על טיפשות וחוסר אמינות: מדיניות החוץ של ביידן הלכה לאיבוד

ארה"ב, בשלב האחרון של המלחמה, היא זירה נוספת שמולה ישראל מתמודדת. במשא ומתן על שחרור החטופים היא גורם בעייתי יותר מהצלעות האחרות. ישראל, מצרים וחמאס יודעים מניסיון העבר לעבוד על הפסקות אש ועסקאות חטופים, אבל ארה"ב מעורבת ומערבבת. בעוד היא יוצרת מסע של לחישות דיפלומטיות על הכרה חד־צדדית במדינה פלשתינית, ביטל בתחילת השבוע השגריר האמריקני בישראל, ג'ק לו, את הדיווחים האלה באופן מפורש. "מעולם לא אמרנו שזו המדיניות שלנו", אמר השגריר בהופעה בפני ועידת הנשיאים בירושלים. "המדיניות שלנו היא שיהיה תהליך 'מעבר לאופק' לעבר מדינה פלשתינית שישראל מעורבת בו", הוא אמר.

הבלבול במדיניות האמריקנית נובע משלושה גורמים. הראשון הוא טיפשות וחוסר אמינות. ההיסטוריונית והעיתונאית הנודעת אן אפלבאום כתבה על רקע התחושה שאוקראינה בדעיכה ורוסיה מתחילה לנצח, כי קיימת "הכרה גוברת שארה"ב לא רק שהיא בעלת ברית שאין לסמוך עליה, אלא היא גם בעלת ברית פזיזה ומטופשת". המערכות הממשלתית והמחוקקת לא מסוגלות להעביר את החקיקה לתמיכה כלכלית באוקראינה ובישראל.

הגורם השני הוא אידיאולוגי. זה הגורם המאחד בסופו של דבר, שמארגן את הכוחות הרדיקליים שנושפים בעורפו של ממשל ביידן. הם גם מיוצגים בצמרת הממשל על ידי אנתוני בלינקן עצמו וכן על ידי פלשתיני בשם מאהר ביטאר, שהוא לא פחות ממנהל המודיעין במועצה לביטחון לאומי. וכמובן האדי עמר וקבוצות הפקידים בבית הלבן שחותמות על עצומות.

צריך לראות את הופעת הנשיא לשעבר אובמה בנובמבר האחרון כדי להבין את זה. קודם כל, האיש מופיע ומדבר כמי שמחלק צווים לפעולה. הופעתו נשיאותית, לא של דמות לשעברית כמו ג'ימי קרטר. באותה הופעה, כחודש וחצי אחרי 7 באוקטובר, הוא מציין את הטבח ועובר מייד הלאה, "ואז תגובה ישראלית שהתוצאה שלה עד עכשיו היא מותם של לפחות 9,000 אזרחים הרוגים ועקירת יותר ממיליון פלשתינים". הוא לא שוכח את הילדים: "בין ההרוגים גם הרבה ילדים". אובמה מדבר על ניתוק אוכלוסייה לכודה מאספקת מים, מזון, חשמל, "ומשבר הומניטרי גדול עוד יותר בדרך". ואז, למרות טבח ג'נוסיידי שחשף את מהות הישות הפלשתינית, את המטרות והתשוקות שלה כפי שחמאס מייצג אותן, אובמה פורש חזון של "שלום המבוסס על ביטחון אמיתי לישראל, הכרה בזכותה להתקיים, ושלום שמבוסס על סיום הכיבוש והקמת מדינה פלשתינית בת קיום ותוקף". הוא מדבר על פינוי ההתנחלויות וקווי 67', תוך חשיפת המדינה לאיום טרור מתמיד בנוסח "גבולות אושוויץ".

אובמה הוא הדמות הייצוגית של הפרוגרסיביות הברברית. זו למעשה התנועה החדשה. מי שהעניק לה את השם, "פרוגרסיביות ברברית", הוא הכותב בנימין קירשטיין, בהסתמך על הגותו של זיגמונד פרויד. זאת כל האוטופיה של הברית בין השמאל הרדיקלי לאסלאם. ב־7 באוקטובר היא פרצה ברבבות לרחובות הערים הגדולות באמריקה כמו הנוסע השמיני - חושפת שיניים מזילות ריר ושועטת ודוהרת ומכה ומלבה סדיזם ושנאה כלפי יהודים ומדינת ישראל. 

