זאב ז'בוטינסקי המליץ במאמר בעיתון "הארץ" לנטוש את יישובי אצבע הגליל, למען הגנה על חיי החלוצים. ברל כצנלסון הגיב בביקורת נוקבת: "אנו רוצים בחיים ויודעים את הצפוי לנו בלכתנו (אל תל־חי ואל כפר גלעדי), והולכים אנו מפני שאת שליחותנו אנו ממלאים. כי בכבוד היישוב ובנפשו הוא הדבר. כי לא שאלה של חלקת אדמה וקצת רכוש יהודי כאן, כי אם שאלת ארץ ישראל. כי העזיבה והנסיגה הן המופת החותך של רפיוננו ואפסותנו. וכי ההוכחה היחידה של זכותנו על ארצנו, על אחדות ראש פינה ומטולה, היא בעמידה קשת עורף, מבלי הביט אחורנית" (אדר תר"פ).

מבחינה צבאית גרידא, מדינת ישראל יכולה לשאת מלחמת התשה בזירה הצפונית לתקופה ממושכת. כך היה, למשל, במלחמת ההתשה בחזית תעלת סואץ. אלא שכמו בכל מלחמה, ניתוח המצב לא ניתן למיצוי רק במבט לאומי כולל בתמונת המצב הצבאית. בהתאם לכך, תכלית המלחמה הישראלית בזירה הצפונית מתמצה בחובה למקד את המאמץ בהשגת התנאים הנדרשים להשבת התושבים לבתיהם.

אף שהפליטות של אזרחים מאזורי לחימה היא תופעה נפוצה ואכזרית בשדות קרב, לא קל להסביר לישראלים כיצד ישראל נקלעה למלחמה שמחוללת גם אצלנו פליטות משמעותית, למרות עוצמתו של צה"ל. מאז סיום מלחמת העצמאות הצליחו הניצחונות המהירים של צה"ל לחסוך מהישראלים את סבל הפליטות. לכך כיוונה תפיסת הביטחון של בן־גוריון, בחתירתה להכרעה מהירה של האויב תוך העברת המלחמה לשטחו. אך התלות הישראלית במלחמה קצרה ובניצחון מהיר הובנה לעומק בתפיסת המלחמה שהתפתחה אצל חיזבאללה וחמאס - בהכוונת איראן.

בהתאם לכך, הם כיוונו את רעיון המלחמה ובניין הכוח המלחמתי שלהם לשלילת יכולתו של צה"ל לסיים את המלחמה בהשגת הכרעה ובזמן קצר. בהבנה זו של המלחמה המתמשכת, כנובעת במהותה משיטת מלחמה חדשה שהוצבה בשיטתיות כנגד תפיסת הביטחון הישראלית, מתחיל הסיפור שההנהגה והחברה הישראליות צריכות לספר לעצמן על הדרך הארוכה להבאת המלחמה לסיומה הרצוי. בהכרה זו, צריך להתחיל גם הדיון בשאלת המפתח: מתי וכיצד מתיישבי קו העימות בצפון יוכלו לשוב לבתיהם.

שיבה אל החלוציות

צה"ל בוודאי מחויב לפעול לכינון משטר ביטחון משופר, שיאפשר את שיבת התושבים לבתיהם, אך התניית השיבה בהשגת מצב ביטחון דמיוני שיהיה כמעט נטול סיכונים עלולה להותיר את היישובים נטושים לתקופה ארוכה מדי, וללא אופק לשיבה. ככל שתימשך המלחמה ולא ייווצרו תנאים נאותים לאבטחת חיי האזרחים במרחב הגבול, הפליטות תיעשה לנטל כבד על המדינה ולהישג משמעותי לאויב, באופן שמעורר עבורו תקווה להרחיב את ההישג, עד כדי הפיכת מרחבים גדולים בגליל ובנגב לנטושים מיושביהם לאורך זמן.

מצב כזה יחולל סדק עמוק בדימוי קיר הברזל הציוני. ראשי מועצות בגליל ובנגב, המתנים את השיבה ליישובים בהבטחת תנאי ביטחון ודאיים, שכמעט אינם אפשריים, עלולים לעכב בדרישתם את שיבת התושבים לזמן ארוך. כאן נדרשת הנהגת המדינה לתיאום ציפיות כן ונוקב עם התושבים ועם הנהגתם.

ב־7 באוקטובר הוצבה החברה הישראלית על פרשת דרכים. הדרך האחת מוליכה לשיבה לרוח החלוצית, שהובילה עד לפני כמה עשורים את התפתחות המפעל הציוני. הדרך השנייה מבקשת את חיזוק המגמה של חברה אזרחית־ליברלית נורמלית. בבחירה בין הדרכים יש גם אפשרות למיזוג, כפי שהיה כבר בשנים שלפני הקמת המדינה, בין רוח החלוציות מעין חרוד ומנהלל לבין הנורמליות הבורגנית התל־אביבית.

בהתאמה של המורשת החלוצית הזו לימים אלה, ניהול השיבה ליישובים ימצא השראה בהכוונה מעשית - לא רק בדפוסי התארגנות המתיישבים, על בסיס גרעינים של צעירים אמיצים, אלא גם בגישת הניהול העקרונית של מאמץ ממשלתי ממוקד מצד כל רשויות המדינה, מתוך תודעת חירום חלוצית.

כך תיאר בן־גוריון בשנים הראשונות למדינה את המאמץ להתיישבות בסְפַר: "התיישבות לא רק לשם קיום המצווה הציונית של הארץ וקליטת העלייה, אלא כתנאי יסודי לביטחון המדינה". את הצעירים הנענים למשימה זו תיאר כ"מעפילים ועזי רוח חלוצים", וציפה מהם ש"יקימו יישובי ספר וכפרי ביטחון שישמשו חומת מגן חיה למדינה וקו ראשון בהגנתה" ("ייחוד ויעוד", עמ' 57).

במלחמה שאליה הושלכה ישראל באוקטובר ללא אופק ברור לסיומה, השיבה ליישובי הגבול מתוך תודעה חלוצית תסמן לחברה הישראלית את בשורת השיבה המחודשת לערכי היסוד הציוניים, שבלעדיהם לא יוכל להיבנות כושר העמידה ההכרחי להתמודדות במאבק קיומי הולך ומתמשך. √