חצי שנה אחרי: באופקים אוספים את השברים

שמש אדמונית נפרשת על אחר הצהריים. צובעת בגוני הכתום והצהוב את שכונת משעול הגפן באופקים. אני עושה את המסלול בתוואי הטויוטות שהגיעו לכאן, הכי רחוק מעזה שהצליחו רוצחי חמאס להגיע.

רחוב הכרמים, בתים חד־קומתיים, חניות צפופות, רחובות צרים, וכל רחוב כמו התאום הכתום של משנהו. הכל גורם לך לתהות, מה גרם לרוצחי חמאס להמשיך לנסוע עד סוף הרחוב, עד שהגיעו לתמר ולגפן, כדי להפוך אותם לשדה הקטל.

אוטובוס מנסה לעבור, לבסוף הנהג עוצר. הוא מיואש ומרים ידיים לאנשים בתחנה. מכוניות צפופות משני צידי הכביש חוסמות את דרכו. אנשי התחנה מתקוממים, ולבסוף מגיע בעל הרכב החוסם ומזיז אותו מעט. האוטובוס מזדחל ובקושי עובר.

"די נמאס, כמה אפשר, כל היום מבקרים, מטיילים, עיתונים, מצלמות, באים לראות, לצלם, לספר סיפורים על המקום. שילכו למקום אחר. אנחנו לא סיפור ולא אטרקציה, אנחנו אופקים. אנחנו גרים כאן", רוטנת גברת בטרם תיבלע בין קרבי האוטובוס, "באמת הגזימו, אפלו הילדים כבר לא יכולים לשחק ברחוב כמו פעם", אומרת חברתה.

זה 14 שנה שפסטיבל "מדרום" מתקיים באופקים. את הפסטיבל מפיקים ומבצעים סטונדטים של מכללת ספיר מדי שנה, בהנחיית המרצות והמרצים במחלקה לתרבות וליצירה. לרוב מתקיים הפסטיבל במרכז העירוני, בסינמטק ובאולמות לתרבות. אך בצל האירועים של 7 באקטובר השנה, נשמטה המילה "פסטיבל" מהשם. האירועים נפרשו לאורך רחובות שכונת משעול הגפן.

"איך שהתחלנו לעבוד על 'זיכרון חיים', בפינת הרחובות התמר ופרי מגדים, מיצב ההנצחה של אריק שי, מישהי בקומה הרביעית הוציאה את הראש ושאלה מה אנחנו עושים", אומרת יובל רפיח, ממארגנות הפסטיבל השנה.

"הסברנו לה שזה מיצב שמנציח את 53 קורבנות העיר, כל אחד ואחד מהנרצחים של אופקים. אמרתי לה שתרד ותראה מקרוב. ניסיתי לשכנע אותה, והכל בצעקות של בלוקים. למרות זאת, היא אמרה שהיא לא יוצאת מהבית.

"'תבואי מחר', אמרה לי. אתה מכיר אותי, אני לא מוותרת כל כך מהר. כשהגיע מחר, הגעתי אליה, אמרה לי שוב, 'תבואי מחר'. הלכתי וחזרתי, רק אז באה לראות במו עיניה. עכשיו היא יודעת שאכפת לנו". גם החשדנות נמסה אל מול הרצון הטוב להיטיב.

חצי שנה אחרי השבת ההיא, תושבי שכונת משעול הגפן עדיין מסתגלים לחיים כסלבים אנונימיים. קיר הבלוק העצום, שהתמלא כתובות גרפיטי של עידוד והנצחה, נצבע ונמחק כמעט כולו. קרשי בנייה ופיגומים מונחים לצידו. בחצרות של חלק מהבתים הולכת ומסתיימת בניית הממ״דים שתושבי השכונה הוותיקה ביקשו בזמנו.

"בשביל מה הם בונים ממ"דים עכשיו?" שואלת אחת מבאות הפסטיבל במבטא אנגלוסקסי, "הם מתכוננים למלחמות הקודמות?"