הגורם השלישי שמייצר את התזזית המדינית האמריקנית חסרת התוחלת, מלבד זה שהיא מסכנת את ישראל, זה חוסר הכבוד שמנהיגי האויב רוחשים לנשיא ביידן ולמזכיר המדינה בלינקן. צריך לחשוב על הצמד ניקסון וקיסינג'ר כדי להבין. ההנהגה הסובייטית, הסינית והמצרית רחשה כבוד לקיסינג'ר והיתה מוכנה להתדיין איתו ולעשות איתו עסקים. זה לא המקרה עם פוטין, שי ג'ינפינג, חמינאי, נסראללה והפלשתינים לצבעיהם.

זה היה לקח ברור מהשנה הראשונה של מלחמת אוקראינה. האמריקנים לא מקיימים תקשורת סבירה עם הנהגת רוסיה שתאפשר לסיים את המלחמה ההרסנית הזאת. לכן דובר על כך שישראל צריכה להימנע מהסתבכות במלחמה בלבנון כי לא יהיה מי שיידע לסיים אותה. בלינקן, ביידן, הוכשטיין, ברנס - אף אחד לא רוחש להם את הכבוד הדרוש כדי לסגור איתם עסקה.

הפטריוטיזם הישן

לפני 50 שנה הפצירו משפחות השבויים לא לתת לכל מיני גופים לנצל את מצבן. הפטריוטיזם החדש של צבא העם מעורר הערצה, אבל חלקים בציבור במקום אחר

כחודש וחצי לאחר הפסקת האש במלחמת יום הכיפורים התארגן "ועד משפחות הנעדרים בחזית סיני ומצרים". חרף הכרתם ש"נעשו מחדלים רבים וטעויות איומות בטיפול ביקירינו", הם בחרו לפתוח את מכתבם לעורכי העיתונים בפסקה הבאה: "היות ואנו מרגישים שכל מיני גופים ו/או אנשים פרטיים מנצלים את מצבנו להנאתם הפרטית או לקידום הקריירה שלהם, או להשגת עוד קול לכנסת, ודברים אלה נעשים בדרך הנפשעת ביותר, אנו מבקשים לפרסם בעיתונכם את הדברים לאמיתותם (כהודעה ולא במדור מכתבים למערכת)". בהצלחה למי שהיה מנסה היום לפנות ביושר כזה למערכות התקשורת. במכתב משפחות הנעדרים מ־73' נשקפת מערכת הערכים של התקופה.

קשה שלא לחשוב על "מטה משפחות החטופים" בראי הרחוק של הפטריוטיזם הישן. הפטריוטיזם החדש של צבא העם מעורר השתאות והערצה, אך חלקים מסוימים בציבור נמצאים במקום אחר. מי פעל בחודשים האחרונים "בדרך הנפשעת ביותר"? בוודאי אלה שעל גב החטופים מנסים שוב לכפות את דרכם הפוליטית על הרוב בציבור.

המאבק עכשיו בזירה הפנימית הוא על הנרטיב - נרטיב של ניצחון מול נרטיב של תבוסה. נרטיב של תבוסה הוא איום דיו, אבל יש משהו גרוע יותר והוא תבוסה ממשית. ישראל במידה רבה כבר ניצחה, היא נאבקת עכשיו בזירה של המשך המערכה, הזירה המדינית. לנרטיב התבוסה נרתמו אבות רבים.

השבוע הצטרף אליהם הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט. יכול להיות שיש עוד השלמות שצריך לבצע כדי לסגור פערים לגבי ההישג הנדרש בסיום המלחמה, אך רוח המסמך שכתב איזנקוט היא הקובעת. זו רוח נכאים ותבוסתנות. היא זורעת דמורליזציה בגייסות, אם נחשפו לטון הקוטרי של המסמך, ותחושת חידלון בציבור האזרחים שרוצה לדחוף את צה"ל ושב"כ להשלמת יעדי המלחמה. הרוח שמשדר איזנקוט מעניקה רוח גבית לחמאס במו"מ על החטופים ועל סוג הפסקת האש; במקביל, היא חושפת סדקים בהנהגת המלחמה בישראל ומעודדת את חמאס, ארה"ב ושאר הפרטנרים ללחוץ בסדקים.

תא"ל אהרן לב־רן ז"ל סיפר פעם כיצד תפס אלוף מפורסם את מקומו ליום אחד כמנהל המשא ומתן בקילומטר ה־101 עם המצרים ב־73'. האיש היה מוכה ומובס כתוצאה מהמלחמה, נפל על צווארי הגנרל גמאסי המצרי, ולא קמה בו עוד רוח לעמוד על הדרישה ההתחלתית של ישראל לקבל את הרשימה השמית המלאה של השבויים. משהו דומה משדרים מפקדי עבר בכירים, כל אחד בדרכו. הם אינם מגיעים לקרסולי האוגדונרים והמפקדים של צוותי הקרב החטיבתיים של היום ברצועת עזה.

כדי להבין את הכוחות הפועלים בישראל, צריך לחזור למקורות. יש היסטוריונים שמכנים את הפרוגרסיביזם האלים כ"איסלאמו־לניניזם". אז מה אמר לנין בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה: "מאבק מהפכני נגד המלחמה הוא ריק מתוכן וחסר משמעות, אלא אם פירושו פעולה מהפכנית נגד הממשלה (של אותם מתנגדי מלחמה), אפילו לעת מלחמה... פעולה מהפכנית בזמן מלחמה נגד הממשלה שלך משמעותה ללא שום ספק וללא עוררין - לא רק הרצון לראות בתבוסת הממשלה, אלא יותר מזה, לגרום לתבוסה הזאת". 

דה־עסכריזציה

מי שרוצה לראות צה"ל חדש, לא רוצה לראות שוב את מחדלי סילוקם של קצינים מצטיינים. תא"ל ברק חירם לא היה צריך להתמנות למפקד אוגדת עזה - אלא לאלוף פיקוד דרום

מוצדק לחלוטין לבצע עכשיו סבב מינויים בצה"ל. הדיבור על כך, שעוד לא בוצעו תחקירים הוא חסר תוקף משום שיש דברים שלא צריך לסיים לגביהם תחקיר כדי לדעת את המסקנות. אחת המסקנות היא שאסור לשלי יחימוביץ להכתיב לצה"ל מינויים ברוח רצונם של "תושבים" בעוטף; וצה"ל חייב להשתחרר כבר מנשיקת אשת העכביש של כוחות קפלן.

בעיית המינויים היא לא בדרגות תתי־האלופים ואלופי המשנה. כל הסימנים מראים שצבא המטכ"ל עבר להתקפה. על מי? על מפקדי האוגדות והמח"טים שמנצחים בעזה, וזה בולט באיגרת ששיגרה הפצ"רית לחיילים. מה פתאום החיילים צריכים לקבל אמירות והערות מוסר וחוק מהפצ"רית? היא יכולה להעביר מסרים לפיקוד, אבל את בעיות הלחימה וההתנהגות בקרב יכתיבו המפקדים לחיילים. זה בדיוק תהליך הדה־עסכריזציה שעבר על צה"ל והוביל לאסון של 7 באוקטובר. דה עסכריזציה, ביטוי ששמעתי מאיש אקדמיה חכם שיודע ערבית, מבטא את הרוח הקלוקלת ששרתה עד 7 באוקטובר (עסכרי, צבאי בערבית).

בהקשר הזה כמה מתושבי היישובים לא מרוצים מהמינוי של תא"ל ברק חירם למפקד אוגדת עזה. דווקא היחסים הלא בריאים שהתקיימו בין אותם קיבוצים לצה"ל חיבלו ביכולת ההתגוננות של אותם יישובים. אבל ברק חירם, דן גולדפוס, דדו בר כליפא ואיציק כהן הם מגיבורי 8-7 באוקטובר והם גם אלה שפעלו לחיסול חמאס כנדרש תוך מתן דוגמה אישית פיקודית שלא היה לה תקדים בתולדות צה"ל.