להיות שקוף

חודשיים לאחר האירועים, הגעתי לשכונה ושמעתי כמה קשה לחיות רחוק, לחיות שקוף. חלק ביקשו שיראו אותם, לא רק כניצבים או כנספחים לסיפור של "רחל מאופקים", חלק ביקשו שנמשיך לזכור אותם גם כשהמצלמות כבו, וחלק מאנשי הקצה רק רצו שיעזרו להם בבניית הממ"ד, או בטיפולי חוסן לילדים. מה שבטוח היה שאור הזרקורים שיבש את חיי השכונה.

אחר הצהריים, בשמש המתמעטת, עוד סיור של "והגדת" יוצא לעבור בין תחנות הגבורה והגלעדים שנותרו מאחור ברחובות מישור הגפן. מובילת הסיור מדברת על החשיבות של מספרי סיפורים. "מאז שזה קרה לי, יש דבר אחד שאני יודעת בוודאות - אני לא הולכת אף פעם בלי הנשק, הוא תמיד עלי", מספרת שוטרת, תושבת השכונה, על השינויים בחייה.

אני מזהה חלק מבאי הפסטיבל, לוחמי צדק, זכויות, אחווה ושוויון, שהגיעו מקרוב ומרחוק. קל לראות זאת במושגים פוסטמודרניים על הפער בין המבט של לוינס למציצנות, אבל קל יותר לראות שכולם כאן מנסים לעשות את הדבר הנכון, וברגישות הנכונה, נושאים עיניים בתקווה למבט משותף.

"אנחנו אנשים שקטים עם חיים שקטים. אנחנו לא יודעים איך להתמודד עם הבום הזה שנחת עלינו", אומר איש שמשקה את הגינה לעת ערב, מביט בתיירים המביטים בו כמו היו שתי מראות מקבילות הלכודות באינסוף השתקפויות.

אם צעירה עוברת עם שני ילדים ועגלת תינוק, נעמדת לצד הכיכר ומצלמת את הקהל המתקהל סביב המיצב. "אמא, מי האנשים האלו?" שואל אותה הילד הגדול. "הם באים לראות את אופקים", עונה האם המצלמת. "למה?" שואל הילד, והתשובה נבלעת בהמולת הסיור הממשיך לדרכו.

מתחילים מכאן

על המקלט בקצה הרחבה מצוירת דמותו של ישראל צ'אנה, עוד אחד מגיבורי השכונה שיצא להציל את משפחתו ושכניו, עם אקדח ו‏־15 קליעים, ולא חזר.

"בדיוק באותו היום שנולד, כך נפטר, באותו תאריך ממש", מספרת רינה מויאל לאנשי זק״א אופקים ולאהוד בנאי וצוותו. גילוי נאות יהיה לומר שאני באופקים כדי להנחות את המפגש עם אנשי זק"א. למרות עיסוקם, אנשי זק"א אופקים מתגלים כחבורה עם הרבה הומור פנימי, שמצליח להשכיח לרגעים את האירועים שעימם התמודדו מאז.

רינה מכרכרת סביבנו שנאכל ממטעמיה, ובין לבין מראה תמונות מהיום ההוא. הנה ארון החשמל שלצידו נותר הרימון, בלי הנצרה, הנה האפוד המלא בדם, וכאן ניסה המחבל להיכנס ולא היה יכול כי האוטו חסם את הדלת. מטורף לחשוב איך בעיות חניה ב־6 באוקטובר הפכו למצילות חיים למחרת. באין במה של ממש, הפך ביתה של רינה למאחורי הקלעים ולחדר האמנים הנחמד והמזין ביותר שבו נתקלתי.

שתי נשים חרדיות מתעלמות מכל הגדרות והסרטים ונכנסות בטבעיות אל חצר הבית. בכל זאת, אופקים. הן מתרגשות מהסלבים של זק"א ותמהות: "כאן זו סדנת הנגרות?"

אנו מכוונים אותן אל האירוע הנכון במורד הרחוב, ואט־אט הקהל ברחבה מתאסף. נהג האוטובוס חולף ברחובות הצרים, מאט בסיבוב, פותח את הדלת, מקשיב לאהוד בנאי שר "השיר הזה מתחיל כאן", מחייך וממשיך לדרכו. עוד לילה של התחלות, תהיות ותקוות יורד על אופקים. עיר של גיבורים.