מי שרוצה לראות צה"ל חדש, לוחם, לא רוצה לראות חזרה על מחדלי סילוקם של עופר וינטר וצ'יקו תמיר מהמסלול הפיקודי הבכיר. חירם לא היה צריך להתמנות למפקד אוגדת עזה אלא לאלוף פיקוד דרום.

תוכנית שטנית

הפרט המעניין בסיפור הריגול של המורה מכפר עין מאהל הוא הנאשם הנוסף, אדם שפרטיו נותרו חסויים. ההסתרה הזאת מזכירה אתרוג מימים אחרים במדינה

רמי חביבאללה הוא מורה מהכפר עין מאהל. הוא מואשם בריגול, ובתקשורת אף מצטטים את הודאתו: "צילמתי מפעל ביטחוני והעברתי מיקום GPS כדי שיתקפו אותו בטילים". תוכנית שטנית, כך מדווח.

הסיפור האמיתי פה הוא לא תוכניות הבגידה והריגול, אלא עצם הפרסום הגלוי של פרטי הנאשם. כי יש נאשם אחר, כנראה מ"כוחותינו" במובן של "פון אונזערע", שהוא הרבה יותר מסקרן אך פרטיו נשארים חסויים ללא סיבה אמיתית, לפחות לא כזאת המקובלת במדינה דמוקרטית.

מדובר באותו אדם שיש לו איפשהו דרגת סגן, אך ביום 7 באוקטובר הוא לא הסתובב בחרדה, חדור תחושת חירום שהוא חייב להגיע למקום הפורענות בדרום ולסייע בהדיפת מתקפת הטרור של חמאס. אותו אדם עלה על מדים, התחזה לסרן, וחדר למרכזי העצבים של פיקוד דרום. משם הוא דלה מידע סודי ביותר והעביר אותו לאדם אחר באקט שמוגדר "ריגול חמור". המידע נאסף ממחשבים, ככל הנראה, כולל של בעלי תפקידים בכירים, וכן מהסתננותו לפורומים של מפקדים.

מה שאפשר להבין הוא שהאיש חשב במושגים תועלתניים. איזו תועלת יכולה להגיע לגדר בגידה? המעשים של האיש מצטיירים כחמורים בהרבה מאלו של ענת קם ושותפה אורי בלאו. ענת קם, לפי המשך הקריירה שלה, לא היתה מחובבי ציון. היא היום כותבת בעיתון שהמו"ל שלו, עמוס שוקן, גם הוא נהנה מחסינות ברנז'אית ממלכתית. האמירה שלו לגבי עיתונו, כי "לא בכל מקרה אנחנו תומכים באויב", היא פחות רצינית מדברים אחרים שפורסמו סביבו.

החסינות דומה לזו של עמוס אחר מהעבר הרחוק. עמוס, שהיה סופר וכותב דגול, אך כל הברנז'ה סביבו ידעה שהוא מעורב בניסיון רצח של שר שהיה "נישט פון אונזערע", ואותו שר מת כמה שבועות לאחר המטען שהתפוצץ על דלתו. ובכל זאת, האיש הסתובב עד מותו מוגן ומאותרג, נהנה מקשר שתיקה של מעריציו בתקשורת ובספרות. בכל מצב נורמלי האירוע שבו חדר החשוד לאותן מפקדות ביום הטבח, והחשוד עצמו, היו מחוללים היסטריה תקשורתית. מיהו, מהו, למה הוא?

האם הוא תוצר של חציית הקווים האדומים לאורך שנת 2023 מצד פעילי שמאל שיקיריהם הודחו מהכנסת? אנשים שרודפים מיליארדרים בארה"ב בביתם, שמים מצור על דלתה של חברת כנסת, תוקפים מכון מחקר, מדליפים חומר סודי מהכנסת, כפי שעלה חשד לגבי ח"כ גלעד קריב, מעודדים קריסה של מערכת הביטחון, יכולים להבין מהתנהלות הרשויות מולם שהכל מותר להם. כדי להסיר חשדות כלפי סביבה פוליטית מסוימת, נהוג בחברה חופשית לפרסם את זהות החשוד, שלא יוחזק כ"נעלם". בכל זאת, מדובר בפשע חמור ביותר בעת מלחמה. כל המסתורין וההתעלמות המכוונת של התקשורת מייצרים תיאוריות ממין כזה וממין אחר.